מה משותף למלכה אליזבת, טוני סופרנו, האלוף ייה, צ'נדלר מ"חברים", הדמות של "שירה שטיינבוך" בסדרה "קופה ראשית", וגם אמא אחת שמתהפכת על משכבה בלילה, עם נדודי שינה, ושואלת את עצמה אם עשתה את ההחלטה הנכונה…?
על פניו, כלום לא מקשר בין הדמויות האלה, ובכל זאת, על כולן דיברנו בפרק החדש בפודקאסט, כי כל הדמויות האלה חולקות לעיתים את אותה חוויה אנושית משותפת - את תחושת הבדידות שמגיעה לרגעים עם התפקיד של מי שנושא באחריות על כתפיו - המנהיג/המנהל/המלך/ראש משפחת פשע, ולפעמים גם ההורה - במילים אחרות -המבוגר האחראי בחדר.
מתחת לחליפה הייצוגית של התפקיד מסתתרים רגשות אנושיים שאסור לבטא אותם, ולא תמיד נעים לנו להודות בהם, אפילו בפני עצמנו. רגשות כמו עלבון, חוסר אונים, רגעים שבהם אני "לא יודע", רצון להרפות או להקטין ראש, געגוע רגעי לכך שמישהו אחר יאחוז את המושכות ואני אוכל לנוח, אשמה על ההחלטות הלא נכונות שלקחתי, עייפות תחת כובד האחריות.
לעוד טורים:
לכל הטורים של שירלי יובל-יאיר - לחצו כאן
לפני כשבועיים, הוכתר סוף סוף הנסיך צ'ארלס והפך למלך. באחד הריאיונות שנתן בשנים (הארוכות יש להזכיר) שבהן רק חיכה למלוכה, הוא סיפר על זכרונות הילדות שלו כבן של מלכה. הוא היה בן 4 כשאימו הוכתרה, ואת הטקס עצמו הוא לא זוכר היטב. הזיכרון העז ביותר שנצרב בו, היה דווקא מהחזרות שהייתה עושה בשקט בחדרה, בימים שלפני הטקס. הוא היה צופה בה מתאמנת בלהחזיק את הכתר על הראש, ולצעוד איתו, ולשבת. מסתבר שהכתר, הוא דבר כבר מאד. פיזית.
הכתר הכבד הזה הוא גם תזכורת מטאפורית למשא הכבד של רגשות שמגיע יחד עם תפקיד של ניהול והובלה. בפרק העוסק בחווית "בדידותו של המנהל" - שוחחתי עם אפרת שכטר ואורי טורקניץ, שני מנהלים בשירותי בריאות כללית, שהביאו גם הם מחוויות הניהול שלהם -איווררנו קצת את הרגשות שלא תמיד מדברים עליהם, ודיברנו על מה אפשר לעשות כדי להתמודד עם הרגשות האלה, מה עשוי להפיג את חווית הבדידות שיש שם בצמרת.
שיחה על ניהול אבל לא למנהלים בלבד. האזינו לפרק המלא:
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית סופרת ומוזיקאית, בפודקאסט שלה "ליהנות מהדרך" היא מזמינה אנשים לשיחה על החיים ועל איך לחיות אותם, על המנגנונים הבריאים שכדאי לבנות לעצמנו על מנת למצוא שיווי משקל נפשי בעידן סוער
