ריטה סטרוסלצקי היא מושתלת ריאות זה חמישה חודשים, ויום העצמאות ה-75 של מדינת ישראל הוא גם יום העצמאות הפרטי שלה: חגיגה של החיים, יציאה לעצמאות אמיתית עם חירות הנפש והגוף, שמאפשרת לה לא רק לנשום אלא גם לעשות דברים שהיא אוהבת ושלא הייתה יכולה לעשות קודם לכן.
קראו עוד:
"שש שנים אני סובלת מהריאות", היא אומרת. "בשנתיים האחרונות לא הייתי יוצאת מהבית למעט לטיפולים. היום אני יוצאת מעבדות לחירות, לעצמאות מוחלטת. בשבילי ללכת ברגל את כל בית חולים בילינסון כשאני לא קשורה לצינורות חמצן? זו חגיגה. ללכת למכולת, למספרה, להחזיר את הנכדים מבית הספר – אושר גדול".
את יום העצמאות תחגוג עם בעלה יורי וחברים בצימר על שפת הכנרת. החבורה שלהם חוגגת כך את ימי העצמאות זה 25 שנה, אבל בשנתיים האחרונות היא נאלצה להיעדר. "עכשיו אשלים את השנתיים החסרות", אומרת סטרוסלצקי בשמחה. "אני גם רוצה להגיע לים המלח. בינתיים אני מחזקת את המערכת החיסונית שלי".
3 צפייה בגלריה
ריטה סטרוסלצקי. "ביום העצמאות הזה אני אדם חופשי מכבלים, שמרגיש ומעריך כל נשימה ונשימה"
פחדתי להיחנק באמצע הרחוב
ריטה סטרוסלצקי (68), מהנדסת בניין מפתח תקווה, אם לשניים וסבתא לארבעה, עברה שש שנים של סבל. זה התחיל ב-2017, כשהרגישה חוסר נשימה בהליכה. "לא חשדתי בכלום", היא נזכרת, "ובכל זאת החלטתי לעשות בדיקות. הבעיה הייתה שאף רופא לא גילה בעיה אקוטית בריאות. אחד הרופאים אפילו אמר, 'אצלך זה הכול בראש'. אחרי המשפט הזה עברתי לקופת חולים אחרת".
ב-2018 הגיעה לפרופ' מרדכי קרמר, מנהל מחלקת ריאות בבילינסון, שאחרי בדיקה אחת מיד אבחן התחלה של פיברוזיס IPF. "הוא אמר, 'ניתן לך טיפול תרופתי, ואם זה לא יעזור, נלך על השתלות'", היא נזכרת. "הייתי בהלם. מה לי ולהשתלות? הייתי צעירה, במצב בריאותי טוב יחסית. אבל עם כל התדהמה, הערכתי מאוד את פרופ' קרמר. הוא היה הראשון שאמר לי, 'את חולה'".
בעקבות האבחנה החלה בטיפול תרופתי ובשיקום בבילינסון. כעבור שנתיים חלה הידרדרות במצבה, והיא התחילה להשתמש במכשיר חמצן במקביל למפגשי שיקום פעמיים בשבוע. "הנפילה הגדולה הייתה בדצמבר 2021", היא משחזרת. "התחברתי לחמצן 24 שעות. לא יכולתי לזוז ממנו אפילו לכמה דקות. שנתיים חייתי ככה. לא יצאתי עם הנכדים למגרש משחקים, לא הלכתי לקניון, לא נכנסתי לחנויות, גם לא למכולת. גם לבשל לא יכולתי, כי זה מסוכן לבשל עם בלוני חמצן".
"פרופ' קרמר אמר, 'ניתן לך טיפול תרופתי, ואם זה לא יעזור, נלך על השתלות'. הייתי בהלם. מה לי ולהשתלות? הייתי צעירה, במצב בריאותי טוב יחסית. אבל עם כל התדהמה, הערכתי אותו מאוד. הוא היה הראשון שאמר לי, 'את חולה'"
חששת שהמוות מתקרב?
"לא. אני מטבעי בן אדם אופטימי. מה שהפחיד אותי היה המוגבלות ושלא הייתה לי איכות חיים. היציאות פעמיים בשבוע לשיקום היו בשבילי כמו תרופה מצילת חיים. בימים האחרים פחדתי שאם אצא מהבית, ייגמר לי בלון החמצן ואני איחנק באמצע הרחוב. עברו לי בראש סיטואציות נוראיות, אז העדפתי להסתגר בבית. וכשהיו הפסקות חשמל בבית, הייתי נחרדת. נשמתי איכשהו, אבל אלה לא היו באמת חיים. החברים ובני המשפחה היו סביבי כל הזמן ועזרו, אבל לי זה לא הספיק. רציתי לחיות את החיים במלואם".
3 צפייה בגלריה
ריטה סטרוסלצקי בבר מצווה של נכדה הבכור - עם צינור חמצן. "עברו לי בראש סיטואציות נוראיות"
חששתי שלעולם לא יימצא לי תורם
בצל החיים האלה החמיר מצבה, והרופאים החליטו שהיא זקוקה להשתלת ריאות בדחיפות. "נכנסתי לרשימת המתנה והייתי בה שנתיים", היא מספרת. "חיכיתי להשתלה כמו שמחכים למתנה. פעמיים הוזמנתי להשתלה בבילינסון, וזה לא הסתדר. פעם אחת הריאות היו גדולות מדי, ובפעם השנייה הן היו מלוכלכות מדי. אחרי כל חוויה כזו הייתי נשברת, חוזרת הביתה ובוכה. חששתי שלעולם לא יימצא לי תורם מתאים".
ואז המתנה הגיעה. "זה היה ב-16 בנובמבר 2022, בשלוש בצהריים. ישבתי בסלון מול הטלוויזיה, וכשהטלפון צלצל, התעצלתי לקום. אמרתי לעצמי שאחר כך אראה מי התקשר, אבל בכל זאת הייתי מוטרדת, ובשנייה האחרונה החלטתי לקום ולענות. מהצד השני היה פרופ' קרמר, שאמר לי לבוא דחוף לבית החולים ושהוא חושב שהפעם זה יקרה. התקשרתי ליורי בעלי, שהיה בעבודה, ואמרתי לו שיבוא מהר הביתה. הדבר הבא שעשיתי היה לאכול. הרגשתי רעב אדיר רק מהמחשבה שאוטוטו יגיע הניתוח, ויאסרו עליי לאכול עד אחרי ההשתלה. אבל בסך הכול הייתי רגועה לגמרי, גם בבית החולים. אולי משהו בי רצה למנוע אכזבה אפשרית למקרה ששוב לא תהיה התאמה".
אבל הפעם הייתה התאמה. "זה היה נס גדול. הריאות הגיעו מאישה בת 81 שעברה אירוע מוחי וחתמה בגיל 70 על כרטיס אדי בלי שילדיה ידעו. כשהתאוששתי, דיברתי עם המשפחה והודיתי לה על התרומה. הבנתי שהיא הייתה אישה בריאה, ספורטיבית, נהדרת. מצד אחד, כאב לי שהיא נפטרה. מצד שני, קיבלתי ממנה מתנה – חיים. הרבה זמן נמנעתי מלחשוב על זה שאקבל ריאות מבן אדם שעומד למות. לא רציתי בזה. אחרי הרבה שיחות עם גורמי מקצוע למדתי לא לחשוב על זה בכלל, כי מוות של בן אדם הוא לא משהו שאני אחראית עליו".
לעשות, להתמודד, להצליח
אחרי הניתוח עברה למחלקת שיקום ריאות בבילינסון, שבה היא עדיין מטופלת, ולמדה לחזור לחיות. "אני עושה הכול כדי לחזור לחיים עצמאיים, חופשיים ונורמליים", היא אומרת. "אמרו לי לעשות הליכה, אז קמתי והתחלתי ללכת: עם יורי ובלי יורי, גם כשחם או גשום - אני בחוץ. זה קשה, אבל קיבלתי מתנה, ואני רוצה לשמור עליה. היו רגעים קשים, אבל לא נתתי לעצמי להישבר. גם העדפתי לא להתלונן. התמקדתי בלעשות, להתמודד, להצליח.
"מאז הניתוח אני אומרת תודה לכולם בכל בוקר, ועדיין, לפעמים יש לי מחשבות שאני צריכה את מכשיר החמצן לידי. אני אפילו מחפשת אותו בעיניים, ואז נזכרת שזהו, זה נגמר. היום אני בן אדם אחר לגמרי ממה שהייתי עד לפני חמישה חודשים. אני עושה הכול: מטיילת, מבשלת, והכי חשוב - אני שמחה. אני חיה את החיים הטובים באמת, ובמלואם. קיבלתי מתנה משמיים. פרופ' קרמר הוא מציל חיים. עמדתי על סף מוות, והוא הציל אותי בדקה ה-90. ביום העצמאות הזה אני אדם חופשי מכבלים, שמרגיש ומעריך כל נשימה ונשימה".
