בשיתוף פורום Reboot
מה הדבר הראשון שחושבים עליו אחרי שנורה עליך טיל? בשניות אחרי שספגתי את ההדף מפיצוץ טיל הקורנט שנורה לעברי, לאחר שעפתי כמה מטרים באוויר ונחתתי על הקרקע, הדבר הראשון שעבר לי בראש זה "מה אני אגיד לאמא".
זה קרה במהלך מלחמת לבנון השניה בבינת ג'ביל, ארבעה ימים לפני הפסקת האש, כשאני והכוח שלי נקלענו למארב של חיזבאללה. כשהמלחמה פרצה אני הייתי רגע לפני השחרור לאחר שירות כלוחם ומפקד בגולני, כאזרח ערבי ישראלי תושב נצרת שהתנדב לצבא. איבדתי בלבנון חברים רבים לנשק כולל מפקדי גיבור ישראל רועי קליין.
ואז גם נפצעתי שם בעצמי בצורה קשה. אני זוכר את הרגעים האלה כאילו הם קרו לפני רגע, ואני חי אותם כל יום מחדש. את איך שדיממתי בכל הגוף ובעיקר בפנים, את הרגע שהבנתי שנקטעה לי הרגל. את הרופא המילואימניק שהיה שם בכוח וצעק בקשר שאם לא יגיעו לפנות אותי עכשיו מיד, יצטרכו להגיע בהמשך לפנות גופה. לאחר זמן שהרגיש כמו נצח הגיע המסוק ופינו אותי אליו תחת אש, ואז הטיסו אותי לבית החולים בנהריה. כל הדרך לא איבדתי את ההכרה. כשהגעתי לבית החולים רצו להתקשר לאבא שלי כדי לעדכן אותו שנפצעתי. התעקשתי שאני אעשה את השיחה. הספקתי להגיד לו שנפצעתי אבל אני בסדר וזהו, אז איבדתי את ההכרה. ככה התחלתי את תהליך ההחלמה והשיקום שלי שנמשך שנה.
לפני הפציעה כשהייתי לקראת שחרור, היו לי כמו לכולם חלומות גדולים ותכנון על הטיול שאחרי הצבא ופתאום מצאתי את עצמי שוכב בבית חולים מרותק למיטה עם פציעות קשות בגוף. עברתי תהליך ארוך וקשה, ונחשפתי שם לאנשי צוות רפואי מדהימים, יהודים וערבים, שטיפלו בי במסירות ובמקצועיות, שגילו אכפתיות אמיתית ודאגה, ונתנו לי בעיקר להרגיש שאני בידיים טובות. ובאמת הייתי.
הם הצליחו להציל לי את הרגל ולחבר אותה בחזרה. הם הצליחו לסייע לי להחלים ולהתחזק. הם ליוו אותי במהלך מסע שיקום מאתגר שבסופו, כנגד כל הסיכויים, חזרתי ללכת, לרוץ ואפילו לשחק כדורגל.
צפו בשיחת הבריאות של יוסף חדאד:
אותה חוויה בצד של המטופל לא רק חיזקה אותי פיזית, היא גם חיזקה אצלי את האמונה בחיים משותפים של יהודים וערבים יחד זה לצד זה. ראיתי את השותפות של הרופאים והרופאות, האחים והאחיות - היהודים והערבים, שמטפלים יחד בכולם ללא הבדל דת, גזע או מוצא. הרגשתי את הערבות ההדדית במסדרונות בית החולים. אין מקום טוב יותר לחוות בו את השותפות בין יהודים וערבים מאשר שם. והמודל הזה אמור להיות במציאות הישראלית, בחיי היום יום שלנו.
אותה שנה שאחרי הפציעה הפכה לשנה מעצבת בחיי בכל המובנים. נולדתי מחדש, קיבלתי כוחות אבל גם השראה והבנתי איך החברה הישראלית צריכה להיראות. לימים הקמתי את עמותת "ביחד ערבים זה לזה" שפועלת לגישור על פערים ולקידום השותפות בחברה הישראלית בין יהודים וערבים.
אנחנו רוצים להוביל לכך שאותה שותפות שקיימת בבתי החולים תהיה קיימת גם במציאות בחוץ באופן קבוע. בשנתיים האחרונות תחת הקורונה חווינו את שותפות הגורל היהודית- ערבית במלוא העוצמה. סיפורים כמו של מאהר אברהים, אח מוסלמי בבית חולים העמק שאמר תפילת שמע ישראל ליד מטופל חרדי ברגעיו האחרונים - הם ההוכחה שיש תקווה אמיתית.
יש לי מסר אחד שאני לוקח מעולם הרפואה בישראל ומשליך אותו על החיים כאן: שותפות זו הדרך לרפא את החברה שלנו.
שיחת הבריאות בשיתוף פורום ריבוט המעודד חדשנות ויזמות ישראלית במערכת הבריאות ואת השיח הציבורי בתחום. שיחות בריאות נוספות
בשיתוף פורום Reboot
