ב-12 ביוני 2021, במהלך משחק בשלב הבתים של יורו 2020, קרס שחקן נבחרת דנמרק כריסטיאן אריקסן במגרש בעקבות דום לב. מיליוני צופים ברחבי העולם חזו בחבריו לקבוצה ממהרים אליו, מניחים אותו על צדו ומכניסים ידיים לפיו בניסיון "למנוע בליעת לשון". רק לאחר מכן בוצעה בו החייאה. המקרה, כמו רבים אחרים, זכה לכותרות משבחות על "גבורה", אך מחקר ישראלי חדש - בהובלת רופאה קרדיולוגית מאיכילוב - חושף שמדובר באסון מתמשך במסווה של הצלה.
רופאה ישראלית עלתה על טעות בהחייאות ספורטאים
(צילום: ארטליסט, AFP, רויטרס, ליאור צור - דוברות איכילוב)
במאמר חדש שפורסם ב-Canadian Journal of Cardiology, מציגים חוקרים מאוניברסיטת תל אביב את הסכנה האמיתית שמסתתרת מאחורי המיתוס המקובל. "בעבר עבדו לפי עיקרון ה-ABC (קיצור של Airways, Breathing, Circulation) - בדיקת נתיב אוויר, נשימה, ולבסוף סירקולציה – כלומר דופק", מספרת ד"ר דנה ויסקין, מומחית ברפואה פנימית וקרדיולוגיה במרכז הרפואי איכילוב.
"זה שונה, כי ראו שבעצם מה שהכי חשוב בהחייאות זה העיסויים - וכמה שיותר מהר. המשמעות היא ברורה: אם אדם אינו בהכרה ואינו נושם נורמלית, מתחילים מיד בעיסויי לב ומזעיקים עזרה ושאיפה להבאת דפיברילטור. לא מחפשים דופק, לא פותחים פה, ולא מחפשים את הלשון".
8 צפייה בגלריה
"הציבור קושר באופן שגוי התמוטטות לבבית לתופעה שאינה קיימת". ד"ר דנה ויסקין, קרדיולוגית באיכילוב
(צילום: ליאור צור, דוברות איכילוב)
לדבריה, למרות שההנחיות הללו מעודכנות מאז 2010 ואף מופיעות במסמכים רשמיים של מד"א, בפועל – הידע הזה לא חלחל לשטח. "זה בלט במיוחד במקרה של אריקסן. הקפטן של הקבוצה השכיב אותו על הצד, פתח לו את הפה, והחזיק אותו כך למעלה מ-20 שניות – פעולה חסרת ערך רפואי שזכתה לשבחים אדירים בתקשורת העולמית. בפועל, העיכוב הזה עלול היה לעלות לו בחיים: אריקסן שרד למרות הטיפול הראשוני ולא בזכותו, ויש המון מקרים כאלה".
היא מציינת כי התפיסה כה שגויה עד כי אפילו חיפושי גוגל באותו יום מצביעים על זינוק אדיר בביטוי 'בליעת לשון'. "זה מעיד עד כמה הציבור קושר באופן שגוי התמוטטות לבבית לתופעה שאינה קיימת. המחקר שלנו מראה עד כמה התקשורת הרגילה, לא המדעית, משחקת תפקיד מרכזי בהפצת אמונה תפלה שמונעת תגובה נכונה – תגובה שבמקרים רבים מצילה חיים".
מידע שגוי הורג
המחקר הנוכחי ממשיך עבודה קודמת שפורסמה כבר בשנת 2017, שבחנה תיעודים של ספורטאים שהתמוטטו במהלך משחקים. "סקרנו את האינטרנט ואת העיתונות לגבי אירועים שבהם ספורטאים קרסו במהלך פעילות ספורטיבית ובדקנו את התגובה הראשונית", מספרת ד"ר ויסקין. "חילקנו את האירועים לשני סוגים: כאלה שבהם ניתן היה לראות בווידאו את התגובה הראשונית – וכאלה שלא. כללנו לא רק החייאות בפועל, אלא גם מקרי אובדן הכרה, כל עוד היה ברור שהאירוע דרש מאמצי החייאה".
זה לא היה קל כפי שזה נשמע. "צפיתי בעשרות שעות של סרטונים. אני מכירה את כולם כמעט בעל פה כי אני רואה אותם כבר כמה שנים", היא מעידה, "כשהמקרה של אריקסן שודר, קפצו לי עשרות הודעות 'תפתחי עכשיו טלוויזיה, יש מקרה שיתאים לך בול'.
ד"ר דנה ויסקין: "המחקר מדגיש את המיתוס המסוכן של 'מניעת בליעת לשון', שעלול לעכב את התחלתן של פעולות ההחייאה מצילות החיים. עיכובים כאלה עלולים לעלות בחיי אדם, ובכל זאת התקשורת מרבה לשבח פעולות שגויות כאלה כמעשי גבורה. עלינו לחנך מחדש, בדחיפות, את הציבור והתקשורת"
בסך הכול, במסגרת המחקר נותחו 45 מקרים שתועדו בין השנים 1990 ל-2024. "בכל מקרה כזה בחנו אם התגובה הראשונית הייתה תקינה – כלומר התחלה של עיסויי לב וקריאה לעזרה – או שמא כללה ניסיונות לפתוח בכוח את הפה, להוציא את הלשון או להתעסק בנתיב האוויר", מתארת ד"ר ויסקין. "חיפשנו במיוחד מקרים שבהם ניתן לראות פתיחת פה באופן מובהק, כולל מקרה אריקסן שסיפק תיעוד מצולם מרשים במיוחד, שאפשר לנו להבין בדיוק מה התרחש, ואחר כך לבדוק גם את התוצאה: האם הנפגע שרד, ואם כן - האם ללא נזק מוחי או עם פגיעה משמעותית".
התוצאות שהתקבלו איששו את השערת החוקרים: ב-84% מהמקרים שבהם ניתן היה לראות את התגובה הראשונית, נצפו נסיונות לפתוח בכוח את פיו של הנפגע או להחזיקו על הצד, פעולות שנעשו כדי "למנוע בליעת לשון", אך למעשה רק עיכבו את התחלת ההחייאה התקנית. בקרב הספורטאים שקיבלו את הטיפול השגוי, 67% מתו או נותרו עם נזק מוחי קשה. לעומת זאת, באותם מקרים שבהם הפעולה הראשונה הייתה עיסוי לב, כולם שרדו ללא פגיעות קשות.
"ראינו שבאופן מובהק, ספורטאים שקיבלו החייאה נכונה שרדו, לעומת ספורטאים שקיבלו החייאה לא נכונה – 67% מתוכם מתו או נותרו במצב וגטטיבי קשה. השמונה הנותרים שקיבלו החייאה נכונה שרדו. הם מהווים 30% שהם לא אחוזי הצלחה מקובלים למישהו שאתה רואה מתמוטט ולא כשאמור להיות לך דפיברילטור במגרש", מתריעה ד"ר ויסקין ומוסיפה:
"המחקר שלנו מדגיש את המיתוס המסוכן והמתמשך של 'מניעת בליעת לשון', שעלול לעכב את התחלתן של פעולות ההחייאה מצילות החיים. עיכובים כאלה עלולים לעלות בחיי אדם, ובכל זאת התקשורת מרבה לשבח פעולות שגויות כאלה כמעשי גבורה. עלינו לחנך מחדש, בדחיפות, את הציבור והתקשורת, ולשנות את הנרטיב סביב פעולות החייאה, במיוחד בתחום הספורט".
8 צפייה בגלריה
הכדורגלן הדני כריסטיאן אריקסן. ניצל למרות הטיפול הראשוני ולא בזכותו
(צילום: shutterstock)
התקשורת תורמת להפצת המיתוס
בשלב השני של המחקר, בחנו החוקרים כיצד התקשורת סיקרה את המקרים. "התמקדנו בשלושה מקרים: המקרה של אריקסן ונוסף עליו המקרים של אנטוניו פוארטה ודמר האמלין – שקיבלו סיקור תקשורתי בעיתונים מובילים", מתארת ד"ר ויסקין.
נמצא כי 48% מהידיעות השתמשו במונח "בליעת לשון" ו-77% שיבחו את ההתערבויות השגויות. במקרים כמו של אריקסן או אנטוניו פוארטה הספרדי, הדיווחים שיבחו את המאמצים "לפתוח את דרכי הנשימה", תוך התעלמות מהעובדה שעיסוי לב לא בוצע מיד. המידע השגוי הזה הגיע למיליוני אנשים ברחבי העולם.
ד"ר דנה ויסקין: "כשמישהו מתמוטט מולך – אתה קודם כול קורא לעזרה ומתחיל מיד בעיסויי לב. אתה לא מתעסק עם נתיב האוויר שלו בשום צורה. גם אם באינסטינקט עולה לך 'נפתח לו את הפה' – זה פשוט לא רלוונטי. אף אחד, אף פעם, לא הצליח להציל חיים בניסיון להוציא לשון"
החוקרים מציינים שדווקא אירוע קריסתו של דמאר המלין, שחקן פוטבול אמריקאי ששרד דום לב לאחר שקיבל החייאה מקצועית, גרם לגל חיפושים על החייאה נכונה והעלה את המודעות לצורך בעיסוי לב מיידי. אך לדעתם, המאבק נגד המיתוס עדיין רחוק מלהסתיים.
"אריקסן, המקרה הכי בולט, קיבל כותרות של Hero ברוב המוחלט של המקרים. דמר האמלין קיבל החייאה נכונה, ולא מספיק הודגש בתקשורת. זה מוכיח את התפקיד של המדיה בקידום של נרטיב נכון", מוסיפה ד"ר ויסקין. "אחת העיתונאיות שדיברה איתי אמרה שזה קורה כי יש סוכנות ידיעות אחת שמוציאה להרבה עיתונים, אך ברגע שיש סוכנות ידיעות אחת שקובעת נרטיב שגוי, כל העיתונאים הולכים אחריה. ולכן זה לא רק התפקיד של התקשורת לפרסם – אלא לבדוק ולבקר ולהגיד: 'קיבלתי את זה מהסוכנות – אבל האם זה נכון?'"
קודם כל עיסוי
ד"ר ניקולס גרוביק מהיחידה לאפידמיולוגיה בית הספר דאלה לנה לרפואה ציבורית באוניברסיטת טורונטו שפירסם מאמר נלווה למחקר, מבהיר את השלכות המידע השגוי, "ראינו את זה שוב ושוב: במקום להתחיל בעיסוי לב, מתמקדים בלשון. זה פשוט עולה בחיים. החייאה נכונה מצילה חיים. עיכוב עלול להמית", הוא מוסיף כי "הגיע הזמן למסע הסברה עולמי שמבוסס על עובדות, לא על מיתוסים".
עוד הוסיף כי "סימנים כמו כיחלון ונשימות גוססות (agonal respirations) עלולים להיתפס בטעות כחנק, ולעיתים גורמים לעדים להעדיף בדיקת דרכי אוויר על פני התחלת החייאה. מחקרים איכותניים שנערכו לאחרונה אישרו שפירושים שגויים כאלה עלולים לעכב או אפילו להפריע לפעולות מצילות חיים. למרות שהעברת ידע על החייאה ודפיברילציה חיצונית אוטומטית (AED) היא אבן יסוד בחינוך הציבורי על דום לב, לא פחות חשוב ללמד את הציבור לזהות את הסימנים המוקדמים של דום לב, שכן כל שנייה ללא פעולה מפחיתה באופן דרמטי את סיכויי ההישרדות".
החוקרים קוראים לגופי רפואה, תקשורת וארגוני ספורט לפעול יחד כדי להפסיק את הפצת המידע השגוי. הם מציעים אפילו קמפיין בשם "עזוב את הלשון שלי" (Leave-My-Tongue-Alone) שיחדש את ההנחיות לציבור הרחב. "הציבור רוצה לעזור. צריך רק ללמד אותו מה באמת מציל חיים", אומרת ד"ר ויסקין.
המסר של החוקרים חד: בכל מקרה של קריסת ספורטאי – לא מתעסקים בלשון, לא מחפשים נשימה ולא מחכים. משכיבים על הגב ומתחילים בעיסוי לב, מיד. גרוביק מסכם: תגובה לדום לב מתחילה בהשכלה נכונה, כדי שכולם יהיו מוכנים להתערב, להתרכז ולפעול. הפרס אולי אינו גביע, אבל הוא יקר בהרבה".
גם ד"ר ויסקין מסכימה: "כשמישהו מתמוטט מולך – אתה קודם כול קורא לעזרה ומתחיל מיד בעיסויי לב. אתה לא מתעסק עם נתיב האוויר שלו בשום צורה. גם אם באינסטינקט עולה לך 'נפתח לו את הפה' – זה פשוט לא רלוונטי. אף אחד, אף פעם, לא הצליח להציל חיים בניסיון להוציא לשון. זה מיתוס. אין דבר כזה 'בליעת לשון'. זה פשוט לא קיים. אתה קורא לעזרה, מתחיל עיסויים, ואם יש דפיברילטור – דואג שיביאו אותו".
הכתבה הוכנה בסיוע מערכת ניתוח החדשות של חברת Alchemiq
