בגיל 23, חודשים ספורים לפני תחילת דוקטורט בגנטיקה ובאימונולוגיה, התבקשה ד"ר אליזבת "ליז" מרניק להציג אישור על קבלת חיסונים. הליך בירוקרטי פשוט למדי בקרב סטודנטים, אלא שבמקרה שלה פשוט לא היה מה להציג: ד"ר מרניק לא קיבלה אפילו חיסון אחד מיום לידתה, בשל התנגדותה של אמה לחיסונים. חתיכת דיסוננס.
בצעד מתבקש היא פנתה לרופא שלה וביקשה להשלים את כל החיסונים שהחסירה, אך הרופא, שטיפל במבוגרים, לא החזיק במרפאה את כל חיסוני הילדות שנדרשו לה והפנה אותה למרפאת מטיילים. שם נדרשו אנשי הצוות להתמודד עם שאלה לא שגרתית: כיצד מחסנים בגיל 23 אדם שסדרת החיסונים שלו מעולם לא התחילה?
בכתבת פרופיל שפורסמה עליה באתר STAT המתמחה בבריאות ורפואה, תוארה בקשתה לצוות הרופאים בפשטות קלילה: לחסן אותה נגד הכול. ואכן, בהמשך היא השלימה את החיסונים שלא קיבלה בילדות. אבל הזריקות עצמן מעולם לא היו מה שהטריד אותה. השאלה כיצד תגיב אמה, לעומת זאת, דווקא כן.
העלון שהכריע את הכף
ד"ר מרניק, כיום בת 37, גדלה עם אמה ועם אחיה הצעיר בעיירה תומסטון שבקונטיקט, ארה"ב. המשפחה השתייכה לכנסייה אוונגליסטית בעיר ווטרברי הסמוכה, והאמונה הדתית הכתיבה חלק גדול מחיי היומיום. "הדבר הכמעט יחיד שעשינו היה ללכת לכנסייה", סיפרה בריאיונות. היא לימדה ילדים בבית ספר של יום ראשון בכנסייה, לא הורשתה להתחפש בליל כל הקדושים או לצפות בסרטי דיסני וברבות מתוכניות הטלוויזיה, בין היתר בשל העיסוק שלהן בקסמים.
גם המדע, איך לא, הוצג כאיום על האמונה. בבית לימדו אותה כי סיפור הבריאה התרחש כפשוטו בשבעה ימים וכי אין לסמוך על מדענים שסותרים את הכתוב בתנ"ך. במאמר אישי שפרסמה בפברואר 2025, כתבה כי חונכה לפקפק גם ברפואה. בני המשפחה נמנעו מתרופות ומביקורים אצל רופאים, אלא אם הדבר היה הכרחי.
אמה הסבירה לה שחיסונים מסוכנים ועלולים לגרום לחירשות. אילוסטרציה
(צילום: shutterstock)
לצד האמונה הדתית, המשפחה התמודדה גם עם עוני. הוריה נפרדו כשהייתה ילדה, ואביה, ששילם את שכר הדירה, כמעט לא היה מעורב בחייהם. אמה לא עבדה ולא נהגה. גם לימודיה נקטעו שוב ושוב. היא ואחיה הוצאו מבית הספר היסודי לפני שכיתתה עמדה לקרוא את ספרי הארי פוטר, שנתפסו בבית כעיסוק בכישוף.
אחד הזיכרונות המוקדמים שלה, כתבה, הוא הרגע שבו אמה הסבירה לה שחיסונים מסוכנים ועלולים לגרום לחירשות. אמה, תרזה ראיין, סיפרה שכשהייתה אם צעירה קיבלה עלון ובו סיפורים על ילדים שנפגעו לכאורה מחיסונים. ראיין פנתה לרופא הילדים עם שאלות, אך לדבריה לא קיבלה תשובות שהפיגו את חששותיה.
בריאיון ל"בוסטון גלוב" סיפרה ד"ר מרניק כי אמה חוותה את תגובת הרופא כדרישה לחסן את בתה, בלי להסביר לה את התועלות ואת הסיכונים באופן שהצליחה להבין. בעקבות המפגש החליטה ראיין שלא לחסן את ליז ובהמשך גם את בנה. האם עזבה את המרפאה ולא שבה אליה, וד"ר מרניק עצמה לא ביקרה שוב אצל רופא עד שנות העשרה שלה.
במבט לאחור, היא אינה רואה בהחלטה הזאת ביטוי לרשעות, אלא טעות שהתקבלה מתוך פחד ובתנאים של מחסור בידע ובאפשרויות. אמה, שסיימה את לימודיה בכיתה ח', הייתה משוכנעת שההימנעות מחיסונים היא הדרך להגן על ילדיה. ההבחנה בין ההחלטה השגויה לבין המניע שמאחוריה תהפוך שנים אחר כך לבסיס עבודתה של בתה. עם זאת, בשלב ההוא, ד"ר מרניק עדיין חששה מהתגובה: שנה שלמה חלפה עד שסיפרה לאמה שהתחסנה.
שיעור הכימיה שפרץ סדק בחומה
בגיל ההתבגרות חל מפנה שעתיד לשנות את מסלולה של הנערה הצעירה. לקראת כיתה י"א הצליחה ד"ר מרניק לשכנע את אמה להחזיר אותה לבית ספר ציבורי. שם השתתפה לראשונה בשיעור מדעים מסודר. שיעורי הכימיה, והחישובים ששימשו להבנת תגובות בין חומרים, עוררו בה עניין מיידי. המורה הבחינה ביכולת שלה, הציעה לה לשקול לימודים מדעיים ועזרה לה להתמודד עם תהליך ההרשמה לקולג' ועם בקשות למלגות. עד אז, סיפרה, היא כלל לא חשבה על קריירה. הנחת המוצא בבית הייתה שתתחתן ותגדל ילדים.
היא התקבלה לאוניברסיטת סנטרל קונטיקט סטייט, התחילה את לימודיה בכימיה ובהמשך עברה לביוכימיה. בתחילת השנה הראשונה הייתה שקטה ומסוגרת כל כך, שהיועץ שלה חשש שלא תצליח לסיים את התואר. השינוי הגיע לאחר שהצטרפה למעבדה שחקרה גנטיקה. היא נעשתה סטודנטית מצטיינת והייתה שותפה לכתיבתם של שני מאמרים מדעיים כבר במהלך התואר הראשון.
אך הלימודים חשפו אותה לא רק לידע חדש, אלא גם לאנשים שחיו מחוץ לעולם שבו גדלה. בקולג' פגשה חוקרים שלקחו את עבודתם ברצינות, הקדישו לה זמן וסייעו לה גם בעניינים שלא היו קשורים ללימודים. אחד האירועים האלה התרחש לקראת סוף שנתה השלישית בקולג'. לאחר לילה קשה בבית היא התקשרה לאשת הכומר וביקשה להתארח אצלה, אך נענתה שעליה לחזור למשפחתה. למחרת הגיעה לקמפוס וגילתה תקר בגלגל. שלושה מרצים יצאו לחניון והתגייסו כדי לעזור לה. אחר כך עוד תספר כי אותו אירוע המחיש לה את הפער בין מה שלמדה לחשוב על אנשי הכנסייה ועל מדענים לבין האופן שבו נהגו בה בפועל.
ד"ר אליזבת "ליז" מרניק שלא חוסנה בילדותה הפכה לאימונולוגית ולאחת התומכות הגדולות בחיסונים
(צילום: אינסטגרם)
המרצים עודדו את ד"ר מרניק להישאר בלימודים, הפנו אותה לייעוץ ואחת מהם אף הציעה לה להתגורר בביתה. היא סיימה את התואר בשנת 2011 והתקבלה לתוכנית דוקטורט. שם, כשהתבקשה להציג את אישורי החיסונים, כבר לא קיבלה את האמונות שעליהן גדלה. הדרישה הפורמלית סיפקה את הדחיפה האחרונה להחלטה שהבשילה במהלך שנות הקולג'.
רק כעבור שנה, כאמור, סיפרה לאמה שהתחסנה. כל אחת מהשתיים זוכרת את השיחה אחרת. ד"ר מרניק זוכרת כעס והרמת קול. אמה טוענת שלא כעסה, אלא נבהלה מכמות החיסונים שבתה קיבלה בפרק זמן קצר. כך או כך, החיסונים נעשו מוקד קבוע של מחלוקת ביניהן. ד"ר מרניק, שבינתיים חקרה את מערכת החיסון, התקשתה להבין מדוע אמה אינה מקבלת את ההסברים שלה. בריאיון ל"בוסטון גלוב" סיפרה כי ראתה בהחלטה שלא לחסן תוצאה של בורות ושפטה את אמה בחומרה במשך שנים. בשלב מסוים הפסיקו השתיים לדבר על הנושא.
הפחד הישן חזר בחדר הלידה
היא המשיכה להתקדם במהירות והשלימה דוקטורט בגנטיקה ובאימונולוגיה, שבמסגרתו חקרה את תפקידם של תאי T במחלות אוטואימוניות. לאחר מכן המשיכה לפוסט דוקטורט במעבדה הביולוגית במיין וחקרה מנגנונים הקשורים לתאי גזע. במהלך עבודתה גילתה שהיא מתעניינת פחות בהקמת מעבדה משלה ויותר בהוראת מדע ובהנגשתו. היא הזמינה תלמידי בית ספר למעבדה, פיתחה תוכניות קיץ לבני נוער ובהמשך עברה לעסוק בחינוך מדעי ובהסברה.
בשנת 2019 נולד בנה הבכור. הלידה הייתה קשה, וד"ר מרניק סבלה מדימום כבד ונזקקה לכמה עירויי דם. לאחר הלידה נשאלה אם היא מאשרת לתת לתינוק חיסון נגד הפטיטיס B. למרות הכשרתה כאימונולוגית ועמדתה הברורה בעד חיסונים, תגובתה הראשונית הייתה לסרב. לאחר מכן תסביר כי הייתה מותשת, כאובה ומוצפת מהאחריות כלפי התינוק שזה עתה נולד. לרגע חזרו אליה החששות ששמעה בילדותה. חברה שבאה לבקר בבית החולים שוחחה איתה על ההחלטה, בלי לבטל את הפחד ובלי לשפוט אותה. עוד לפני השחרור קיבל בנה את החיסון.
האירוע לא שינה את עמדתה לגבי יעילותם ובטיחותם של חיסונים, והיא מחסנת את שני ילדיה. הוא כן שינה את האופן שבו פירשה את החלטתה של אמה. במאמר שפרסמה במאי 2024 כתבה: "הסיבה שאמא שלי לא חיסנה את ילדיה היא אחת הסיבות שבגללן אני חיסנתי את ילדיי". בשני המקרים, הסבירה, ההחלטה נבעה מהרצון להגן על הילדים.
"הסיבה שאמא שלי לא חיסנה את ילדיה היא אחת הסיבות שבגללן אני חיסנתי את ילדיי"
(צילום: shutterstock)
כשהציגה את העמדה הזאת במאמר אורח ב"ניו יורק טיימס", התגובות הקשות לא הגיעו רק ממתנגדי חיסונים. גם קוראים שתמכו בחיסונים טענו שעובדות אמורות להספיק ושאמפתיה מעניקה לגיטימציה להתנהגות המסכנת אחרים. ד"ר מרניק דוחה את שתי הטענות. מבחינתה, אמפתיה אינה ויתור על ראיות ואינה מחייבת להסכים. היא כלי שמאפשר לאדם להישאר בחדר ולהמשיך להקשיב.
"עובדות לבדן אינן מספיקות", אמרה בריאיון ל"בוסטון גלוב", "אני לא אומרת שהעובדות אינן חשובות. הן חשובות מאוד, אבל לבדן אין בהן די". בריאיון לפודקאסט של First Focus On Children ציינה כי "בסופו של דבר, מה שמשנה דעות הוא מערכות יחסים". ואם יש מישהו שמכיר היטב את התסכול שמעוררות שיחות עם מתנגדי חיסונים זו היא. במשך שנים הפנתה את אותו תסכול כלפי אמה. כיום היא מזהירה כי זלזול, בושה והטחת מידע משיגים בדרך כלל את התוצאה ההפוכה. "אף אחד לא אוהב שקוראים לו טיפש", אמרה בפודקאסט. לכן היא מציעה להתחיל באמפתיה ובסקרנות, גם כאשר אין כל הסכמה על העובדות.
לדבריה, גם מטרתה של שיחה אישית אינה לשנות את דעתו של אדם בתוך כמה דקות. השינוי שלה עצמה התרחש לאורך ארבע שנות קולג', בעקבות שילוב של לימודים, מערכות יחסים ומפגשים עם אנשים שסתרו בהתנהגותם את מה שלמדה עליהם. באותו ריאיון ל"בוסטון גלוב" סיפרה כי אנשים שנחשפו לתכניה פנו אליה כעבור שנים וסיפרו כי השיחות איתה, לצד השפעות נוספות, סייעו להם לבסוף לחסן את ילדיהם.
יש אמפתיה, אבל גם גבולות
המסקנה הזאת קיבלה משמעות ציבורית בזמן מגפת הקורונה, כאשר ראתה כיצד מידע כוזב מופץ בידי אנשים שהזכירו לה את הקהילה שבה גדלה, ובמקביל כיצד אנשי מדע ורפואה מתקשים לדבר איתם. היא פתחה חשבונות ברשתות החברתיות תחת השם ScienceWhizLiz והחלה להסביר נושאים הקשורים לקורונה, לחיסונים ולבריאות הציבור. נכון לרגע כתיבת הכתבה, לפרופיל האינסטגרם שלה 64 אלף עוקבים. בסרטון הבא, היא מסבירה מדוע חשוב לנשים הרות להתחסן:
כיום היא משמשת מנכ"לית The Evidence Collective - גוף המאגד מדענים ואנשי רפואה העוסקים בהנגשת מידע לציבור. במקביל היא משמשת המדענית הראשית של Those Nerdy Girls, קבוצה של מדעניות ונשות מקצוע בתחום הבריאות שמנגישה לציבור מידע רפואי ומדעי מבוסס ראיות, ומנהלת החינוך המדעי וההסברה במעבדה ביולוגית. במסגרת עבודתה היא אינה מסתפקת בשיחות בין מדענים לבין עצמם. היא הפגישה מדעניות שהן אימהות עם משפיעניות הפונות לקהל של הורים, וחיברה מדענים עם מנהיגים דתיים כדי לפתח מסרים על חיסון החצבת המתיישבים גם עם ערכי אמונה. המטרה היא לפרוץ בועות מידע, לא רק לייצר עוד תוכן נכון בתוך קהילה שכבר השתכנעה.
עם זאת, האמפתיה שהיא מציעה אינה מבטלת גבולות. ד"ר מרניק תומכת בדרישות חיסון בבתי ספר ומכירה בתרומתן להעלאת שיעורי ההתחסנות, במיוחד בתקופה שבה מקרי החצבת עולים. לדבריה, אפשר להבין את הפחד של הורה ובו בזמן לקבוע שילד לא מחוסן לא יוכל להיכנס למסגרת מסוימת.
ואילו אמה עדיין אינה מסכימה איתה. תרזה ראיין לא התחסנה נגד קורונה ואינה מקבלת חיסון עונתי לשפעת. כשנולדה בתה השנייה של ד"ר מרניק, היא נדרשה להתחסן או לעטות מסכה כדי להחזיק בתינוקת, שעדיין הייתה צעירה מכדי לקבל חלק מהחיסונים. היא בחרה במסכה. עם זאת, היא אמרה שתסכים לקבל חיסון לאחר נשיכת בעל חיים החשוד בכלבת או לאחר פציעה שעלולה לחשוף אותה לטטנוס, והכירה בחשיבות חיסון החצבת לנוכח חומרת המחלה. בתה קוראת לזה התקדמות.
גם ההתקדמות הזאת נבנתה לאט. ד"ר מרניק סיפרה לאמה כי חצבת עלולה למחוק חלק מהזיכרון החיסוני שנצבר לאחר חשיפה למחוללי מחלות אחרים, תופעה המכונה "אמנזיה חיסונית". אמה השיבה שכעת היא מבינה מדוע חיסון MMR (החיסון המשולב נגד חצבת, חזרת ואדמת) חשוב. לאחר שקראה את מאמרה של בתה בניו יורק טיימס, אמרה כי ייתכן שהייתה בוחרת אחרת אילו מישהו היה מתייחס אל שאלותיה כפי שמתייחסת אליהן בתה היום. היא לא שינתה את דעתה על הכול, אבל השיחה עדיין פתוחה.
