בשנים האחרונות הולכת ומתחזקת תופעה שמדאיגה יותר ויותר את מערכת הבריאות: רופאים ישראלים, ובהם גם כאלה שכבר בנו לעצמם שם ומעמד, מתחילים להסתכל החוצה, לעיתים כרילוקיישן "לכמה שנים" ולעיתים כהחלטה שקטה שלא אומרים בקול. בשנתיים האחרונות התופעה הזו התחזקה בעקבות המלחמה, כשלצד מאות רופאים שעשו עלייה, רבים יותר נטשו והחליטו להשתקע בחו"ל.
"אני רואה ושומע על פניות של רופאים ישראלים, חלקם די בכירים, שמחפשים את דרכם ומגששים לגבי מעבר לארה"ב", אומר ל-ynet פרופ' אבי אלמוזלינו, מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים ניוטון וולסלי (Newton Wellesley Hospital) במסצ'וסטס – אחד הרופאים הישראלים הבכירים בארה"ב ולבטח אחד הוותיקים שבהם.
כבר יותר מ-40 שנה שפרופ' אלמוזלינו הוא רופא ישראלי בארה"ב. בכל השנים האלה הוא חשב לחזור לארץ והגעגועים הקשו עליו, אבל בסוף בחר להשתקע בארה"ב והוא משמש בהתנדבות גם כיו"ר המשותף של ארגון הקהילה הישראלית-אמריקאית IAC, שמאגד קהילות של ישראלים בכל רחבי ארה"ב.
"אני לא כועס על רופאים ישראלים שמגיעים לאמריקה, זו בחירה אישית. יש אנשים שזה מתאים להם", הוא מסביר. "אתה לא רוצה להישאר בארץ ולכעוס כל הזמן - אני לא חושב שתתפקד. אני לא מעודד את זה ולא עוזר לזה, אבל אלו שכבר עושים את זה, אני אשתדל לעזור להם אם הם פה. אנחנו צריכים להיות מכילים למי שכבר פה, ולא משנה איך הוא הגיע. אדם שהחליט שלא טוב לו בארץ והגיע לפה ורוצה להיות חלק מהקהילה, אז אני בהחלט אשתף ואעזור לו".
אתה מעודד אותם?
"אני לא מעודד אותם כי זה לא קל. אותי ואת אשתי החיים ניתבו להגיע לארה"ב. מבחינה ציונית, אקטיבית להגיע לכאן באקט של הגירה ומחאה, בייחוד אם אתה רופא בכיר ומבוסס בארץ, זה לא מעשה נכון לדעתי. מבחינה אישית זה לא קל להגיע לארה"ב ולהתחיל מההתחלה. המערכת שונה, השפה שונה. אפילו השפה הרפואית שונה. וגם המנטליות שונה. אני הגעתי לכאן בגיל 28, זה היה יותר קל. אבל אדם שהוא בשל, המעבר יהיה יותר קשה עבורו. אני מכיר כמה מקרים של אנשים שבאו בגיל יותר מאוחר והיה להם לא קל, וכמה מהם אף חזרו".
"אתה לא רוצה להישאר בארץ ולכעוס כל הזמן – אני לא חושב שתתפקד. אני לא מעודד את זה ולא עוזר לזה, אבל אלו שכבר עושים את זה, אני אשתדל לעזור להם אם הם פה. אנחנו צריכים להיות מכילים למי שכבר פה, ולא משנה איך הוא הגיע"
למעשה, פרופ' אלמוזלינו מעולם לא עבד כרופא בישראל, למעט הסטאז' בארץ. כל הקריירה שלו נבנתה בארה"ב. "רצינו לחזור, פעמיים כמעט הייתי על המטוס בדרך לארץ. היו לי מגעים עם בתי חולים בארץ, שיבא ואיכילוב. אמרו לי 'תחזור - יהיה בסדר'. הזהירו אותי מהמילים 'יהיה בסדר', רציתי עובדות מוצקות שאף אחד לא נתן לי, אז נשארנו צעד אחד לפני המטוס. זה היה בשנות ה-30 המאוחרות שלי".
במשך שנים אלמוזלינו ואשתו היו הולכים בסופי שבוע למכירות חצר. "היינו קונים דברים שחשבנו שיהיו מתאימים כשנחזור לארץ. קנינו ושמנו בבוידעם והם הצטברו והעלו אבק, עד שהבנו שאנחנו כנראה לא נחזור לארץ, ואז מכרנו אותם במכירת חצר שאנחנו עשינו".
אתה מתגעגע לישראל?
"כן, יש געגועים, אבל אני מרשה לעצמי לטוס לארץ פעמיים בשנה. בשנים הראשונות זה היה יותר מסובך כי עבדתי קשה ובניתי את המעמד המקצועי שלי. היום אני משלים את זה בנסיעות לארץ, קשר עם חברים ישראלים ומעורבות ב-IAC".
זה מעיק עליך שלא הצלחת לחזור?
"האמת שלא. בשנים הראשונות כן, וזה הביא לנטייה שלי לחזור ארצה, אבל זו שאלה טובה שלא באמת חשבתי עליה. אבל העובדה שהבן שלי אדם שם אולי קצת משככת ומרגיעה את המצפון".
שכן של בן גוריון
אלמוזלינו (70) נולד וגדל בתל אביב, ויש לו קשר משפחתי רחוק לשושנה ארבלי-אלמוזלינו, שהייתה שרת הבריאות במשך כשנתיים תחת יצחק שמיר בשנות ה-80. הוא גדל במרחק של שני בלוקים מביתו של דוד בן גוריון בתל אביב, וכילד היה רואה אותו ומתלהב כמו כל ילדי השכונה. "היו תמיד מביאים בונבוניירות לבן גוריון, ופולה הייתה לוקחת אותן ומחלקת לילדי השכונה כדי שהוא לא יאכל אותן", הוא נזכר.
כבר בבית הספר התעניין במדעי החיים ולמד במגמה ביולוגית. הוא התגייס לגולני, אבל בגלל פריצת דיסק הפך לחוקר בלשכת הגיוס. אחרי הצבא למד רפואה באוניברסיטת תל אביב ועשה סטאז' בבית החולים בילינסון. "בסוף הסטאז' הייתי נשוי טרי. אשתי נעמי בוגרת הטכניון כאדריכלית. הסתדרו גרמי השמיים. היא קיבלה מלגה לתואר שני בהרווארד, ואני קיבלתי התמחות בנוירולוגיה בבית חולים בבוסטון, מהמובילים בעולם. אז החלטנו שאנחנו רוצים לחוות עולם לכמה שנים. חשבנו שזה יימשך ארבע-חמש שנים, ומאז לא חזרנו".
"היינו קונים דברים שחשבנו שיהיו מתאימים כשנחזור לארץ. קנינו ושמנו בבוידעם והם הצטברו והעלו אבק, עד שהבנו שאנחנו כנראה לא נחזור לארץ, ואז מכרנו אותם במכירת חצר שאנחנו עשינו"
"בישראל יש רפואה מצוינת ורופאים מצוינים. תמיד אמרתי שאני תוצר של החינוך הרפואי בארץ", הוא מבהיר. "כשהגעתי לבוסטון בגיל צעיר, הייתי בן 28 והאנגלית שלי לא הייתה משהו, הנימוסים שלי לא היו בדיוק אמריקאיים ונכנסתי לתוכנית התמחות עם טובי בוגרי הרפואה בארה"ב, בוגרים של בית הספר לרפואה של הרווארד. מה שהציל אותי היה החינוך הרפואי שקיבלתי בארץ. אולי הייתה להם אנגלית טובה משלי, אבל את הרפואה שלי ידעתי טוב כמוהם, אם לא יותר טוב".
לאלמוזלינו בן ובת, אדם ויולי. הבן הבכור שלו, אדם (38), עלה לארץ. "בדצמבר 2020, בשיא הקורונה, כשכולם היו מבודדים, הבן שלי, שהוא מדען דאטה, נסע לשלושה חודשים בישראל, אבל התבסס בתל אביב והתאהב בה. הוא הכיר בחורה ולפני שנה וחצי התחתן, ובינתיים גם הקים חברת סטארט-אפ".
מה חשבת על הצעד שלו, קינאת?
"לא יודע אם קינאתי. האמת שהייתי שמח מאוד עבורו, כי יש משהו בארץ שקשה לקבל במקום אחר. התמלאתי בשמחה כי זו מין השלמת מעגל. אני חושב שאני ציוני בכל רמ"ח אבריי, ומה יותר התגלמות הרעיון הציוני מזה שיש לך בן בכור שעושה עלייה ומגשים את החלום הציוני?".
האמפתיה נעלמה
הדיווחים, הקולות והמראות מטבח 7 באוקטובר הגיעו מהר מאוד גם מעבר לים ותפסו את פרופ' אלמוזלינו במהלכו של יום עבודה. ופתאום, ברגע אחד, הכול השתנה. "זה היה יום קשה מאוד. הופתעתי מאוד, כמו כולם. באותו יום ובימים שלאחר מכן הרגשתי כמו אדם עם בעיית קשב קשה, כי אתה כל הזמן קשוב למה שקורה בארץ. הייתי נסער".
איבדת קשר עם חברים בגלל 7 באוקטובר?
"בימים הראשונים הייתה אמפתיה וסימפתיה מלאה, יהודים ולא יהודים. בהתחלה זה נתפס כאילו אנחנו הקורבן, בלי סייגים. כל הזמן ביקשו לדעת ולבדוק שהמשפחה שלי בסדר. הם לא ידעו מה זה עוטף עזה. ככל שהעניין נמשך וישראל הגיבה, זה הלך והתמוסס וכבר לא הייתה אמפתיה. כמה קולגות, רובם יהודים, וחברים קרובים ואוהדי ישראל מטבעם, המשיכו להיות איתנו. אף אחד לא אמר לי מילה רעה או האשמות ברצח עם, אבל כבר לא רצו לדבר על זה".
נתקלת בעוינות?
"האמת שלא. לא במישור המקצועי, לא עם קולגות ולא עם חולים. דווקא עם יהודים מסוימים בקהילה שנפגשים בשבת ומתפללים ביחד - רובם אקדמאים שבאו ממשפחות יהודיות - היו שביקרו את קבלת ההחלטות ואת ניהול המלחמה של ישראל. 'אתם קצת תוקפנים מדי', הם טענו".
לא חשבת לחזור לארץ דווקא אחרי 7 באוקטובר?
"אני כבר בשלב בחיים שאני לא יודע כמה אני יכול לשנות אותם. אני עדיין בשיא כוחי, אבל כשאני אגיע לשלב שאני אאט את הקצב מבחינה מקצועית, אז אני אחזור לארץ לתקופה מסוימת בשנה, ומקווה שאוכל לתרום בארץ גם ברפואה. כרגע אני מנהל מחלקה נוירולוגית פה ויש לי אחריות גדולה. אני לא יכול להרשות לעצמי לבלות תקופה ארוכה בארץ".
בחודש אוקטובר האחרון, מעט לפני שחרורם של 20 החטופים החיים האחרונים וההכרזה על הפסקת האש עם חמאס, פורסמו שני מאמרים - ב-Lancet וב-New England Journal of Medicine - שחוללו סערה בארץ, ובהם נטען בין היתר לרצח עם ולהשמדת מערכת הבריאות בעזה. הטענות הללו לא חדשות, אך מה שגרם לזעם הוא שבשניהם היו מעורבים רופאים ישראלים, ופרופ' אלמוזלינו לא מוכן לקבל זאת.
"מלחמה זה עסק מסובך שקשה לעמוד בו בכל כללי ההתנהגות האידיאלית מטבע אופן המלחמה", הוא מסביר. "זה כן משהו שצריך לשאוף אליו, אבל קשה באופן רציף לעשות אותו. כמו שאני מכיר את ישראל וצה"ל, אני לא חושב שהצבא אי פעם פגע במכוון, או שהיה לו תכנון זדוני או מטרה מראש לפגוע באזרחים. הפגיעה באזרחים מצערת, אבל היא הגיעה בגלל תנאי המלחמה שאותם הכתיב האויב, חמאס. התעלמות מהעובדה הזאת והטלת האשמה על אלה שמגינים עליך ראויה לגינוי".
5 צפייה בגלריה
פרופ' אבי אלמוזלינו ומשפחתו. מימין: בתו יולי אלמוזלינו, איג'י קאהן-גפן (בעלה של בתו), אשתו נעמי זיגל-אלמוזלינו, אבי אלמוזלינו, אנה מוסקוביץ (אשת בנו) ובנו אדם אלמוזלינו
(צילום: אלבום פרטי)
בסופו של דבר אתה מטיף בעד ישראל, אבל בוחר בחיים נוחים בארה"ב. איך הדיסוננס הזה מתיישב?
"כן, אני חי חיים יחסית נוחים בארה"ב ולכך החיים הובילו אותי. אני מנסה לעשות את חלקי למען ישראל. הרפואה שואבת אותי ואפשר להגיע למצב של 22 שעות עבודה ביום, ובכל זאת החלטתי להקדיש מעצמי למען ישראל והקהילה היהודית והישראלית בארה"ב. אני חושב שהתפקיד ההיסטורי של הקהילה הישראלית בארה"ב הוא ליצור גוש חזק ומיוחד שיהיה חוד החנית של התמיכה האמריקאית בישראל. כיום, כשמדובר על ישראלים-אמריקאים, אנחנו מדברים על בין 800 ל-900 אלף. ההגדרה של משרד החוץ היא שמי שנכנס לקונסוליה ישראלית זכאי לדרכון ישראלי.
"מי שזכאי לדרכון ישראלי נחשב ישראלי-אמריקאי. אם תעשה את החישוב, זה בערך 15% מאוכלוסיית יהודי ארה"ב. כמובן שהישראלים האמריקאים מתעניינים יותר בישראל מאשר חלק גדול מהיהודים האמריקאים הטיפוסיים. התמיכה היהודית-אמריקאית היא מרכיב חשוב בתמיכה האמריקאית בישראל. התפקיד שלנו הוא ליצור קהילה ישראלית חזקה ומשפיעה על מנת שנשפיע על הקהילה היהודית-האמריקאית, כדי שתמשיך ותחזק את התמיכה האמריקאית בישראל. והתמיכה האמריקאית בישראל היא חלק מהותי בהצלחה וקיום מדינת ישראל".
