להאזנה לפרק המלא:
הסרטים, האגדות, ואולי גם הסיפורים של חברים שלנו על הבר, מכינים אותנו לזה שכשיגיע ה"אחד או "האחת" אנחנו נבין את זה מיד, כמעט מראש. אנחנו מחכים לאהבה ממבט ראשון, או לפחות למשיכה מינית ממבט ראשון, כסימן שאומר לנו - קדימה, אפשר להמשיך לדייט שני, שלישי, היכרות.
כלומר סדר הדברים הוא כזה, קודם סימן ברור של התאהבות/משיכה/חשק (תבחרו מה שבא לכם), ואחר כך צלילה עמוקה יותר לתוך התהליך הזה שבו שני אנשים מקלפים שכבות של הנשמה ומתחילים להיוודע זה לזה.
העצות של שירלי:
הדברים הולכים ומסתבכים בעידן הנוכחי, שבו יש לנו "לכאורה" אינסוף אפשרויות, הכל במרחק קליק אחד. אז אם אנחנו לא שומעים את הצליל הנכסף של הידיעה כבר בשעה הראשונה של המפגש, למה שנתעכב בתחנה הזו בכלל?
והנה פרדוקס: מעולם לא היו לנו כל כך הרבה אפשרויות בחירה בכל רגע נתון, ומעולם לא היינו בודדים כל כך כמו בתקופה הנוכחית. הבדידות מוגדרת היום כמגפה עולמית, מחקרים מצביעים על כך שרבע מצעירי העולם לא מקיימים יחסי מין ובוחרים להימנע מכניסה לקשרים אינטימיים.
רבים עוברים מדייט לדייט (או "ממקבלים" דייטים), מגיעים לפגישה הראשונה עם רשימת דרישות פנימיות, מעין "צ'ק ליסט" שהמועמד אמור לענות עליו (ולרוב הוא נפסל מידית).
"מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה", שר מיכה שטרית. מיליוני אנשים מחכים לאהבה כמו לנס, כזו שמתרחשת מידית. במטה קסם. נאמנים למשוואה אחת - קודם תגיע משיכה מינית - ואחריה תיוולד אהבה.
ד"ר רונית אלוני אומרת הפוך, והיא אומרת את זה על סמך ניסיון של עשרות שנים כמטפלת מינית. מזה עשרות שנים שהיא מלמדת אנשים את האלף בית של שפת האינטימיות, ולדעתה במקום בו נוצרה אינטימיות עמוקה בין שני אנשים, שם יכולה בקלות להיווצר גם התאהבות.
"איך זה שקל לנו להבין לגבי חוג חדש, בית ספר חדש, מקום שאנחנו נוסעים לטייל, שפה חדשה שאנחנו מנסים ללמוד, שלוקח זמן להתרגל, אז למה זה לא הגיוני לנסות ליישם את זה גם כשאנחנו גם כשאנחנו מחפשים אהבה?"
גם בין אנשים שלכאורה נראים לגמרי לא מתאימים, אהבה ממבט עשירי אם תרצו, אהבה שצומחת מתהליך איטי של היוודעות הדדית, של שני אנשים שרוצים לדעת זה את זה.
אהבה היא תוצר של הסכמה להיכנס לתהליך. לפעמים היא מגיעה מהר, לפעמים לאט-לאט. חשוב לדעת שאפילו אם ההתרשמות הראשונה, השנייה ורביעית מהאדם הזה, הייתה 'לא משהו', אפילו אם הוא נראה לנו הכי רחוק/לא שייך/ "לא בבית ספרי", בתחילת הדרך. אם הסכמנו להכיר לעומק, אם הרשינו לעצמנו להיות סקרנים ולאפשר לעצמנו למידה הדדית - יכולה להיוולד שם אהבה. תמיד.
ומה יקרה אם נרשה לעצמנו לחשוב על אהבה כמו על תהליך? אם נסכים ללכת בשביל הזה שמוביל אל האדם האחר, בלי להחליט מראש מה צפוי להתגלות שם, בלי לדעת מראש?
הרעיון של רונית אלוני מזכיר לי כלל שהיה נהוג בביתנו כשילדיי היו קטנים והיו נרשמים לחוג חדש. נניח ג'ודו. כיוון שראיתי שמיד אחרי הפעם הראשונה הם נוטים להיות מסויגים ולבטל מיד את ההתחייבות בתואנות שונות ("הילדים האחרים בחוג לא נחמדים", "המורה קשוח", "היה לי משעמם") קבעתי איתם חוק. "אתם יכולים לנסות חוג חדש, אבל הכלל הוא לתת לו ארבעה מפגשים של הזדמנות".
רק אז תוכלו לדעת אם יש שם משהו בשבילכם. אם תחליטו שכן - נשארים. אם תתחרטו - מבטלים ומיד! זה תמיד הפתיע אותי לגלות, כמה נלהבים הם היו אחרי ארבע פגישות וכמה שונה זה היה מהרושם הראשוני שלהם על החוג בדייט הראשון שלו.
איך זה שקל לנו להבין את זה לגבי חוג חדש, בית ספר חדש, מקום שאנחנו נוסעים לטייל בו והחן שלו מתגלה בהדרגה? שפה חדשה שאנחנו מנסים ללמוד, אנחנו יודעים שזה דורש זמן ולמידה. אז למה זה לא הגיוני לנסות ליישם את זה גם כשאנחנו גם כשאנחנו מחפשים אהבה?
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית, מרצה, מוזיקאית וסופרת, בעלת הפודקאסט "ליהנות מהדרך"