נורית LED זעירה של מכשיר חשמלי, אור רחוב שמחלחל מבעד לתריס, שעון מעורר שזוהר בירוק על השידה. מקורות אור שנראים זניחים מכדי להזיק, כאלה שרבים מאיתנו ישנים לצידם בלי לתת עליהם את הדעת, התבררו במחקר חדש כמשהו שהלב חש היטב. הפעם, באחד המחקרים הראשונים מסוגו, החוקרים לא הסתפקו בספירת אירועי לב, אלא הביטו ישירות בלב עצמו, באמצעות סריקת MRI, וראו שהוא משתנה.
את המחקר, שפורסם בכתב העת European Heart Journal, הוביל פרופ' לו צ'י מבית הספר לבריאות הציבור של אוניברסיטת טוליין בניו אורלינס, והוא יצא מנקודה שכבר הייתה מבוססת. מחקרים תצפיתיים קודמים כבר קשרו בין אור לילה לבין לחץ דם גבוה, כולסטרול, סמני דלקת והסיכון למחלת לב. מה שחסר היה החוליה שבתווך: מה בעצם קורה לשריר הלב עצמו, בין גורמי הסיכון שבתחילת הדרך למחלה שבסופה. "ידענו שיש קשר לסיכון מוגבר, אבל מעט מאוד ידוע על השינויים המבניים והתפקודיים בלב", אמר פרופ' לו. "רצינו לגלות מה קורה ללב לאורך זמן כשאנשים נחשפים ליותר מדי אור בלילה".
החידוש המרכזי
לשם כך פנו החוקרים למאגר UK Biobank, מאגר נתונים בריטי ענק המשמש מחקרים ברחבי העולם. אף שהמחקר אמריקני, הנתונים שבבסיסו נאספו מ-11,071 מבוגרים בריטים, בגיל ממוצע של 61, שכולם היו נקיים ממחלת לב וכלי דם בתחילת הדרך. כל משתתף ענד על פרק כף היד חיישן שמדד אור ותנועה במשך שבעה ימים רצופים.
כשלוש שנים לאחר מכן עברו הנבדקים בדיקת דימות לב בתהודה מגנטית (MRI), הנחשבת לשיטה המדויקת ביותר למדידת מבנה הלב ותפקודו, ומאפשרת לזהות שינויים תת-קליניים עוד לפני שהם מבשילים למחלה ממשית. דווקא היכולת הזו, לצלם את הלב מבפנים, היא שהפכה את המחקר לחדש. עד כה שימשה בדיקת דימות שכזו בעיקר לבחינת השפעתם של מפגעים סביבתיים אחרים על הלב, כמו זיהום אוויר ורעש מטוסים, ולא לבחינת השפעתו של אור לילה.
שינה
(צילום: shutterstock)
הסף שהציבו החוקרים היה שלושה לוקס, יחידת מדידה של עוצמת תאורה. זה כמעט כלום. מדובר בחדר חשוך כמעט לגמרי, לא בחדר מואר. הבחירה לא הייתה שרירותית: זו בערך העוצמה שבה אור כבר מתחיל לדכא את הפרשת המלטונין, ההורמון שמסדיר את השינה. "זו עדיין רמת אור נמוכה של חדר עמום, אבל העיניים העצומות שלכם עדיין קולטות אותו", הסבירה ל-NBC פרופ' קריסטן קנוטסון, מומחית לרפואת שינה מאוניברסיטת נורת'ווסטרן שלא נמנתה עם עורכי המחקר.
כמקורות אפשריים לאור כזה מנה פרופ' לו אור רחוב שמחלחל מבעד לתריסים, תאורה של שעון מעורר, ונוריות של מכשירים ביתיים כמו מטהרי אוויר ומכשירי אדים. יותר מרבע מהמשתתפים כמעט לא נחשפו כלל לאור בעוצמה כזו בשעות השינה, והם ששימשו בסיס להשוואה.
מה גילה ה-MRI?
בבדיקות ה-MRI התגלה דפוס עקבי אצל בעלי החשיפה הגבוהה ביותר לאור לילה. דופן החדר השמאלי, החדר המרכזי שמזרים דם לגוף, נמצאה מעובה יותר, ומסת שריר הלב גדולה יותר, לצד הצרה של החלל הפנימי. הצירוף הזה מכונה היפרטרופיה קונצנטרית, והוא סימן מוכר ללב שנתון בעומס כרוני.
מבט אל הלב בבדיקת MRI
(צילום: shutterstock)
אצל הישנים בחשכה כמעט מוחלטת הייתה מסת שריר החדר השמאלי גדולה בממוצע ב-2.4% ועובי הדופן הממוצע ב-1.5%. במקביל נמצאה ירידה של 1.9% ביכולת שריר הלב להתכווץ, וירידה במדדי ההתעוותות של השריר בכל פעימה, סימנים מוקדמים לפגיעה בתפקוד עוד בטרם היא מורגשת. שינויים נלווים נצפו גם בחדר הימני ובעלייה השמאלית. חשוב מכך, הקשר היה מדורג: ככל שהחשיפה לאור גברה, כך התעצמו השינויים בלב.
"זהו מחקר ראשון מסוגו, והוא מראה שחשיפה לרמות גבוהות יותר של אור בלילה קשורה לרה-מודלינג של הלב, עיצוב מחדש של מבנהו ותפקודו", אמר פרופ' לו. "אנחנו רואים זאת בדרך כלל בתגובה לעקה כרונית או לפגיעה בלב. זו דרך של הגוף להסתגל ללחץ, אבל בסופו של דבר היא מחלישה את הלב ועלולה להוביל לאי-ספיקת לב".
קטן באחוזים, לא קטן במשמעות
במבט ראשון, שינוי של אחוז או שניים נשמע זניח. החוקרים טרחו למקם אותו בפרספקטיבה. סדר הגודל של ההשפעה, כתבו, דומה לזה שנמצא באותו מאגר נתונים עצמו עבור גורמי סיכון סביבתיים מוכרים ומבוססים, ובהם חשיפה לחלקיקי זיהום אוויר עדינים ורעש מטוסים. במילים אחרות, האור בלילה מותיר על הלב חותם בסדר גודל דומה לזה של זיהום האוויר. "אם מסתכלים על כל התוצאות המבניות והתפקודיות יחד, מדובר בהשפעה לא מבוטלת", אמר פרופ' לו.
וכאן נכנס ההקשר הרחב יותר. בקבוצה גדולה בהרבה מתוך המאגר, של יותר מ-70 אלף איש, ובמעקב שנמשך כשמונה עד עשר שנים, נמצא שבעלי החשיפה הגבוהה לאור לילה היו בסיכון גבוה יותר לאי-ספיקת לב, לשבץ, להתקף לב, לפרפור פרוזדורים ולתמותה ממחלות לב וכלי דם. הממצא הזה אינו חדש לגמרי, והוא מתיישב עם מחקרים קודמים שהראו קשר דומה. תרומתו של המחקר הנוכחי אינה בגילוי הסיכון, אלא במתן בסיס מבני נראה לעין, ההוכחה החזותית לשינוי בלב שקודם רק שיערו את קיומו.
"חושך ראוי להיחשב לסימן חיוני, חשוב לבריאות הלב לא פחות מאיזון לחץ הדם ומאוויר נקי"
(צילום: shutterstock)
ההסבר האינטואיטיבי הוא שאור פשוט גוזל שינה, וששינה קצרה פוגעת בלב. החוקרים בחנו את הטענה במפורש, ומצאו שהיא נכונה רק בחלקה. מהניתוח עלה שהשינה שהתקצרה מסבירה בין כ-24% לכ-49% מהקשר בין האור לשינויים בלב, תלוי במדד. כלומר, על פי רוב יותר ממחצית ההשפעה עוברת בנתיבים אחרים לגמרי, שאינם קשורים כלל למשך השינה.
מהם הנתיבים האלה? כאן נכנס השעון הביולוגי. אור בלילה משבש את המקצב הצירקדי, אותה שעה פנימית שמסנכרנת מחזורים של 24 שעות בגוף, מלחץ הדם והדופק ועד להפרשת הורמונים ותהליכי דלקת. שיבוש כזה נקשר בעבר לעלייה בפעילות מערכת העצבים הסימפתטית, לחוסר איזון הורמונלי של הסטרס ולפגיעה בתפקוד דופן כלי הדם, כולם תהליכים שיכולים לקדם עיבוי של שריר הלב ופגיעה בתפקודו. "אור בלילה יכול לבלבל את המערכת הצירקדית של הגוף, וזה עלול להוביל להשלכות לבביות בהמשך הדרך", אמרה קנוטסון.
עדות עקיפה לכך שמדובר בתופעה אמיתית ולא במקריות עלתה מצד אחר של הנתונים. חשיפה לאור חזק דווקא בשעות היום כמעט לא נקשרה לשינויים בלב או לאירועים לבביים. הניגוד הזה הגיוני מבחינה ביולוגית, משום שדיכוי המלטונין נגרם בעיקר מאור לילי, והוא גם מחליש את החשד שגורם עירוני חיצוני כלשהו הוא שמסביר את התוצאות.
חושך חשוב כמו איזון לחץ דם
כאן חשוב לעצור. זהו מחקר תצפיתי, ולכן הוא מצביע על קשר ואינו מוכיח שהאור הוא שגרם לשינויים בלב. תמיד קיים החשש ההפוך: אולי דווקא אנשים עם לב פחות בריא נוטים לישון עם אור. החוקרים ניסו לחסום את ההסבר הזה בכמה דרכים. ראשית, הרחיקו מלכתחילה כל מי שכבר סבל ממחלת לב. שנית, כשחזרו על הניתוח בלי המשתתפים שנבדקו ב-MRI בתוך פחות משנתיים, התוצאות נותרו יציבות. ושלישית, בקבוצה של 951 משתתפים שנבדקו ב-MRI עוד לפני מדידת האור, מצב הלב ההתחלתי לא ניבא כמה אור ייחשפו לו אחר כך. שלושת המהלכים מחלישים את ההסבר ההפוך, גם אם אינם מבטלים אותו.
למחקר מגבלות נוספות. החשיפה לאור נמדדה על פני שבוע אחד בלבד, נמדדה עוצמת האור ולא הרכב הגלים שלו, ורובם המכריע של המשתתפים היו לבנים, כך שלא בטוח שהממצאים תקפים לאוכלוסיות מגוונות יותר. עובדי משמרות לילה לא נכללו בניתוח מסיבות מתודולוגיות, ולכן לגביהם דווקא המסקנות מוגבלות.
בפעם הבאה, תדאגו להאפלה מוחלטת בחדר השינה. אילוסטרציה
(צילום: shutterstock)
לצד המחקר פורסם גם מאמר מערכת, שבו תרגם פרופ' תומאס מינצל, קרדיולוג סביבתי מהמרכז הרפואי האוניברסיטאי במיינץ שבגרמניה, את הממצאים לשפה מעשית ב-European Heart Journal. לדבריו, הגיע הזמן שרופאים, ובעיקר המטפלים בחולי אי-ספיקת לב ופרפור פרוזדורים, ישאלו את מטופליהם עד כמה חדר השינה חשוך, אם הם עובדים במשמרות לילה, וכמה הם חשופים למסכים אחרי רדת החשכה. העצות שהציע פשוטות וזולות: וילונות האפלה, תאורת לילה בגוון חם, וכיסוי נוריות ה-LED הקטנות שדולקות על מכשירי החשמל.
פרופ' מינצל לא הסתפק בחדר השינה הפרטי, וקבע שזיהום אור הוא אחד המפגעים הסביבתיים הבודדים שערים יכולות לשלוט בו ישירות ובזול. "בסופו של דבר, המחקר הזה הוא יותר מתצפית מעניינת", כתב. "הוא מספק חוליה מקשרת בין מה שהלוויינים כבר מראים לנו, כדור ארץ שזוהר יותר ויותר בלילה, לבין המציאות הקלינית שמתרחשת בתוך בית החזה שלנו: לבבות שנעשים נוקשים, חלשים ויעילים פחות. המסר ברור, החושך ראוי להיחשב לסימן חיוני, חשוב לבריאות הלב לא פחות מאיזון לחץ הדם ומאוויר נקי".
