בשבוע שבו פרשו יהדות התורה וש"ס מהממשלה, בעקבות משבר חוק הפטור מגיוס חרדים או "חוק ההשתמטות", נכנס ד"ר דור רובינשטיין (33) לסבב חמישי בעזה. "שיהיה ברור – אני לא שבוז, ואני אפילו שמח להתגייס ואוהב את החבר'ה", הוא אומר. "אבל לאחרונה רובצת עליי מועקה כבדה. אני תורם את חלקי לצבא ולמדינה מתוך מסירות מוחלטת ומחויבות עליונה, ואמשיך לתרום ככל שיידרש – אבל מפריע לי מאוד שהתחלתי להרגיש פראייר".
5 צפייה בגלריה
"אני תורם את חלקי לצבא ולמדינה מתוך מסירות מוחלטת ומחויבות עליונה". ד"ר דור רובינשטיין
(צילום: עוז מועלם)
עד שהעניק לעצמו את התואר המפוקפק, הוא חנה על מסלול ההמראה לחיים טובים. ד"ר דור רובינשטיין נשוי לאורפז ואב לנועם בן שנה ותשעה חודשים ולשירה – תינוקת בת שלושה חודשים – מתמחה באורולוגיה במרכז הרפואי קפלן מקבוצת כללית. "גדלתי בחולון, ובצבא הייתי חובש קרבי בגבעתי. את ההשראה ללמוד רפואה קיבלתי מהרופא הגדודי שלנו – אדם להתפאר בו".
ב-2019 שב מלימודי רפואה בסלובקיה, עבר סטאז' בבילינסון והתמקם להתמחות בקפלן. "למה בחרתי באורולוגיה? כי חיפשתי תחום שמשלב כירורגיה עם טיפול אנושי וקשר בין-אישי, גם במחלקה וגם במרפאה, מול חולים שאני יכול לעזור להם".
"מפריע לי מאוד שהתחלתי להרגיש פראייר"
באזעקות הבוקר הראשונות של 7 באוקטובר 2023, שהו בני הזוג עם בנם התינוק – שנולד רק שלושה ימים לפני התאריך האסוני והובא הביתה ב-6 באוקטובר – על המרפסת ביחידת הדיור בבית הוריה של אורפז. הם מיהרו להיכנס לממ"ד ולהתעדכן בקבוצת הקשר המשפחתית, שממנה שמע בהמשך על חטיפת בן דודו, בר קופרשטיין.
"ראינו סרטון שבו בר (קופרשטיין) זרוק וכבול באיזשהו מרתף בעזה, וככה נודע לנו שהוא נחטף. בר היה מאבטח בנובה, ומעדויות של ניצולים עולה שהוא פינה נפגעים, ובהיותו חובש גם טיפל בחלקם. היינו נפגשים אצל סבתא בכל סעודת שבת, בחגים ובאירועים משפחתיים משמחים – והוא מאוד חסר לי. אני אדם אופטימי, אבל מי היה מאמין שהשבי הזה יתארך כל כך?"
"בסבב השיחות שעשיתי התקשרתי גם לסבתא שלי, שעדכנה שבר התקשר אליה בשש וחצי בבוקר והרגיע שיש אומנם אזעקות, אבל הוא בסדר", מספר ד"ר רובינשטיין. "רק בסביבות 12 ראינו סרטון שבו הוא זרוק וכבול באיזשהו מרתף בעזה, וככה נודע לנו שהוא נחטף. בר היה מאבטח במסיבת הנובה, ומעדויות של ניצולים עולה שהוא פינה נפגעים, ובהיותו חובש גם טיפל בחלקם. בהמשך הוא חבר לצוות משטרתי ונחטף. היינו נפגשים אצל סבתא בכל סעודת שבת, בחגים ובאירועים משפחתיים משמחים – והוא מאוד חסר לי. אני אדם אופטימי, אבל מי היה מאמין שהשבי הזה יתארך כל כך?"
אות חיים ראשון מבר התקבל רק בפברואר 2025, ובאפריל שחרר חמאס סרטון שבו נראים בר ומקסים הרקין – מושפלים, עצובים, מתחננים על חייהם וזועקים לעזרה. "אני בבית עם אשתי ועם תינוק בן ארבעה ימים, אזעקות לא פוסקות, מטולטל מהחטיפה של בר – ומקבל צו 8 בפעם הראשונה כרופא. בבוקר אני יורד לדרום לסבב ראשון שנמשך ארבעה חודשים, מצוות ליחידת פלמ"ר – פלוגה רפואית מרחבית – שתפקידה לקבל פצועים מתוך השטח, להעניק להם טיפול חירום ולפנות אותם באופן רכוב לצוותי 669 ולאמבולנסים".
"חזרתי למחלקה מלא אנרגיה, מנסה לקדם פרויקטים, להיכנס לחדר ניתוח ובעודי מתרגל לשגרה – בום! שוב מזמנים אותי למילואים. אני מרגיש כמו מישהו שחי חיים כפולים בשתי מציאויות מקבילות"
במסגרת תפקידו הצבאי נחשף ד"ר רובינשטיין לרפואת טראומה, שאותה פגש רק בקטנה במסגרת תורנויות במיון. "אני נחשף לכל קשת הפציעות – החל מחבלות קלות וזניחות, דרך פגיעות חזה, הדף, רסיסים, קטיעות גפיים, ועד פציעות ראש מסכנות חיים. קרה גם שקיבלתי חיילים שנאלצתי לקבוע את מותם".
עבודת השדה של מתמחה שונה לחלוטין מזו שבבית החולים. "בשטח אני הסמכות הבכירה שצריכה לקבל החלטות. זה נורא מספק וממלא בביטחון, בשעה שבהתמחות – אנחנו, המתמחים, אחרונים בשרשרת המזון וכפופים לסמכויות גבוהות מאיתנו".
5 צפייה בגלריה
"בשטח אני הסמכות הבכירה שצריכה לקבל החלטות. בהתמחות, אנחנו המתמחים, אחרונים בשרשרת המזון". ד"ר דור רובינשטיין
(צילום: באדיבות דוברות קפלן)
בפעמים שבהן לא נכנס לעזה ועמדו לרשותו זמנים מתים, צפו – לדבריו – געגועיו הביתה. "חשבתי על אשתי, ועל כמה קשה לה לבד עם תינוק כל כך קטן ובלי בעל. נכון שיש סביבה תומכת, אבל החלום הקטן שלנו היה לגדל יחד את הבן הראשון שלנו".
הוא מסיים סבב ראשון ומנסה להמשיך את שגרת חייו מהמקום שבו נפסקה באחת. "אני חוזר למחלקה מלא אנרגיה, מנסה לקדם פרויקטים, להיכנס לחדר ניתוח ובעודי מתרגל לשגרה – בום! שוב מזמנים אותי למילואים. אני מרגיש כמו מישהו שחי חיים כפולים בשתי מציאויות מקבילות".
כפיצוי על החמצת חוויית האבהות בחודשי חייו הראשונים של נועם, החליטה אורפז על היריון שני – די קרוב לראשון. "אני מרגיש שזה פיצוי על מה שהחמצתי, כי עד עכשיו הייתי בחודש חופשת מבחני שלב א' ברפואה ונהניתי מהתינוקת בכל שנייה".
"אנחנו, המילואימניקים, מאוד מרוצים מהתמריצים הכלכליים ומהמענקים שאנחנו מקבלים, אבל קחו את כל הכסף – ותחזירו אותי לחיים שלי. בתכל'ס, לא סופרים אותנו ממטר, ורובנו לא מרוצים מהתנהלות הממשלה"
ועכשיו, כאמור, בפעם החמישית נקטעים חייו המשפחתיים והמקצועיים, ובמהלך שעות בודדות מדי הרופא מוחלפים במדי צבא. "אני נושך שפתיים ומשאיר את החיים שלי מאחור – שזה אומר שההתקדמות המקצועית שלי נעצרת בשנה. למתמחים יש קצובת ניתוחים שהם חייבים לבצע כדי להתקדם שלב, וככל שאני במילואים – אני לא בחדרי הניתוח. ויש לזה אספקט נוסף: מתוך שישה מתמחים במחלקה, נשארו ארבעה – שעליהם נופל עול התורנויות. שמונה כאלה בחודש גומרות את הבן אדם".
לזכותו של מנהל המחלקה, פרופ' דן ליבוביץ, ייאמר שהוא ער לקשיים שחווים המתמחים שלו: "אני מצדיע לדור ולרבים מבני דורו. הוא מסיים שלב משמעותי בהתמחות מורכבת באורולוגיה, כשהוא בעיצומו של סבב מילואים חמישי – ומדובר במעמסה ברמה האישית והלאומית. אני רואה בו ובאחרים דור שמעורר השראה ונותן תקווה לעתיד הרפואה בישראל".
אך ככל שהעול ימשיך ליפול רק על כתפיהם של הבחורים המצוינים שנותנים הכול ותמיד – העתיד הטוב ילך ויתרחק. "אנחנו, המילואימניקים, מאוד מרוצים מהתמריצים הכלכליים ומהמענקים שאנחנו מקבלים, אבל קחו את כל הכסף – ותחזירו אותי לחיים שלי", מסכם ד"ר רובינשטיין. "כי ככה אני מרגיש: כמו מישהו שהולך צעד קדימה ושניים אחורה. בתכלס, לא סופרים אותנו ממטר, ורובנו לא מרוצים מהתנהלות הממשלה. אז כן, אני מאוכזב מכך שאחרים לא מתחלקים איתי ב-250 ימי המילואים שעשיתי עד היום – ולא נכנסים איתנו מתחת לאלונקה".
