ויקטוריה ראטליף מתעוררת בסוויטה המפוארת שלה, השמש התאילנדית מסנוורת את עיניה. היא פוקחת אותן באיטיות, מרגישה את הראש שלה כבד יותר מהרגיל. אוי לא, שוב הגזימה עם היין אתמול? או שאולי זה הלורזפאם? בעלה מתקלח בחדר הצמוד, חסר מודעות לחלוטין לטריפ הקטן שאשתו מנהלת עם עצמה. הילדים? הם כבר מזמן איבדו עניין באמא שלהם. היא עוצמת עיניים לרגע, שואפת עמוק ומדמיינת שהיא אישה אחרת. כזו שלא צריכה גלולה כדי לשרוד את היום.
אבל עד שתחליט להתמודד, יש לה עוד כמה שעות להעביר, והחרדה כבר מתחילה לדפוק בדלת. היא פותחת את הבקבוק, שולפת כדור, בולעת אותו בלגימת מים ועוצמת עיניים בעונג.
5 צפייה בגלריה
"מישהו ראה את הלורזפאם שלי?" ויקטוריה ראטליף ב"הלוטוס הלבן"
(צילום: Fabio Lovino / HBO)
כשהמלצר בברכה פונה אליה ומציע לה מוחיטו, ויקטוריה מביטה בו כאילו הוא מדבר אליה מבעד לזכוכית עבה. היא מחייכת בעייפות ומנפנפת בידה בחוסר עניין. הכול מטושטש, הכול עמום. לא תמיד היא זוכרת את הכדור האחרון שלקחה, אבל היא מרגישה את ההשפעה שלו.
הכלא הכימי
בעונה השלישית של "הלוטוס הלבן", מלהיטי HBO, ויקטוריה ראטליף מתמודדת עם התמכרות שקטה לתרופת ההרגעה "לורזפאם". זו הסיבה שברוב הסצנות היא נראית שקועה בערפול, מרחפת בין נמנום לערות, או שרויה ברוגע לא טבעי – וכל זה מוסתר היטב מאחורי משקפי שמש עצומים וחיוך גדול עוד יותר שכמובן מרמז לנו, הצופים, על גודל הבעיה.
אמנם ויקטוריה היא דמות בדיונית, אך הסיפור שלה משקף עבור רבים מציאות אמיתית. בשנים האחרונות, התמכרות לתרופות כמו ואבן, קלונקס, לורזפאם (המוכר בישראל בשם המסחרי "לוריבן") ועוד, הפכה לבעיה עולמית – חוצה גילים, מעמדות ויבשות. זה מתחיל ב"כדור קטן להרגעה", ממשיך ב"הרופא נתן לי אז זה בטוח", ולפני ששמים לב – קשה מאוד להפסיק.
המאבק של ויקטוריה מכוון זרקור אל תופעה מדאיגה ההולכת ומתפשטת: תלות גוברת בתרופות מרשם להתמודדות עם לחצי היומיום. מה שנראה בתחילה כפתרון זמני עלול להפוך לכלא כימי, עם השלכות הרסניות על הבריאות הנפשית והפיזית. מדוע כל כך קשה להיגמל? איך נגררים לזה מלכתחילה? ומה אפשר לעשות לפני שהכדורים משתלטים על החיים?
"תרופות נוגדות חרדה אלו משתייכות לקבוצת תרופות מסוג בנזודיאזפינים. אלה תרופות שיכולות לשמש גם ככדורי שינה וגם כתרופות הרגעה", מסביר ד"ר חן אבני, פסיכיאטר מומחה, סגן מנהל מחלקת טיפול יום פסיכיאטרי במרכז בריאות הנפש רמת חן, שירותי בריאות כללית, מחוז תל אביב-יפו. "מדובר בתרופות מוכרות בכל בית – קלונקס, ואבן, לוריבן, ואליום, זנקס. לכל אחת מהן יש מאפיינים קצת שונים במשך ובעוצמת ההשפעה".
לדבריו, תרופות אלו מגבירות את פעילותו של חומר במוח בשם גאבא (GABA - Gamma-Aminobutyric Acid), שמשמש כמוליך עצבי מדכא ומפחית את הפעילות העצבית. מנגנון זה דומה, אך לא זהה, לזה של אלכוהול, אם כי אלכוהול פועל גם בדרכים נוספות. השפעתן של התרופות הללו גורמת להאטה בפעילות מערכת העצבים: במינון נמוך הן מספקות תחושת רוגע, אך במינונים גבוהים יותר הן עלולות להוביל לשינה, שכחה ולתופעות לוואי בלתי רצויות כמו בלבול ואובדן שיווי משקל. חלק מהמנגנון שלהן משותף לאלכוהול, אך ללא האפקטים המשכרים המובהקים.
5 צפייה בגלריה
במינון נמוך, בנזודיאזפינים מספקים תחושת רוגע, אך במינונים גבוהים יותר הם עלולים להוביל לשינה, שכחה, בלבול ואובדן שיווי משקל
(צילום: Shutterstock)
"שימוש לא מבוקר בתרופות אלו עלול לגרום לפגיעה בקוגניציה, בערנות ובריכוז, ואף להשפיע על איכות השינה", אומר ד"ר אבני. "בקרב אוכלוסייה מבוגרת, קיים גם סיכון מוגבר לנפילות – שעלולות להיות מסכנות חיים".
שחר כהן, עו"ס קלינית: "התופעה הזאת הולכת ונהיית נפוצה יותר ויותר. אני חושבת שאי אפשר להתעלם מהשנה וחצי האחרונות שבהן מפלס החרדה בקרב כלל האוכלוסייה הולך ועולה. זה הופך את התופעה הזאת למשהו ששייך לכולנו. זה יכול להיות בן משפחה, חבר קרוב, או בוס בעבודה"
השימוש בתרופות אלו מתחיל לרוב בשל מצוקה ספציפית. "זה יכול להתחיל מהפרעת שינה או חרדה לא מטופלת, או באירועים מלחיצים כמו פיטורים, גירושים או גיוס של הילד", מסביר ד"ר אבני. "המצוקה גוררת לאחריה התנסות לא מבוקרת בעזרת קרוב משפחה, או התנסות מבוקרת דרך מרשם רופא. באופן נקודתי אין בעיה עם זה, אלא שבשימוש ממושך הדבר מייצר התמכרות, תלות ומגוון תופעות לוואי לא רצויות".
שחר כהן, עובדת סוציאלית קלינית, מנהלת תחום התמכרויות במכון מנטליקס לרפואת הנפש, אומרת ש"התופעה הזאת הולכת ונהיית נפוצה יותר ויותר. אני חושבת שאי אפשר להתעלם מהשנה וחצי האחרונות שבהן מפלס החרדה בקרב כלל האוכלוסייה הולך ועולה. זה הופך את התופעה הזאת למשהו ששייך לכולנו. זה יכול להיות בן משפחה, חבר קרוב, או בוס בעבודה".
התלות והשוק השחור
שימוש בתרופות הללו בוודאי אינו פסול ועבור רבים, הוא משפר מאוד את ההתמודדות שלהם עם בעיות חרדה. עם זאת, לדברי מומחים, הבעיה מתחילה כאשר השימוש חורג מהזמן שהוקצב לו, וכאשר המטופל מפתח תלות בתרופה.
"שימוש נורמטיבי לפי ההנחיות אמור להיות קצוב בזמן, רק לשם המטרה שלה הוא יועד וללא עלייה מתמשכת ולא מבוקרת במינונים", אומר ד"ר אבני. "באופן עקרוני, ההנחיות מדברות על שימוש של לא יותר משישה שבועות. מתי אנו מזהים התמכרות? כשיש התנהגות שמחפשת את התרופה. שהמחשבה להיות בלעדיה היא בלתי נסבלת וכשיש צריכה מעבר למינונים המותרים. למשל, מטופל שלי בעבר הגיע לשימוש ממושך של שנים ולמינון פי 16 מהמותר. הוא הגיע למצב שהוא קונה חלק מהתרופות דרך קופת חולים וחלק בשוק השחור".
5 צפייה בגלריה
שימוש בסיכון מוגבר תמיד יושב על איזשהו כאב, מהווה דרך להתמודד עם איזושהי מצוקה
(צילום: Shutterstock)
כהן מוסיפה שצריך להסתכל על זה במודל ביו-פסיכו-סוציאלי. "כלומר, התמכרות היא בעיה שנוכחת בשלושת המרכיבים האלה. יש לה גם מרכיב ביולוגי מאוד חזק, שזו התלות הפיזית, לצורך העניין - ישנם אנשים בעלי נטייה גנטית לפיתוח התמכרות", היא אומרת. "באשר לתלות הפסיכולוגית – שימוש בסיכון מוגבר תמיד יושב על איזשהו כאב, מהווה דרך להתמודד עם איזושהי מצוקה. המרכיב הסוציאלי בא לידי ביטוי באלמנטים חברתיים שונים – הסביבה שבה אני חי. האם המשפחה מוסיפה עליי מתח, האם בן או בת הזוג דורשים ממני דברים ומעלים את תחושת החרדה, או איך אני מתפקד בעבודה".
ד"ר אבני: "כדאי להתחיל ממינון נמוך ככל הניתן ולטפל בשורש הבעיה שמלכתחילה הביא את המטופל להשתמש בכדור. חשוב לא להעלות את המינון, בטח ללא התייעצות רופא. אף אחד לא חסין מהתמכרויות ומפיתוח תלות"
עם זאת, כהן מבקשת לציין שחשוב לעשות את ההבחנה בין סוגי השימושים. "צריך להתייחס להבדל בין שימוש נורמטיבי שלצידו יכולה להתקיים איזושהי רמת תפקוד מיטיבה - מקרים שבהם הצריכה נעשית בהתאם למרשם הרופא והיא אינה פוגעת בחיים האישיים – לבין שימוש לרעה". לדבריה, שימוש לרעה מתחיל כשהאדם מרגיש חסר שליטה, מרגיש שהוא זקוק לעוד ועוד כדורים ולא מסתפק במה שהרופא רשם לו ומשיג במקומות אחרים. ברגע שמתרחשת הפגיעה התפקודית הזו והשימוש הופך להיות שימוש לרעה – שם כבר חשוב לפנות לקבלת עזרה.
ויש גם אנשים שנמצאים בסיכון גבוה יותר. "אנשים במצוקה נפשית, בפרט כאלה שלא מקבלים טיפול פסיכיאטרי מסודר", מציין ד"ר אבני. "לעיתים אלו מבוגרים שהתנסו בתרופה במהלך אשפוז והשימוש בה נמשך מעבר לרצוי כי המטופל נהנה משינה כמו שהייתה לו כשהיה צעיר. וכמובן מכורים לחומרים אחרים, אנשים עם נטייה התמכרותית".
המפתח הוא מניעה – שימוש מושכל ומבוקר בתרופות יכול למנוע תלות והתמכרות מראש. "כדאי להתחיל ממינון נמוך ככל הניתן ולטפל בשורש הבעיה שמלכתחילה הביאה את המטופל להשתמש בכדור. חשוב לא להעלות את המינון ללא התייעצות עם רופא. אף אחד לא חסין מהתמכרויות ומפיתוח תלות", מדגיש ד"ר אבני.
כהן מסכימה. "המדע עדיין לא יודע להסביר או לנבא מי יפתח תלות או התמכרות ומי לא, כך שגם המודעות חשובה כאן", היא אומרת. "חשוב לבדוק האם התרופה שאני נוטל ממכרת, ואם כן, להתייעץ עם רופא. תרופות אלה יעילות, אך אם יש הרגשה ולו קטנה שמתפתחת תלות או ששמים לב לעלייה בכמות השימוש חשוב לפנות לטיפול או לתמיכה ולהימנע מאלמנטים של בושה שעלולה לגרום לאנשים להגביר את השימוש ולהימנע מטיפול".
להילחם בשורש הבעיה
כאשר השימוש בתרופה חוצה את הגבול הדק שבין צורך רפואי לתלות ממכרת, גמילה הופכת לצעד הכרחי. "גמילה צריכה להיות הדרגתית ובליווי רפואי", אומר ד"ר אבני. "גמילה פתאומית יכולה אפילו להיות מסוכנת עד כדי סכנות של פרכוס ופסיכוזה. אני כרגע מטפל באדם שסובל מהתמכרות לאחת התרופות האלה, ואנחנו בתהליך של הפחתה מאוד מדודה כי כשהוא ניסה להפסיק בפתאומיות היו לו הזיות קשות, פשוטו כמשמעו".
לדבריה של כהן, המרכיב של הגמילה הפיזית יכול להיעשות במסגרת אשפוזית, בין אם ציבורית ובין אם פרטית. "העניין כאן הוא הפחתה הדרגתית בליווי רפואי כדי לוודא שהמטופל מרגיש טוב", אומרת כהן. "אך הדבר הכי חשוב לאחר הגמילה הפיזית הוא לעבוד על מקור הכאב שאותו ממסכים באמצעות השימוש. כאן הייתי פונה לטיפול אצל מומחה בתחום ההתמכרויות לתהליך של עיבוד הטראומה, המשבר והכאב. חייבת להיות תמיכה פסיכולוגית ופסיכותרפית, כי כל מה שכוסה על-ידי התרופה צף ברמה הרגשית".
ד"ר אבני מוסיף ש"כדאי למצוא את שורש הבעיה ולחשוב על פתרונות חלופיים. להפרעת שינה, למשל יש טיפולים קוגניטיביים כמו שיכולים לעזור בזמן די קצר אצל חלק גדול מהאנשים כמו למשל טיפול CBTI. כמו כן, רצוי לטפל באמצעים אחרים בחרדה ממושכת, בדיכאון או בפוסט-טראומה בין אם בטיפול פסיכותרפי שיחתי או בטיפול פסיכיאטרי שאינו ממכר. כל תרופות ההרגעה שציינתי הן בגדר פלסטר או גבס. הן ממסכות. אנחנו לא רוצים להישאר עם הגבס, אנחנו רוצים לתקן את העצם השבורה".
יש כיום יותר מודעות לנושא ההתמכרות לתרופות מרשם. האם אתה רואה שינוי בגישת הרופאים למרשם תרופות?
"אני חושב שעם הזמן כן יש שיפור. עדיין יש רופאים שלא יוצאים למלחמה עם מטופלים שהתמכרו לזה וממשיכים לרשום", אומר ד"ר אבני. "זה קורה מפאת העומס, קוצר הזמן ואולי גם רתיעה מעימות, אך לדעתי כל רופא שרושם תרופה כזו צריך שידו תרעד ושהוא יזכור שיכול להיות שהוא מתחיל פה רומן ארוך שנים של מטופל עם התרופות".
האם יש צעדים חדשים או תוכניות לטיפול ומניעה?
"כרגע יש רפורמה במשרד הבריאות של העברת טיפול או יצירת מערכת טיפולית בקופות החולים להתמכרויות בתרופות מרשם בעלי פוטנציאל התמכרותי", אומרת כהן. "זאת מתוך ההבנה שהרבה מאוד אנשים מתמודדים עם התמכרויות לתרופות האלה. בחודשים האחרונים קופות החולים עמלות על פתיחת מרפאות טיפוליות ייעודיות, תוך הכשרות צוותים והעלאת המודעות לתלות פוטנציאלית בתרופות האלה".
