"לא סיפרתי על כך מיד. לבושתי, חששתי שירחמו עליי". במילים האלה תיארה חברת הכנסת לשעבר אמילי מואטי את החשש שליווה אותה לאחר שאובחנה בסרטן השד: מהרחמים, מהתגובות ומהאפשרות שהסביבה תראה בה קודם כול אישה חולה. בהחלטתה לחשוף את מחלתה היא העלתה לדיון צד בהתמודדות עם סרטן השד שלא תמיד מקבל את תשומת הלב הראויה - ההחלטה למי לספר, והקושי לשאת את המחלה לבד.
אין אישה שמקבלת אבחנה של סרטן השד בשוויון נפש. יש נשים שמשתפות מיד את המשפחה והחברים, ואחרות זקוקות לזמן או מעדיפות לשמור את המידע לעצמן. לעיתים הן מבקשות להגן על הקרובים להן מדאגה, לעיתים הן חוששות שהיחס כלפיהן ישתנה, ולעיתים הן עדיין מנסות לעכל בעצמן את הבשורה.
הרצון בפרטיות טבעי ומובן. גם הכחשה עשויה להיות חלק מההתמודדות: במידה מסוימת, היא מגינה מפני הצפה רגשית ומאפשרת להסתגל בהדרגה למציאות החדשה. איני סבורה שכל אישה צריכה לשתף את כל סביבתה. אבל חשוב להבחין בין הבחירה למי לספר לבין מצב שבו אישה נשארת לבדה עם הפחדים, השאלות והקשיים שמעוררת המחלה.
לשמור על הפרטיות, לקבל תמיכה
ההסתרה נעשית מכבידה כאשר היא מונעת מהאישה לקבל את התמיכה שהיא זקוקה לה. אפשר להיות מוקפת במשפחה ובחברים ובכל זאת לחוש בדידות, אם אי אפשר לשתף אותם במה שעובר עלייך.
בדידות ובידוד חברתי אינם אותו הדבר. בדידות היא חוויה אישית; בידוד חברתי מתאר מיעוט קשרים עם משפחה, חברים וקהילה. בשני המקרים, האפשרות להיעזר באחרים במהלך המחלה עלולה להיפגע. בלי תמיכה, קשה יותר להתמודד עם היומיום, להגיע לטיפולים ולשמור על שגרת החיים. מחקרים מצאו גם קשר בין נסיבות חברתיות ורגשיות, ובהן מגורים לבד ותחושות מתמשכות של עצב, לבין קשיים בהתמדה בטיפול התרופתי.
ד"ר אורה רוזנגרטןצילום: פרטימחקרים בקרב נשים עם סרטן השד מצביעים על קשר רחב יותר בין בידוד חברתי לבריאות: רשתות חברתיות מצומצמות נקשרו לסיכון מוגבר להישנות המחלה ולתמותה. במחקר שכלל יותר מ-9,000 נשים, בשלוש מתוך ארבע קבוצות המחקר נמצא סיכון יחסי גבוה בכ-43% להישנות המחלה בקרב נשים שקשריהן החברתיים היו מצומצמים.
אותן נשים נטו להיות פחות פעילות גופנית, ונמצאה אצלן גם סבירות נמוכה יותר לקבל טיפולים רפואיים מסוימים. ייתכן שגם לתגובת הגוף לדחק מתמשך יש תפקיד, אך עדיין לא ברור די הצורך כיצד מנגנונים אלה משפיעים על הישנות המחלה.
אני מבקשת להדגיש: המחקרים האלה מצביעים על קשר, ואינם מוכיחים שבידוד חברתי גורם לסרטן לחזור. בוודאי שאין להסיק מהם שאישה שבוחרת לשמור על פרטיותה מסכנת את בריאותה.
יש דרכים להתמודד עם הבדידות ועם הקשיים הנלווים למחלה, בלי לחשוף את האבחנה בפני כולם. אפשר לשמר קשרים משמעותיים עם המשפחה, החברים והקהילה. דווקא בתקופה שבה מתעורר רצון להסתגר ולהתרחק מפעילויות חברתיות, כדאי לנסות לשמור על הקשרים הקיימים, ליזום מפגשים ולהשתתף בפעילויות שמעניקות תחושת שייכות.
גם בקשת עזרה מעשית - ליווי לבדיקה או סיוע במטלות היומיום - יכולה להפוך את הקשר עם הסביבה לתמיכה ממשית. מחקרים על שימוש ברשתות חברתיות בקרב נשים עם סרטן השד מחזקים את ההכרה בחשיבותם של קשרים אלה לבריאותן. עם זאת, לא הוכח שפעולות אלה כשלעצמן מפחיתות את הסיכון להישנות המחלה.
כשהתמיכה מהסביבה הקרובה אינה מספיקה, אפשר לפנות לאנשי מקצוע. חרדה מתמשכת, הסתגרות או תחושה שאין עם מי לחלוק את ההתמודדות הן סיבות לבקש עזרה. במערך האונקולוגי פועלים פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שיכולים לסייע. גם קבוצות תמיכה מאפשרות לפגוש נשים שמתמודדות עם קשיים דומים, ללמוד מניסיונן ולדבר על נושאים שלא תמיד נוח להעלות בפני המשפחה או החברים.
גם לצוות הרפואי צריך לספר
לצד התמיכה החברתית והרגשית, חשוב לשמור על שיחה פתוחה עם הצוות המטפל. הערכת הרופא לגבי השפעת הטיפול על איכות החיים לא תמיד תואמת את מה שהמטופלת חווה. כשקושי אינו מדווח, הוא עלול להישאר ללא מענה - אף שלחלק מתופעות הלוואי אפשר להציע הקלה, ולעיתים ניתן להתאים את הטיפול.
לכן אני מבקשת מנשים לשתף את הצוות גם בקשיים שנראים להן שוליים. השיחה הזאת עשויה לשפר את איכות החיים ולסייע בהתמדה בטיפול שנועד להפחית את הסיכון לחזרת המחלה.
שיתוף הצוות הרפואי בתופעות הלוואי עשוי לסייע בהתאמת הטיפול ובהקלה עליהן
(צילום: Shutterstock)
הצורך בשיתוף אינו מסתיים עם סיום הטיפולים. נשים רבות ממשיכות להתמודד עם תשישות, כאבים, הפרעות שינה וקשיים בתפקוד הגופני והרגשי במשך חודשים, ולעיתים שנים. גם בשלב הזה חשוב לספר לצוות המטפל מה עובר עליכן, ולא להניח שכל קושי הוא חלק בלתי נמנע מההחלמה.
הטיפולים הסתיימו. ומה עכשיו?
לצד הליווי הרפואי והתמיכה, אחד הגורמים החשובים והנחקרים שיכולים לשפר את איכות החיים לאחר המחלה הוא פעילות גופנית מותאמת. מחקרים מצאו שהיא יכולה להקל על חלק מהתסמינים ולשפר את התפקוד הגופני, את מצב הרוח ואת התפקוד החברתי. בחלק מהמחקרים נמצא שיפור גם בריכוז, בדימוי הגוף ובתפקוד המיני.
לפעילות גופנית עשויה להיות משמעות גם לבריאות בטווח הארוך. מחקרים מצאו קשר בין פעילות לאחר אבחנת סרטן השד לבין סיכון נמוך יותר לתמותה, ובחלקם נמצא קשר גם לסיכון נמוך יותר להישנות המחלה. אין בכך הוכחה שפעילות גופנית כשלעצמה מונעת את חזרת הסרטן, אך התועלת שלה לתפקוד ולאיכות החיים מבוססת היטב.
ההמלצות המקצועיות כוללות פעילות אירובית לצד תרגילי כוח, בהתאמה למצבה הרפואי וליכולתה של כל אישה. גם מי שלא הייתה פעילה לפני האבחנה יכולה להתחיל בהדרגה ובליווי מתאים.
החשש שנשאר: האם הסרטן יחזור?
גם כשהטיפולים מסתיימים, החשש מחזרת המחלה עלול להישאר במשך שנים. זה אינו חשש חסר בסיס: סוגים מסוימים של סרטן השד עלולים לחזור גם זמן רב לאחר האבחנה.
במחקרים שנערכו לפני שנים רבות נבדקו נשים עם סרטן שד מוקדם ורגיש להורמונים, שלא נמצאו אצלן סימני מחלה לאחר חמש שנות טיפול אנטי-הורמונלי. הסיכון להופעת גרורות במהלך 15 השנים שלאחר מכן נע בין כ-10% ל-40%, בהתאם למאפייני הגידול. הנתונים האלה אינם אומדן לסיכון של כל אישה כיום: אפשרויות הטיפול השתנו, והסיכון האישי תלוי במאפייני המחלה ובטיפולים שניתנו.
קבוצות תמיכה מאפשרות לשתף בקשיים ולפגוש נשים שמתמודדות עם חוויות דומות
(צילום: Shutterstock)
לצד החשש, יש גם התקדמות רפואית שמאפשרת להפחית את הסיכון להישנות. טיפולים מתקדמים משפרים את סיכוייהן של נשים רבות להישאר ללא מחלה, תוך התייחסות לאיכות חייהן וליכולתן להמשיך לעבוד, לבלות עם המשפחה ולחיות חיים מלאים. הטיפול נבחר לפי סוג הגידול, שלב המחלה והסיכון האישי, ובהתחשב בתופעות הלוואי וביכולת להתמיד בו.
אלא שההתקדמות הזאת אינה נגישה לכולן באותה מידה. חלק מהטיפולים החדשניים אינם כלולים בסל הבריאות בהתוויות מסוימות, ולכן לא כל המטופלות שעשויות להפיק מהם תועלת יכולות לקבל אותם במסגרת הסל. צמצום הפער בין האפשרויות הרפואיות לבין הנגישות שלהן בפועל הוא חלק חשוב מהמאמץ לשפר את הטיפול בסרטן השד.
דבריה של אמילי מואטי מזכירים שההתמודדות עם סרטן השד אינה מתחילה ונגמרת בחדר הטיפולים. היא נוכחת בהחלטה למי לספר, בחששות שקשה לבטא ובניסיון לחזור לחיים אחרי המחלה. לצד הטיפול הרפואי, נחוצים גם תמיכה חברתית, שיחה פתוחה עם הצוות המטפל ושיקום שמתאים לצרכיה של כל אישה.
אין חובה לספר לכולם. אבל גם אין סיבה לעבור את כל זה לבד.
הכותבת היא ד"ר אורה רוזנגרטן, מומחית באונקולוגיה קלינית וברפואה פליאטיבית במרכז הרפואי שערי צדק, יוזמת ומנהלת תוכנית השיקום למחלימות מסרטן השד "היום שאחרי".
