שלושה שבועות לפני 7 באוקטובר, אבי זקוטו עשה דבר פשוט שכל כך הרבה שנים לא הצליח לעשות באמת - עבר לבית משלו. היעד החדש: אופקים. דירה חדשה, התחלה חדשה - סמוך למקום העבודה. משהו שייחל לו לא מעט זמן אחרי שנים של נדודים. כל התחזיות בישרו שהנה, משהו טוב מתחיל. ואז הגיע 7 באוקטובר.
"זו הייתה השבת הראשונה של אבא שלי בדירה", מספרת היום עדי זקוטו, בתו של אבי, בת 26 מבאר שבע וסטודנטית לרפואה. "ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה. הגירושים היו מורכבים, ואבא שלי תמיד חיפש מקום שיהיה לו בית משלו, ללא תלות בבת זוג. הוא ניהל באופקים סניף של שופרסל במשך שלוש שנים, ובדיוק סיים מערכת יחסים. מצאנו את הדירה הזאת והתכוננו אליה ביחד. אני זוכרת שחתמנו על חוזה, ניהלנו רשימות בוואטסאפ ועשינו קניות של דברים שצריך לדאוג להם. סוף-סוף דברים קצת הסתדרו. היינו אמורים להיפגש באותה השבת. הייתה לנו מסורת - לי, לאבא שלי ולאחי. היינו נפגשים בשבתות בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר ביחד, רואים אחר כך סרט גרוע שאחי בוחר, צוחקים על הבחירה של אחי. היינו אנשים של מסורות. אבא שלי תמיד אמר שסוס מנצח לא מחליפים".
בשם האב: תרמו את ספרייתו האישית לבית החולים אסותא באר שבע
(צילום: ירון ברנר)
גם השבת של 7 באוקטובר לא הייתה אמורה להיות שונה, אבל הבוקר התחיל אחרת לגמרי. "הייתי רק עם אחי בבית בבאר שבע, בן הזוג שלי נסע למשפחה שלו. כולנו התעוררנו לאזעקות. דיברנו עם אבא, והוא כמובן התבדח ואמר 'טוב, בטח כל האזעקות האלה בגללי, אני אישיות חשובה'", היא משחזרת. "ניסינו להבין מה קורה. בשבע וחמישה האזעקות המשיכו וסבתא שלי מתקשרת אליי, אומרת שכבר שלוש דקות היא לא מצליחה להשיג את אבא. מאז התחיל רצף טלפונים שלא נגמר. חייגתי ולא היה מענה. יצא שביצעתי למעלה מ-300 שיחות באותו יום רק לאבא שלי".
כבר חשדתם שמשהו קרה?
"זה פשוט לא הסתדר, כי אבא שלי היה הבן אדם הכי אחראי בעולם. חשבתי, או.קיי, אולי הוא יצא לממ"ד של השכנים, וגם זה לא הסתדר. אבא שלי ידע את מספרי הטלפון של כולם, היה מתקשר לעדכן, לא היה מלחיץ אותנו. עד עשר ומשהו בבוקר ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא ישן, כך שניסיתי פשוט להמשיך כרגיל מבלי להילחץ. גם לא היה שום קשר לאופקים. הייתי בטלגרם, ראיתי את הסרטונים שהועלו מאותו היום בניסיון להבין מה קורה עם אבא שלי, ואף אחד לא ידע שום דבר על אופקים. הפעם הראשונה שדיווחו בטלוויזיה שקורה שם משהו הייתה בארבע אחר הצהריים, כשדיווחו על בני הערובה בבית של רחל".
"התמונה של הגופה שלו רצה בוואטסאפ כבר משמונה בבוקר בערך. כל מי שדיברתי איתו ידע חוץ מאיתנו. בכנות - אני לא מאשימה אותם, זה לא היה התפקיד שלהם לבשר לי שאבא שלי נרצח. אחר כך כשקראתי בוואטסאפ של אבא שלי, ראיתי כל מיני קבוצות של העיר ושל העובדים. כולם ידעו ודיברו על זה שהם לא יודעים מה להגיד לי"
מתי בעצם אתם מתחילים להבין שיש חשש לחייו?
"עשינו עשרות טלפונים עד 11 וחצי בערך. השגתי טלפונים של כל אחד מהעובדים שלו, דיברתי איתם, כולם אמרו לי שהם לא יודעים מה קורה. השגתי את בעלת הבית שלו שגרה לידו, היא נשארה לבד בבית עם שתי ילדות קטנות, ואף אחד לא הסכים לצאת החוצה לראות מה קורה. כולם טענו שהם לא יודעים מה קורה עם אבא. התקשרנו לעירייה, אמרו לנו שאין מחבלים ואז שכן יש מחבלים. מלא דברים שונים. הזמנו לפחות 20 פעם אמבולנס, משטרה, אף אחד לא הגיע".
בדיעבד, אבי זקוטו היה הנרצח השני באופקים. כבר בשעות הבוקר המוקדמות. המשפחה עוד חיכתה לטלפון, עוד ניסתה להרגיע את עצמה, בזמן שהאמת כבר הסתובבה בחוץ. איש לא רצה להיות נושא הבשורה הקשה. בן 53 היה במותו.
"התמונה של הגופה שלו רצה בוואטסאפ כבר משמונה בבוקר בערך", אומרת זקוטו, "כל מי שדיברתי איתו ידע חוץ מאיתנו. הם הבינו וידעו, אבל בכנות - אני לא מאשימה אותם, זה לא היה התפקיד שלהם לבשר לי שאבא שלי נרצח. אחר כך, כשקראתי בוואטסאפ של אבא שלי, ראיתי כל מיני קבוצות של העיר ושל העובדים. כולם ידעו, ודיברו על זה שהם לא יודעים מה להגיד לי. בכנות, אגיד משהו שאולי יישמע נורא, אבל שום דבר לא הסתדר לי באותו היום. משהו בי מהרגע הראשון ידע שמשהו לא בסדר, ועדיין היו לי כמה שעות של חסד שבהן האמנתי שמשהו עוד ישתנה ואבא שלי אולי בחיים, אז אני גם שמחה שלא סיפרו לי".
משפחה ממתינה לבשורה
ובזמן הזה, מדינה שלמה שרויה באי-ודאות מהולה בפחד. אלפי משפחות מצאו את עצמן מנסות להבין איפה היקרים להן, בלי לדעת אם השאלה עצמה כבר מאוחרת מדי. גם זקוטו, כאמור, הייתה שם, בתוך אותו כאוס, עם אותו חיפוש חסר כיוון. רק בשעות הלילה הגיעה הבשורה שממנה כה חששה.
"אחר הצהריים קיבלתי הודעה מעובדת סוציאלית שהבינה שאנחנו מחפשים את אבא. לא קישרתי כמובן. היא אמרה שהיא תעדכן. באיזשהו שלב פרסמתי מודעת נעדר. לא הרגשתי בנוח עם זה כי ראיתי את כל מה שקורה בקיבוצים ובמסיבה, עוד לא ידעתי על הקשר לאופקים. ואז לקראת הערב נהייתה לי כבר תחושה ממש רעה. התעקשתי שסבא שלי יבוא לאסוף אותי ואת אחי אליו ולסבתא. בדיעבד זה היה הדבר הכי חכם שעשינו, כי העובדים הסוציאליים הגיעו אליי לדירה, והם רצו לבשר את זה לי ולאחי לבד. בחמישה ל-12 בלילה בערך שמענו צלצול. אני זוכרת שאמרו לנו במילים האלה: 'אבא שלכם נרצח על ידי מחבלים. נעשה זיהוי ודאי בשטח. אנחנו לא יודעים איפה הוא עכשיו'".
מאותו רגע, היא מודה, הכול מעורפל. "אני לא זוכרת הרבה, בעיקר את כולנו מתפרקים. אני זוכרת שקיבלתי עשרות שיחות ממספרים ישראליים, וכשעניתי צעקו לי 'אללה אכבר', כי המספר שלי היה מצורף למודעת הנעדר. היה להם תזמון מעניין. הם עשו את זה רק אחרי שבישרו לנו, לא לפני. ואז קיבלתי הודעה בוואטסאפ. מישהו ששלח לי 'אני יודע איפה אבא שלך'. אמרתי לו 'בבקשה תגיד לי כל מה שאתה יודע'. הוא רשם לי שהוא בעזה ואז שלח תמונה של גופה של כלב.
"במשך יומיים אחר כך חיפשנו אותו בכל מקום. התקשרנו לכל בתי החולים האפשריים ולא הפסקנו. אני זוכרת שהגענו למחנה שורה בפעם הראשונה, ולא נתנו לנו להיכנס. היו שם המון משפחות שפשוט צרחו על החיילים: 'תנו לנו לחפש אותם'. זה היה נורא. ואז ביום שני בלילה התקשרו ואמרו לנו 'מצאנו את אבא שלכם, תוכלו לקבל את הגופה מחר'. ההלוויה הייתה בעשירי לאוקטובר. עיצבתי את המצבה שלו בצורת הכינרת, כי זה היה המקום האהוב עליו. רצינו לקבור אותו באזור הכינרת. זה לא הסתדר, אז הבאנו את הכינרת אליו. הוא קבור בבאר שבע".
עם זאת, מה באמת קרה שם, באותן דקות שבהן אביה יצא מחוץ לביתו, היא לא יודעת לומר עד היום. "יש דיווחים סותרים בין מצלמת אבטחה לבין התחקיר הצבאי שקיבלנו. זה לא היה אירוע צבאי, הצבא לא היה מחויב לזה, אך הם פשוט עשו את זה כדי לתת למשפחות קצת ודאות", היא אומרת. "אני יודעת שהוא נרצח סביב שבע ותשע דקות. הוא יצא בכפכפים, ברמודה, גופייה לבנה. שתי ההודעות האחרונות שהוא שלח היו לעובדים שלו. כתב שהוא יוצא לאסוף את כל מי שאין לו ממ"ד אליו לדירה. אחת העובדות כתבה לו 'הרסו לנו את שמחת תורה', והוא ענה לה: 'שום דבר לא יהרוס את שמחת תורה'. זאת הייתה ההודעה האחרונה שהוא אי פעם שלח".
היא ממשיכה: "הרכב שלו עמד ממש ליד שער הכניסה, הוא לא יכול היה לראות את הכביש בגלל פיגומים שהסתירו, ומסתבר שהמחבלים חנו ממש מחוץ לבית שלו. 15 מחבלים החליטו לעצור ולפרוק שם את הנשקים שלהם. הוא עבר כמה צעדים וזהו. יש סרטון שרואים אותו מחליף מבטים, מסתכל לאנשהו, ואז אחרי כמה שניות פשוט נופל. אני לא יודעת כמה כדורים ירו בו, איפה בכלל ירו בו. כל מה שיש לי בראש זאת תמונה שלו מנסה לחזור הביתה ולא מצליח. זאת תמונה שעדיין חוזרת לי לראש הרבה מאוד פעמים. אני מנסה לשכנע את עצמי שלמרות שהוא היה לבד, הוא עדיין הרגיש אהוב ומוערך".
אבא לפני הכול
אבי זקוטו נולד בשנת 1970 באיסטנבול שבטורקיה ועלה לישראל עם הוריו כתינוק. הוא גדל בבאר שבע, למד בתיכון מקיף ד' והתגייס לצה"ל, שם שירת כמדריך בבה"ד 7. לאורך חייו היה אדם של אחריות, של נוכחות, כזה שלא מחפש קיצורי דרך ולא מוותר - לא לעצמו ולא לסובבים אותו. את אותה תפיסה של עשייה ושל מחויבות העביר גם לילדיו: עדי שלומדת כיום רפואה, ואחיה הצעיר ליעד בן ה-20 שמשרת כיום בצה"ל כפרמדיק צבאי. שניהם בחרו במסלולים של טיפול, של שירות, של להיות שם כשצריך.
"אבא שלי היה גיבור בשבילי מילדות. הוא היה הבן אדם הכי מלא חיים שפגשתי. לא היה רגע שהוא היה נכנס למקום בלי חיוך ענק מאוזן לאוזן. לא משנה מה קרה, הוא תמיד הפיץ טוב. היה קורא לעצמו 'אבי היפה, החכם והצנוע'", היא אומרת ומוסיפה: "אני יודעת שאומרים את זה על כולם, אבל זה באמת הדבר שהכי מאפיין אותו. היה לו חיוך פשוט מהפנט, והוא דרש לקבל חיוכים מאנשים בחזרה. הוא היה מעריץ שלי ושל אחי. תמיד היה מדבר עלינו בגאווה".
כשהייתה בת 13, זוג ההורים נכנס לתהליך של פרידה, ועדי הקטנה נאלצה להתמודד עם מצב חדש בחייה. "אלה היו גירושים די מכוערים", היא מספרת. "עירבו אותי מאוד, ובאיזשהו שלב הרחקתי את עצמי כי לא הייתי מסוגלת להתמודד עם זה יותר. ניתקנו קשר לתקופה. בדיעבד זאת הייתה נקודת המפנה בקשר שלנו. אבא שלי ממש נלחם עליי. אמר שלא משנה מה, הוא תמיד יהיה שם בשבילי. עבדנו ממש קשה על מערכת היחסים שלנו, לא לקחנו אותה כמובן מאליו. היו לנו כל מיני מסורות קטנות כאלה: היינו נפגשים פעמיים בשבוע והולכים לאותה מסעדה, אוכלים את אותו האוכל, מדברים על דברים. קבענו שלא נדבר על עניין הגירושים, רק כשנהיה בשלים יותר. בשנים האחרונות היינו עושים הכול ביחד".
לצד זאת, החלום להיות רופאה תמיד היה נוכח בחייה. מגיל קטן הייתה ילדת מד"א שמעבירה את ימיה בין תורנויות. הכנה מקדימה למקצוע העתידי שבחרה מגיל קטן. "כל החיים הייתי מדריכה. לאחר הגירושים אבא שלי החליט להירשם לקורס חובשים, שבסוף יצא שאני הדרכתי. הוא היה מהחניכים המעצבנים שתמיד יושבים ומשחקים בטלפון, אבל הוא גם למד", היא אומרת בחיוך. "עשינו כמה משמרות ביחד, עד היום יש לי את התמונות האלה. אחי ליעד הוא פרמדיק צבאי. הוא תמיד צחק עליי ואמר שגם בעד שלום הוא לא יהיה רופא, לא הבין למה אני עושה את זה לעצמי, אבל הוא עשה דרך קסומה משלו. ב-7 הוא כבר היה באמצע קורס הפרמדיקים. וכיום הוא פרמדיק צבאי באיו"ש".
"אני אף פעם לא אומרת שאנחנו מנציחים את אבא שלי. למילה ‘נצח’ יש משמעות מאוד גדולה", היא מסבירה. "נצח זה זמן. ואני כרגע צריכה את אבא שלי פה. אז אנחנו מנכיחים אותו. ממשיכים להיות משפחה. ממשיכים לעשות דברים כמשפחה"
באותו חודש של 7 באוקטובר הייתה אמורה עדי להתחיל את השנה השלישית של לימודי הרפואה. על אף המשבר שפקד אותה, לא הייתה לה כל התלבטות. "אבא שלי תמיד דחף אותי לזה ואמר לי לא לוותר, אז ידעתי שלעזוב את הלימודים זו לא אופציה. הרגשתי שזה ישמור על השפיות הנפשית שלי ושאני עושה את זה בשבילו. אני כרגע בשנה החמישית. עוד לא סגורה במה אני רוצה להתמחות".
לאחר שקברו את אביה וישבו שבעה, מצאה את עצמה מתקשה להישאר במקום. "נכנסתי למין מוד משימתי", היא אומרת. "הרגשתי שאני חייבת לצאת מהבית. שכל מה שקרה הרבה יותר גדול ממני, ושאני לא מסוגלת להתמודד רק עם האבל הפרטי שלי. ידעתי גם שאבא שלי היה מהאנשים הראשונים לקפוץ ולעשות הכול בשביל כולם".
כבר יום אחרי השבעה היא הגיעה למרכז הרפואי סורוקה. שם פגשה רופאה שהחליטה להקים חמ"ל אזרחי קטן, והציעה לה להצטרף. "התפקיד שלי היה פשוט: להתקשר לכל פצוע שהגיע לבית החולים ב-7 באוקטובר, לשאול מה שלומם ואם הם צריכים משהו", היא מספרת. "זה מה שעשיתי במשך שלושה שבועות. התקשרתי לפצועים מהעוטף, מהמסיבה, לחיילים, למשפחות. יותר מ־700 פצועים. אני זוכרת שיחה שעשיתי עם משפחת קוניו - משהו שלא אשכח בחיים".
רק בשלב מאוחר יותר, כמעט במקרה, נחשפה לעדויות על מותו של אביה. "דודה שלי קיבלה הודעה על תביעה שרוצים להגיש בהאג. אמרתי לעצמי: או.קיי, בוא נלך על זה. לא כי האמנתי שזה באמת ישנה משהו, אלא כי האג זה האג, ואולי אם שם יגידו משהו - דברים יזוזו. זו בעצם הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לעדויות על אבא שלי. בהתחלה סירבתי לראות את התמונות, כי ידעתי שאבא שלי גאה מדי בשביל לרצות שנזכור אותו ככה. אני זוכרת שהייתי בהאג ודיברתי עליו - הראיתי תמונה שלו מחייך לצד תמונה של הגופה שלו. זאת הייתה שיחה משמעותית.
"השם שלי פורסם ב-ynet. פנה אליי אבא שכול בשם איציק שפיר, ובזכותו נכנסתי לכל הקהילה של המשפחות השכולות מהמסיבות. עד אותו הזמן לא באמת הכרתי משפחות שכולות. היינו חלק ממשפחת השכול באופקים, אבל לא באמת הכרתי אותן. הייתי חלק מההקמה של עמותה שנקראה אז 'פרחי המסיבות' ופעלנו בכל מיני מישורים, גם בכל מה שקשור בזכויות ובהנצחה ובוועדת חקירה".
להנכיח, לא להנציח
אך כל אלה לא החליפו את האבל הפרטי. להפך. במקביל לכל זה, עדי חיפשה דרך אחרת להיות עם אביה. לא כהנצחת אביה, היא אומרת, אלא כדי להנכיח את אביה בחייה. "אני אף פעם לא אומרת שאנחנו מנציחים את אבא שלי. למילה ‘נצח’ יש משמעות מאוד גדולה", היא מסבירה. "נצח זה זמן, ואני כרגע צריכה את אבא שלי פה. אז אנחנו מנכיחים אותו. ממשיכים להיות משפחה. ממשיכים לעשות דברים כמשפחה. אבא שלי אהב את הכינרת בצורה כמעט טקסית. במשך 14 שנים היינו מקימים זולה באותו מקום בדיוק, כמה פעמים בשנה, בעיקר ביום ההולדת שלו. זה תמיד היה התפקיד שלי. הייתי שואלת מה אתה רוצה ליום הולדת, והוא היה עונה: תארגני זולה עם כולם. אחי ליעד היה מגיע כבר בחמישי בבוקר, לפעמים לבד, ומקים הכול. אחר כך כולנו היינו מצטרפים.
"אנחנו כמעט שנתיים וחצי אחרי. יש הרבה מאוד משפחות, וגם אני – שעדיין לא יודעות באמת למה המחדל הזה קרה. איך מחבלים הגיעו לאופקים באותו יום. איך זה בכלל התאפשר. מגיע לי, ולמשפחה שלי, ולמאות משפחות אחרות, לרדת לחקר האמת ולהבין איך המחדל הכי גדול בתולדות המדינה התרחש"
"בשנתיים האחרונות אנחנו ממשיכים להגיע לשם סביב יום ההולדת שלו. מזמינים את כל האנשים שהוא אהב, את כל מי שתמיד רצה שיבוא. שתלנו עץ לזכרו ממש במקום הקבוע שלנו בחוף סוסיתא. עובדי החוף משקים את העץ הזה כל יום ודואגים לו. אנחנו נשארים שם שלושה ימים, משחקים, מדברים, צוחקים. חוגגים את החיים שהיו לו - בצורה הכי שמחה שיש".
היא מוסיפה: "התחתנתי בבית כנסת שהוקם לזכר הנרצחים. במקום שאבא שלי ילווה אותי לחופה - השם שלו היה אחד מהשמות על הקיר. זה היה רגע מאוד מורכב, אבל גם מאוד מחבר. תרמנו את הספרים שלו למרכז הרפואי אסותא באר שבע. זה הרגיש לנו נכון שהספרים לא יישארו סגורים בארגזים. שימשיכו לעבור ידיים, להגיע לאנשים אחרים. אבא שלי היה בן אדם של נתינה, וזה הרגיש מדויק שהספרים ימשיכו את הדרך שלו. זה גורם לנו להרגיש שאבא שלנו ממשיך איתנו הלאה".
אבל לצד ההנצחה, ולצד הניסיון להחזיק את אביה נוכח בחיים עצמם, היא לא מוותרת גם על השאלות שעדיין תלויות באוויר. שאלות שרבים מהנפגעים של 7 באוקטובר ממשיכים לשאת מאז אותו בוקר - ולא מקבלים עליהן תשובות. כיום היא פעילה במועצת אוקטובר, ארגון של משפחות שכולות, שורדי שבי וניצולים, שפועל למען הקמת ועדת חקירה ממלכתית.
"אנחנו כמעט שנתיים וחצי אחרי", היא אומרת. "יש הרבה מאוד משפחות, וגם אני - למרות שאני יודעת פחות או יותר מה קרה לאבא שלי - שעדיין לא יודעות באמת למה המחדל הזה קרה. איך מחבלים הגיעו לאופקים באותו יום. איך זה בכלל התאפשר. מגיע לי, ולמשפחה שלי, ולמאות משפחות אחרות, לרדת לחקר האמת ולהבין באמת איך המחדל הכי גדול בתולדות המדינה התרחש.
"אחרי מלחמת יום כיפור נאמר 'לא עוד'. אמרו שנלמד, שנפיק לקחים. והנה, חמישים שנה אחר כך, קורה משהו הרבה יותר נורא. מגיע לנו - ולמדינה שלנו - להבין מה קרה, למה זה קרה ומה לא עבד. אנחנו לא ננוח עד שתקום ועדת חקירה ממלכתית, עם מסקנות אישיות, שתסביר לנו באמת מה קרה באותו יום - וגם מה קרה לפניו", היא מסכמת.
