"ישראל היא אחת משלושת המרכזים הרפואיים המובילים בעולם, שמציעים פתרון ניתוחי לחולים הסובלים מעוויתות קשות", מסביר את פריצת הדרך פרופ' אייל גור, מהמחלקה לכירורגיה פלסטית במרכז הרפואי איכילוב, ולשעבר מנהל המחלקה.
המנותחת הראשונה בישראל, אלינה דוידוב גור, מתאוששת בביתה מהניתוח המורכב שעברה. "אני עוד לא יכולה לבשר על תיקון של 100% אבל מיום ליום אני לגמרי משתפרת והעיקר, וזה לא פחות חשוב, שהניתוח הזה ממש שאב אותי מתחתית הייאוש וחזרתי להיות אלינה החייכנית", היא מתארת.
גור, 50, נשואה פלוס אחד, מתאמת מכירות במפעל מתכות, אישה בריאה ופעילה עד לאותו שיתוק שהתחיל באופן פתאומי. אלינה התעוררה באחד הבקרים וחשכו עיניה. "ביולי 2020 התעוררתי לעוד יום עבודה, ובשגרה הכנתי לעצמי קפה. התיישבתי לשתות בנחת לפני שמתחילה טרפת הבוקר ופתאום הבחנתי שהקפה נשפך עליי. לא זכרתי שהטיתי את הכוס הצידה ולקחתי שלוק נוסף וגם הפעם, הקפה היה עליי", היא מתארת.
באינסטינקט, ובלי שחשה כל שינוי בפניה היא ניגשה למראה. "הסתכלתי על עצמי ושמתי לב שהחצי השמאלי של הפנים שלי לא זז. כשהרמתי את הגבות, רק הימנית התרוממה וככה היה גם כשניסיתי לחייך. הצד השמאלי היה פשוט קפוא ובלי חיות". החשד הראשון שעלה בה לדבריה היה שלקתה באירוע מוחי, ועל מנת לשלול את האבחנה העצמית הזו, היא ערכה לעצמה מבחני דיבור וזיכרון, והנעת הגפה השמאלית - התוצאות היו תקינות.
"לא הבנתי מה קורה לי והמוזר הוא שלא הרגשתי רע עד כדי כך שהמשכתי בשגרת הבוקר, כולל הוצאת הכלב לטיול, כאילו כלום. התלבשתי ונסעתי לעבודה בתקווה שמדובר באירוע חד־פעמי, קצר מועד וחולף", היא מתארת. כשהגיעה למקום עבודתה ודיברה עם עמיתה, זו הבחינה מיד שמשהו אינו כשורה. "היא אמרה לי אלינה, משהו לא בסדר בפנים שלך, עדיף שתתפני למיון. זו כבר הייתה עדות שנייה שמשהו קורה לי אז הגעתי למיון".
קראו עוד:
היא עברה את סדרת הבדיקות הראשוניות כולל אלה לשלילת אירוע מוחי. "כשהתקבלו כל תוצאות הבדיקות כולל פענוח ההדמיות, הזמינו נוירולוג שמיד איבחן: שחליתי ב"שיתוק על שם בל" – פציאליס, והסביר שמדובר בתסמונת של שיתוק חצי פנים. לשאלתי אם בכלל ומתי זה יחלוף, הוא ענה ביושר שאין לדעת, יש מצב שיחלוף חלקית או מלא ויש מצב גם שלא. וככה כשאני מתבשרת שמעכשיו כאלה יהיו חיי, כשאני בסך הכל בת 50, שוחררתי הביתה מצוידת בסטרואידים להקלה אך לא לריפוי".
כשהיא שבה הביתה, משחזרת גור את השבועות האחרונים שעברו עליה טרם השיתוק בעצם הפנים, ונזכרת בסימנים המקדימים, "נזכרתי שמדי פעם כאב לי בצד השמאלי של הפנים, באוזן ובשיניים אבל הכאב היה קל וחולף ולכן לא התעכבתי לברר", היא מתארת.
ההבנה כי ייתכן ותישאר עם נזק בלתי הפיך של שיתוק בפניה גורם לה לתסכול וייאוש רב: "ככל שניסו לעודד אותי שזה לא ממית ולא מסוכן ככה רק שקעתי יותר, כי איזו אישה צעירה יכולה להשלים עם מראה כזה. שאלתי את עצמי – מה, אני אישאר ככה עקומה? אני שהחיוך הקבוע הוא חלק מהזהות שלי, כבר לא אצליח להפיק חיוך שלם? האוכל והשתייה תמיד ישפכו עליי ונגזר עליי להיסגר בין ארבעה קירות הבית?".
יום אחרי שאובחנה התחילו כאבי פנים בעוצמה גבוה. המשככים שנטלה, הקלו רק במקצת, "לא יצאתי מהבית כי התביישתי במראה שלי", היא אומרת, "גם לעבודה לא הלכתי מאותה סיבה ופשוט שקעתי. החיים שלי נהיו סיוט כי הדיבור נהיה לא ברור, עין שמאל לא נעצמה ואם רציתי לישון, הייתי צריכה לחסום אותה עם רטייה. כשעשיתי פעולה אחת נוצרה אחרת, שלא התכוונתי אליה, למשל, כשניסיתי לחייך נעצמה העין. לא שלטתי בעצבי הפנים שלי משמאל", היא משחזרת בדמעות.
"מאישה מטופחת וחברותית, אוהבת אנשים צחקנית ואופטימית, הפסקתי להתאפר ונמנעתי להסתכל במראה על הפנים המעוותות שלי. הייתי בתחתית ולא הפסקתי לבכות ולהתאבל על המראה החדש שלי. וויתרתי מבושה על חברת אדם".
"ככל שניסו לעודד אותי שזה לא ממית ולא מסוכן ככה רק שקעתי יותר, כי איזו אישה צעירה יכולה להשלים עם מראה כזה. שאלתי את עצמי – מה, אני אישאר ככה עקומה? אני שהחיוך הקבוע הוא חלק מהזהות שלי, כבר לא אצליח להפיק חיוך שלם?"
"חשוב לדעת שהניתוח הזה ממזער את הנזק אבל לא מרפא"
כדי להבין את התופעה מהו אותו עצב הפנים שמשתתק, נסביר שמדובר בעצב הגולגולת השביעי מתוך 12 עצבי גולגולת והוא אחראי לעיצבוב שרירי הפנים, לתחושת הטעם בשני השלישים הקדמיים של הלשון, לתחושת המגע בתעלת האוזן החיצונית וכן לעיצבוב בלוטות הרוק והדמעות. מגזע המוח יוצאים שני עצבי פנים אחד לכל צד וכשאחד מהם משתתק, נגרמת חולשה לשרירי הפנים לאי־יכולת לעצום את העין בצד הפגוע, ולצניחה של זווית הפה למטה והצידה בלי יכולת לחייך.
בשורת ההחלמה שציפתה לשמוע לא הגיעה לדבריה מאף אחד מהרופאים שאת מרפאתם היא פקדה גור. "הציעו לי דיקור סיני ופיזיותרפיה לפנים שלא עזרו לי בכלום. ואז עלתה ההמלצה להזרקת בוטוקס אבל סירבתי כי רציתי לחזור לעצמי ולא לטשטש את הנזקים".
לפני כשנה התרחש המפנה, כשבהמלצת הבוס שלה היא הגיעה למרפאתו של פרופ' גור באיכילוב מומחה בעל שם בינלאומי בניתוחי פנים מיקרו כירורגיים. "מכל המומחים שראיתי הוא היה היחיד שנתן לי תקווה. הוא בדק אותי ואמר שבאחוזים גבוהים הנזק יתוקן עצמונית, אבל מה שכפי הנראה לא יחלוף אלה העוויתות ואי־השליטה בהפעלת שרירי הפנים בצד הפגוע. הוא הסביר לי שלכל זה אחראי העצב שאמור לרפא ולתקן אבל הוא בעצם משתולל, צומח באופן לא תקין ומשבש את יכולת ביצוע הפעלת השרירים. הוא הציע לפנות לניתוח".
גור שקלה לדחות את הניתוח אבל בסופו של דבר חשבה שממילא אין לה כבר מה להפסיד. "מה שניצח את החרדה שלי מהניתוח היה המצב הנפשי הקשה שלי ולכן חיפשתי איזה עוגן להיאחז בו ולצאת מהדיכאון", היא מספרת.
את הניתוח, שארך שמונה שעות, ביצעו כאמור פרופסור גור וד"ר דניאל קידר מומחה לכירורגיה פלסטית באיכילוב. "במהלך הניתוח המורכב הזה ,שהוא הראשון מסוגו בישראל, אנחנו נותנים מענה לחולים הסובלים מעיוות ספסטי קשה בשל טעות בצמיחת העצב המחלים", הוא מסביר. במהלך הניתוח באמצעות מכשיר לגירוי עצבי, חושפים המנתחים את עצב הפנים הפגוע. "הניתוח מתחיל כניתוח פלסטי לפנים, כשאנחנו מבצעים חתך בקדמת האוזן ודרכו מרימים את העור ובאמצעות אותו מכשיר שהוא למעשה מעין חיישן, אנחנו מזהים את כל ענפי עצב הפנים המשתרג למצח, לעין, לפה, לאף, לחיוך אלכסוני וישר שסוגר את השפתיים. ואז", מסביר פרופסור גור, "אחרי שכל הענפים זוהו ומופו, אני חותך את אותם עצבים שגרמו לתנועה המעוותת בפנים, ומחווט אותם מחדש".
הניתוח החדשני הזה, מצטרף לניתוחים זעירים אחרים שמתבצעים לאורך שנים, אבל התיקון שהם משיגים הוא מינימלי. "לפחות פעם בשבוע אנחנו מנתחים בחיתוך עצבים סלקטיבי אבל זו הפעם הראשונה שמתבצע ניתוח מקיף" לדבריו, אחוזי ההצלחה עומדים על כ־70 אחוז. "חשוב לתאם ציפיות ולדעת שהניתוח הזה ממזער את הנזק אבל לא מרפא".
להתעורר יום אחד עם פנים משותקות
תסמונת ע"ש בל, פציאליס, היא מצב המתאר קישחון או חולשה של צד אחד של הפנים המעוות את המראה שלהן. ביטוי התסמונת: קושי בעצימת העין; קשיים בשליטה על החיוך, הבליעה והלעיסה; יובש או דמע בעין; כאבי ראש ורגישות מוגזמת לחום/קור ולריחות. התסמונת מופיעה במרבית מהמקרים באופן פתאומי וללא סימנים מקדימים, כשפתאום משתתק ומתעוות צד אחד. ב־50 אחוז מהמקרים הסיבה אינה ידועה. בכ־70־90 אחוז מתרחש ריפוי עצמוני בתוך עד חצי שנה. חמישה אחוז מהחולים נותרים עם שיתוק מלא לצמיתות ולחמישה אחוז מתחדשת התנועה בפנים, אבל היא מלווה בעוויתות.
