כמעט אחד מכל ארבעה אנשים מעל גיל 40 מתמודד עם אוסטאוארתרוזיס - מחלה ניוונית שגורמת לכאבים עזים ולהרס הסחוס שמרפד את המפרקים. מדובר באחת הסיבות המובילות לנכות בקרב מבוגרים, וללא טיפול שמסוגל לתקן את הנזק, האפשרויות כיום מסתכמות בהקלה זמנית באמצעות תרופות, ובשלב מאוחר יותר - בניתוח החלפת מפרק.
מחקר חדש שפורסם ב-The Lancet Rheumatology מציע תקווה אחרת: שינוי קטן בדפוס ההליכה. חוקרים מאוניברסיטת יוטה, אוניברסיטת ניו יורק וסטנפורד הראו כי התאמה קלה בזווית כף הרגל בזמן הליכה הקלה על כאבים באותה מידה כמו תרופות, ואף האטה את שחיקת הסחוס בהשוואה לקבוצת הביקורת שקיבלה טיפול פלצבו (תרופת דמה). המחקר, שהובל על ידי ד"ר סקוט אולריך מהפקולטה להנדסה באוניברסיטת יוטה, נחשב לראשון מסוגו שנבדק מול פלצבו והצליח להוכיח את יעילותה של התערבות ביומכנית פשוטה בטיפול באוסטאוארתרוזיס.
"כאבי ברכיים היא תופעה נפוצה מאוד, שיכולה לנבוע מסיבות שונות. הסיבה השכיחה ביותר היא תהליך ניווני בסחוסי הברך, במשטח המפרקי", מסביר ד"ר ואדים בנקוביץ', אורתופד מומחה לניתוחי החלפת מפרקים מאסותא מרכזים רפואיים. "השכיחות של התופעה עולה עם הגיל: למשל, בגיל 65 ניתן למצוא סימנים לפגיעה כלשהי בסחוס הברך אצל כ־90% מהאוכלוסייה".
ד"ר ואדים בנקוביץ'לדברי ד"ר בנקוביץ', ברוב המקרים מדובר בנזק לא משמעותי, ולעיתים הוא אפילו לא מורגש. "אנחנו מתייחסים אליו כאל 'בלאי טבעי' של החיים. זה תופס כמעט את כל שכבות האוכלוסייה בגילים המבוגרים - אנשים פעילים יותר ופחות כאחד. חשוב לציין שהתהליך השחיקתי הזה כמעט תמיד מלווה גם במרכיב דלקתי כתוצאה מהשחיקה".
כיום, כאשר מדובר בשחיקה קלה של סחוסי הברך, הגישה הטיפולית מתמקדת בעיקר בהקלה על כאבים ובשינויים באורח החיים. "בשלב זה נהוג לשלב טיפול תרופתי בנוגדי דלקת, לצד המלצה גורפת לירידה במשקל", מסביר ד"ר בנקוביץ'. "יש מי שחושבים שאם הסחוס נשחק עדיף להפסיק לזוז, אבל ההיפך הוא הנכון", הוא מוסיף. "פעילות בעצימות נמוכה: הליכה, רכיבה על אופניים או שחייה, דווקא מומלצת, והיא מסייעת לשמור על תפקוד המפרק".
ד"ר ואדים בנקוביץ': "לא היה מדובר בשינויים דרמטיים אלא בסיבוב מסוים של כף הרגל שאפשר לפזר את העומס בברך ולהקל במיוחד על האזור הפגוע. עם הזמן, אנשים התרגלו להמשיך ללכת כך גם בחיי היום-יום, תוך אימוץ הרגלי הליכה חדשים"
עם זאת, כאשר השחיקה מתקדמת ומגיעה למה שמכונה בספרות המקצועית "End Stage" – מצב שבו הסחוס נשחק לכל עוביו, האפשרות היחידה שנותרת היא התערבות ניתוחית. בנקוביץ' מסביר כי בעזרת טכנולוגיות מתקדמות, המשטח המפרקי מוחלף או "מצופה" בשתל חדש. "למעשה, ברוב המקרים לא מחליפים את כל הברך, אלא רק את המשטח הפגוע, בשכבה דקה יחסית", הוא מדגיש.
מדובר באחד הניתוחים המוצלחים ביותר ברפואה המודרנית. על פי ארגון הבריאות העולמי, ניתוח החלפת ברך נמצא ברביעיית ההליכים הרפואיים שתורמים הכי הרבה לשיפור איכות החיים. עם זאת, ד"ר בנקוביץ' מזכיר שכמו בכל פעולה כירורגית קיימים גם סיכונים, אף שהם נדירים ובדרך כלל קלים.
אופן ההליכה משנה
המחקר התמקד בחולים עם אוסטאוארתרוזיס בדרגה קלה עד בינונית בחלק הפנימי של הברך - האזור שנושא את רוב המשקל ולכן גם הפגיע והשכיח ביותר. החוקרים מצאו שהזווית האופטימלית של כף הרגל להפחתת העומס משתנה מאדם לאדם, בהתאם לדפוס ההליכה הטבעי שלו.
כדי לאתר את הזווית הנכונה, עברו המשתתפים סדרת בדיקות מקדימות: הם צעדו על הליכון המצויד בחיישני לחץ, בזמן שמצלמות תיעדו את תנועותיהם. במקביל, ביצעו החוקרים בדיקות MRI כדי לקבל תמונת מצב בסיסית של מצב הסחוס. כך ניתן היה לבדוק אם הפניית כף הרגל פנימה או החוצה מפחיתה יותר את העומס, והאם שינוי של חמש או עשר מעלות הוא האפקטיבי ביותר.
ההתאמה האישית הזו הייתה קריטית, שכן היא אפשרה לסנן משתתפים שאצלם לא נצפתה כל הפחתה בעומס, מה שייתכן שהסביר מדוע מחקרים קודמים לא הצליחו להראות תוצאות חד-משמעיות. כדי לוודא שהשיפור איננו נובע מאפקט פלצבו, חולקו 68 המשתתפים לשתי קבוצות: חצי מהם קיבלו "טיפול דמה" שבו נדרשו ללכת בדיוק כפי שהלכו קודם, והחצי השני קיבל הנחיות לשינוי זווית ההליכה שהפחיתה בצורה המרבית את העומס בברך.
בהמשך עברו כולם שישה מפגשי אימון שבועיים, שבמהלכם צעדו על הליכון וקיבלו משוב בזמן אמת - רטט עדין ממכשיר על השוק, שעזר להם לשמור על הזווית המדויקת. אחר כך התבקשו להמשיך ולתרגל בבית לפחות 20 דקות ביום, עד שההליכה החדשה הפכה להרגל. מעקב תקופתי הראה שהמשתתפים הצליחו לשמור על הדיוק, עם סטייה ממוצעת של מעלה אחת בלבד. לאחר שנה, שבו כולם לבדיקה מקיפה: שאלוני כאב סובייקטיביים ובדיקת MRI נוספת להערכת מצב הסחוס.
"בסך הכול, לא היה מדובר בשינויים דרמטיים אלא בסיבוב מסוים של כף הרגל שאפשר לפזר את העומס בברך ולהקל במיוחד על האזור הפגוע", מתאר ד"ר בנקוביץ', "עם הזמן, אנשים התרגלו להמשיך ללכת כך גם בחיי היום-יום, תוך אימוץ הרגלי הליכה חדשים".
בהודעה לעיתונות לאחר פרסום המחקר, הסביר ד"ר סקוט אולריך, החוקר הראשי כי "הרעיון של התערבות ביומכנית אינו חדש, אבל עד היום לא היו מחקרים אקראיים מבוקרי פלצבו שהוכיחו את יעילותו. ניסויים קודמים נתנו לכולם את אותה התערבות, מה שגרם לכך שחלק מהמשתתפים לא הפחיתו כלל את העומס, ואף הגבירו אותו. אנחנו השתמשנו בגישה מותאמת אישית לבחירת דפוס ההליכה החדש לכל משתתף, וזה שיפר את היכולת להפחית עומס בברך וכנראה תרם להשפעה החיובית על הכאב והסחוס".
ד"ר ואדים בנקוביץ': "המסקנה היא שצריך לדאוג לאבחן תהליך שחיקתי אולי בשלבים מוקדמים יותר, כי הרבה פעמים, גם אני בפרקטיקה שלי רואה אנשים שמגיעים בשלבי הזנחה, כשהטיפול הניתוחי כבר הכרחי ובלתי נמנע, ולעיתים אף קשה יותר, משום שגם לחומרת המצב יש השפעה על תוצאות הניתוח"
"בסיום המחקר התוצאות היו מעודדות והוכיחו כי שינוי פשוט של אופן ההליכה יכול לחסוך התערבות תרופתית. "הירידה בכאב בהשוואה לקבוצת הפלצבו הייתה בטווח שבין מה שניתן לצפות מתרופה ללא מרשם, כמו איבופרופן, לבין תרופה נרקוטית כמו אוקסיקודון"' אמר אולריך. "ב-MRI ראינו גם האטה בהידרדרות של סמן בריאות הסחוס בקבוצת ההתערבות - וזה היה מרגש מאוד".
מעבר למספרים, המשתתפים עצמם דיווחו על שביעות רצון גבוהה מהשיטה. אחד מהם אמר: "אני לא צריך לקחת תרופה או להשתמש במכשיר, זה פשוט חלק מהגוף שלי עכשיו, והוא יישאר איתי לכל החיים - ואני מאושר מזה". נקודת חוזק נוספת היא יכולת ההתמדה של המשתתפים לאורך זמן. "עבור אנשים בשנות ה-30, ה-40 או ה-50 לחייהם, אוסטאוארתרוזיס עלול להביא לעשרות שנים של ניהול כאב לפני שממליצים על החלפת מפרק", ציין אולריך. "ההתערבות הזו יכולה לגשר על הפער הטיפולי העצום הזה".
ברכיים בריאות בגוף בריא
הממצאים מעוררים תקווה, אבל חשוב להבין את גבולותיהם. ד"ר בנקוביץ' מדגיש כי מדובר באוכלוסייה מאוד מסוימת שבה ייתכן שאפשר עדיין למנוע את ההתקדמות אל שולחן הניתוחים. "המחקר הזה עסק בעיקר באוכלוסייה יחסית צעירה, שבה התהליך השחיקתי עדיין לא הגיע למצב שמחייב טיפול ניתוחי. כמו כל מנתח עם הוגנות מקצועית, גם כאן חיפשו דרכים למנוע את הצורך בניתוח אצל אנשים שניתן עדיין לטפל בהם", הוא אומר.
מה המסקנות?
"המסקנה היא שצריך לדאוג לאבחן תהליך שחיקתי אולי בשלבים מוקדמים יותר, כי הרבה פעמים, גם אני בפרקטיקה שלי רואה אנשים שמגיעים בשלבי הזנחה, כשהטיפול הניתוחי כבר הכרחי ובלתי נמנע, ולעיתים אף קשה יותר, משום שגם לחומרת המצב יש השפעה על תוצאות הניתוח", אומר ד"ר בנקוביץ'.
מסקנה נוספת היא שהליכה חיונית ולא רק מומלצת. "היא עוזרת לשמירה על בריאות הברך, ושינוי בדפוס ההליכה יכול לשנות את התהליך השחיקתי: גם לשפר את איכות החיים וגם להשפיע על קצב התקדמות המחלה. חשוב לציין כי היו בעבר ניסיונות לשנות את דפוסי ההליכה, בין היתר באמצעות הפעלת מדורים שונים בברך בצורה מושכלת, כדי להפחית את הלחץ מהמדור הפגוע - למשל בעזרת שימוש בנעליים מיוחדות".
עם זאת, לפני שניתן יהיה להציע את השיטה באופן קליני, תהליך האימון מחדש צריך להפוך לנגיש יותר. הטכנולוגיה המשמשת לקביעת זווית ההליכה כיום יקרה ומסורבלת. החוקרים מקווים שבעתיד ההתערבות תוכל להתבצע בקליניקת פיזיותרפיה, או אפילו תוך כדי הליכה יומיומית בשכונה.
ובינתיים, לצד הממצאים החדשים, ד"ר בנקוביץ' מזכיר כי האחריות לשמירה על הברכיים מתחילה באורח החיים היום־יומי. "מאוד חשוב להקפיד על פעילות גופנית יומיומית ולשמור על משקל גוף נכון. מי שסובל מעודף משקל צריך לדאוג להוריד ממנו, והיום קיימות גם שיטות תרופתיות ותזונתיות שיכולות לסייע בכך", הוא אומר. לדבריו, כאשר השחיקה כבר מתקדמת ומגיעה לפגיעה ממשית באיכות החיים, במיוחד בגיל המבוגר, אין סיבה להסס. "במקרים כאלה חשוב לפנות לאורתופד מומחה לברכיים - כי יש פתרונות".
