איפשהו במהלך הריאיון עם ד"ר יוחאי שביט, מנהל המחקר במרכז הלונג'ביטי של אוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית, אנחנו מגיעים לשאלה שכמעט כל ישראלי מכיר מהבית: מה הסיפור, או הסוד, אם תרצו של אריכות הימים של בני העדה התימנית. איך הם עושים את זה? האם באמת יש שם משהו בגנים, או שמא מדובר בעיקר באורח חיים ובחירות יומיומיות? וד"ר שביט מחייך. במקרה שלו לא מדובר רק בהיפותזה מחקרית, אלא בסיפור משפחתי. סבתא שלו, תימנייה בת 97 וחצי, עוד חוגגת את החיים במלואם. לדבריו, היא דוגמה מושלמת לדרך שבה אפשר להזדקן אחרת.
"אני לא מכיר מחקרים שפירקו את הגנום התימני, ובמיוחד את הגנום התימני היהודי, לכאלה גורמים, אבל מה שאני יכול להגיד עם ההיכרות שלי עם סבתא שלי והמשפחה שלה, שיחד עם (אולי) גנטיקה, יש הרבה מאוד מקום לקהילתיות ולשימור של יחסים חברתיים", הוא אומר.
"סבתא שלי גדלה עם 12 אחים ואחיות, והיא עד היום בקשר כמעט יומיומי עם כל אחד מהם שנשאר בחיים. יש הרבה מאוד חשיבות גם ללאכול נכון ולא יותר מדי. ודבר נוסף, שנכון לקהילות יהודיות, זה לתפוס את הלמידה כערך. להמשיך ללמוד, להפעיל את המוח, להתעמק בשאלות וסוגיות כאלה ואחרות".
צפו בריאיון של ד"ר שביט לאלכסנדרה לוקש באולפן ynet:
ריאיון אולפן ד"ר יוחאי שביט
( צילום: ירון ברנר)
אז הגנטיקה פחות חשובה ממה שנדמה לנו? הרי במשך שנים מטפטפים לנו עד כמה זה הכל גנטיקה.
"אם אתה שואל אותי היום אם אני מעדיף לקבל גנטיקה טובה, או שתהיה לי האפשרות לחיות את החיים שלי באופן בריא, נכון ומשמעותי, חד משמעית הייתי אומר שאני מעדיף את היכולת לחיות נכון. בגדול, כשמסתכלים על אורח החיים של סבתא שלי, יותר ממה שאני יכול להגיד על הגנטיקה, אני יכול להגיד שהיא ממש מגלמת בתוכה את העקרונות של מה שאנחנו קוראים לו 'הגיל החדש', העקרונות שמובילים למקום שבו אפשר להגיע לגיל 97 וחצי במצב יחסית, טפו טפו, טוב מאוד. אתה יודע מה, אפילו מהמקום הזה, נורא טוב לי לחשוב שיש לי מטען גנטי טוב, כי זה גורם לי לרצות לעשות את הפעילויות שמצדיקות את התוצאה של הגנטיקה. זה יכול לתת מוטיבציה: יהיו לי חיים ארוכים כי אני תימני, בוא נדאג שהם יהיו חיים טובים".
הנה לכם. אם עד כה חשבתם כי הגיל שבו תעזבו את העולם הוא מצב נתון שנקבע מאמא ואבא, ד"ר שביט מנפץ לכם את האשליה, ובגדול אומר את מה שכולנו פחדנו לשמוע - הדברים בידיים שלנו. אם נגיע לגיל מאוחר עם הלשון בחוץ, יש לנו רק בנאדם אחד להאשים. תודה רבה באמת.
שביט, 41, נשוי ואב לשתי בנות, הוא לא טיפוס הלונג'ביטי הקלאסי מהאינסטגרם שידקלם משפטים מעוררי השראה בשיניים נוקשות מתוך אמבטיית קרח. הוא חוקר ישראלי, בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני בגרונטולוגיה מאוניברסיטת חיפה. ב-2015 הגיע לסטנפורד לדוקטורט בפסיכולוגיה, שם הפך את השאלה - איך מזדקנים אחרת – למקצוע.
"אפשרי לחלוטין להגיע לגילים מבוגרים בבריאות טובה. השאלה היא איך אתה מגדיר בעיה רפואית משמעותית. משקפיים – זו בעיה רפואית משמעותית? ההגדרה שלי לבריאות טובה היא מצב שמאפשר לאדם לחיות את החיים כמו שהוא רוצה לחיות אותם"
מאז 2022 הוא משמש כמנהל המחקר של מרכז סטנפורד לאריכות חיים. ועכשיו הוא בכלל כאן בישראל, כחלק מהשקת מכון מחקר חדש למדעי הגיל החדש, יוזמה של מגדלי הים התיכון בשיתוף שיבא והמרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט. המטרה: לבדוק מה באמת מאפשר לאנשים לחיות טוב יותר בעשורים שאחרי הפרישה - לא רק מבחינה רפואית, אלא גם דרך משמעות, למידה, קשרים חברתיים ויכולת להישאר פעילים ומעורבים.
"מה שמעניין אותי באופן אישי הכי הרבה במחקרים שאני עורך, הוא איך אנשים בגילים שונים, צעירים מול מבוגרים יותר, מקבלים החלטות בנוגע לניצול הזמן שלהם, ומה השינויים שקורים בדברים שאנחנו מעדיפים לעשות עם הזמן שלנו לאורך טווח החיים הבוגר", הוא אומר.
ד"ר יוחאי שביט
(צילום: Brittany Echemendia)
החיים מתארכים. עכשיו צריך להבין איך לחיות אותם
ויש דברים בגו. השיח אודות אריכות ימים, תוחלת חיים וכל שאר המושגים הולך ותופס נפח גדול יותר ויותר בחיים שלנו. נראה כי בשנה האחרונה אחת המילים היותר שגורות בז'רגון העולמי היא "לונג'ביטי". האם מדובר בעוד הייפ מנופח מדי? כנראה שלא. השבוע שבו אני וד"ר שביט עורכים את שיחתנו הוא דוגמה יפה לכך – שלושה ימים לפני שהקומיקאי היהודי מל ברוקס חוגג מאה וארבעה ימים לאחר פטירתו של הכלכלן היהודי אלן גרינספן – גם, איך לא, בגיל מאה.
פתאום הדברים שאומר ד"ר שביט על מציאת משמעות ועל לימוד כערך מקבלים משמעות בפני עצמם. ברוקס היה באחת מנקודות השיא של הקריירה שלו כבר קרוב לגיל חמישים, עם "אוכפים לוהטים". אצל רוב האנשים זה היה נשמע כמו סיכום יפה. אצלו, בדיעבד, זו הייתה רק תחנת אמצע.
"חד משמעית כן", אומר ד"ר שביט כשאני שואל אותו אם באמת יותר אנשים מצליחים להגיע לגיל מאה, או שפשוט נדמה לנו. "העלייה בתוחלת החיים, אפילו בתוחלת החיים בגילים מבוגרים, היא דרמטית, והיא מתרחשת בכל העולם. פלח האוכלוסייה שגדל בקצב הכי מהיר, לפחות בהקשר האמריקאי שאני מכיר, הוא אנשים בני 65 פלוס.
"זה לא רק שהמערכות היום עובדות כדי למנוע מוות בגילים צעירים, הן עובדות הרבה יותר כדי להוסיף שנים, ולהוסיף שנים בריאות לחיים בגילים מבוגרים. אני חושב שזה קשור גם לתחילה של שינוי תפיסתי שנעשה אצל יותר אנשים, שמוביל לאימוץ הרגלים נכונים עוד הרבה לפני שמגיעים לחשוב על גיל מאה".
זה לא רק נדמה. יותר ויותר אנשים מגיעים לגיל מאה
(צילום: shutterstock)
הרגלים כמו מה?
"לכל אחד מאיתנו יש את הבלנד המיוחד שלו שמוביל אותו לגיל מאה, אבל בסופו של דבר מדובר בחמישה דברים שאנחנו יודעים מחקרית שקשורים לחיים ארוכים: פעילות גופנית, שינה, תזונה נכונה ומאוזנת, המשך למידה ומעורבות אינטלקטואלית ויחסים חברתיים ממלאים ומספקים. שלושת הראשונים הם הדברים שכולם מכירים. הדברים שמדברים עליהם פחות הם המשך של למידה ומעורבות אינטלקטואלית - לא רק מהמקום של 'זה מעניין אותי', אלא מהמקום שבו זה פותח פתח לעשייה ולעתיד. זה גם מכניס הרבה תחושה של משמעות. הדבר החמישי, שבהרבה מחקרים נמצא אולי כחשוב ביותר, הוא יחסים חברתיים ממלאים ומספקים".
כלומר, זה לא רק המנטרה שחוזרת על עצמה של פעילות גופנית, אוכל ושינה.
"בדיוק. אני מניח שגם לגרינספן וגם למל ברוקס, ולכל מי שמגיע לגיל מאה, בוודאי בכזאת חיוניות, זו תוצאה של שילוב הגורמים האלה. בדיוק איך זה נראה אצל כל אחד, אני לא יכול לדעת כי אני לא קלינאי שלהם, אבל אלה הדברים שאנחנו רואים שוב ושוב".
מתוך הדברים האלה, יש משהו שחשוב יותר?
"זאת שאלה מעולה, בעיקר כי היא נותנת לי אפשרות להגיד שזאת לא פירמידה. הדברים בונים אחד את השני, וזה מה שנותן לכל אחד מאיתנו את נקודת הכניסה הנכונה עבורו לתוך מערך 'הגיל החדש'. בסופו של דבר הכול מתומצת לבריאות, ליכולת תפקודית וליכולת קוגניטיבית, אבל קשה להגיע למצב שבו אדם פעיל קוגניטיבית בלי שיש מערכת של משמעות וקשרים חברתיים תומכים, שנותנים את המוטיבציה גם להיות יותר פעילים גופנית וגם לאכול יותר נכון. באותה נשימה, למידה היא הרבה פעמים בבסיס. מה שהייתי מתעדף זה את מה שהכי מתחבר אלי באופן אינסטינקטיבי, ולהשתמש בזה בתור נקודה להשיג את הדברים הנכונים".
למידה בגיל המבוגר. אחד הפקטורים שישמור על הבריאות שלכם בגיל המבוגר
(צילום: shutterstock)
אבל להגיע לגיל מאה זה דבר אחד. השאלה היא גם באיזה מצב אתה מגיע לשם. מומחי לונג'ביטי בשנים האחרונות מדברים לא מעט על מושג ה-Health Span – תוחלת הבריאות. מושג קצת יותר חמקמק בשונה מתוחלת החיים. מה יעזור לחיות הרבה מאוד שנים אם העשורים האחרונים מתנהלים בעיקר סביב כאבים, תלות, בדידות ואובדן שליטה. אז מה בעצם הארכנו – את החיים, או רק את הסוף שלהם? פלא שאנחנו כל כך פוחדים מזה?
"הטעות הכי גדולה היא לצאת מתוך נקודת הנחה שמעכשיו הכול הולך ויורד. דברים הולכים ומשתנים לכל אורך טווח החיים, מלידה עד יומנו האחרון. המחשבה שמגיל מסוים הכול דאון היל, בין אם זה תפקודית, רגשית או חברתית, היא פשוט לא נכונה"
"אפשרי לחלוטין להגיע לגילים האלה בבריאות טובה", ממהר ד"ר שביט להדגיש, "השאלה היא איך אתה מגדיר בעיה רפואית משמעותית. למשל, צורך במשקפיים – זו בעיה רפואית משמעותית? ההגדרה שלי לבריאות טובה היא מצב בריאותי שמאפשר לאדם לחיות את החיים כמו שהוא רוצה לחיות אותם. אולי לא לקחת תרופות בכלל זו שאיפה קצת פחות הגיונית, אבל זה לא מה שחשוב". כאן הוא מבקש להבהיר משהו חשוב. מבחינתו, הבעיה מתחילה עוד קודם, באופן שבו אנחנו בכלל מדמיינים את הזקנה. כל עוד גיל מאה נתפס אצלנו כקו סיום, אנחנו מפספסים את העיקר.
"השאלה איך מגיעים לשם מתחילה בשינוי של הגדרת המטרה", הוא מסביר, "יש בחברה היהודית הרבה פעמים איזושהי פיקסציה לגיל מאה, אבל המטרה היא לא ההגעה לחיים ארוכים, אלא טיוב החיים הארוכים. אני לא רוצה להגיע לגיל מאה כי זה גיל מאה, אני רוצה להגיע לחיים ארוכים ככל האפשר, שמאפשרים לי לחיות כמו שאני רוצה, ולהמשיך להמציא את עצמי מחדש. לחיות בצורה שמאפשרת לי לנצל את ההזדמנויות האלה, ולא שמגבילה אותי גופנית או מנטלית".
לחיות כמו שאתם רוצים
(צילום: shutterstock)
זה נשמע יפה מאוד עד שנזכרים במציאות. להגיד לאדם בן 35 שהוא עוד יכול לשנות מסלול זה דבר אחד. להגיד את זה לאדם בן 65, 70 או 80, זה כבר סיפור אחר. הרי רובנו מסתובבים עם התחושה שיש גיל שבו כבר מאוחר מדי להתחיל מחדש - ללמוד, להיכנס לכושר, לבנות קשרים חדשים, לשנות את הדרך שבה אנחנו חיים, לשכתב את ההיסטוריה. שביט, מתברר, לא קונה את זה.
"אם גיל כזה קיים, אני לא מכיר איזשהו מידע אמפירי שמעיד עליו", הוא אומר. "יש שינויים שהופכים להיות יותר קשים כשאנחנו מתבגרים. אי אפשר להתחמק מהעובדה שקורים שינויים מבניים גם במוח וגם בשאר הגוף, שמובילים, למשל, להאטה קוגניטיבית. יותר קשה ללמוד דברים חדשים בגילים מבוגרים מאשר בגילים צעירים יותר. אבל זה שינוי שמתחיל כבר בערך באמצע שנות ה-20 לחיים, לא משהו שמוגבל לזקנה. ושנית, זה לא משהו שמתחייב שייגמר בדמנציה".
הטעות הגדולה של גיל 40 ו-50
עם זאת, איך אומרים, לפעמים הבעיה, כמו לא מעט דברים בחיים, היא לא רק יכולת. היא גם הרצון, או במקרה זה - חשק. או במילים קצת יותר מקצועיות: מוטיבציה. ככל שאנחנו מתבגרים, אומר שביט, אנחנו אולי עדיין מסוגלים להשתנות, אבל אנחנו פחות מוכנים לבזבז את הכוחות שלנו על דברים שלא מרגישים חשובים באמת. "אחד הדברים שאנחנו כן יודעים מהמחקרים שלנו זה שמגוון המוטיבציות לפעולה כנראה מצטמצם כשאנחנו גדלים ומתבגרים. בגדול, מה שיגרום לנו לעשות משהו זה רק אם אנחנו באמת מוצאים משמעות בעשייה, בכאן ובעכשיו".
גנטיקה חשובה, אך גם ההחלטות שלנו חשובות לא פחות
(צילום: shutterstock)
זה חתיכת הבדל. בגיל צעיר אנחנו מוכנים לעשות לא מעט דברים רק כי אמרו לנו שזה יהיה חשוב בעתיד. ללמוד מקצוע שלא לגמרי מעניין אותנו, לעבוד בעבודה זמנית, להחזיק שגרה שאנחנו לא אוהבים במיוחד, מתוך אמונה שזה ישתלם בהמשך. בגיל מבוגר, העסקה הזאת פחות עובדת. אבל גם כאן, ד"ר שביט ממהר לתת את התחזית האופטימית שלו. "אמנם עולם המוטיבציות מצטמצם. אבל זה לא אומר שאי אפשר לשנות, אלא שצריך למצוא את הדרכים הנכונות ליזום שינוי".
אז מהי הטעות הכי גדולה שאנשים עושים בגיל 40 או 50 כשהם חושבים על אריכות ימים?
"הטעות הכי גדולה היא לצאת מתוך נקודת הנחה שמעכשיו הכול הולך ויורד, כי זה פשוט לא נכון. דברים הולכים ומשתנים, אבל הם משתנים לכל אורך טווח החיים, מהלידה עד יומנו האחרון. אנחנו כל הזמן נמצאים באיזשהו תהליך של שינוי והתאמה. המחשבה שמגיל מסוים הכול דאון היל, בין אם תפקודית, רגשית או חברתית, היא פשוט לא נכונה. אנחנו יודעים שכשאלה הציפיות מגיל הזקנה, רוב הסיכויים שככה נעצב את החיים שלנו: לא נלך ללמוד דברים חדשים, לא נוביל יוזמות חדשות, לא נתעקש על מציאת הזדמנויות חברתיות משמעותיות, לא נתעקש על פעילות גופנית, כי גם ככה הכול ירוד, אז למה להשקיע. זו הטעות הכי גדולה".
ומה הטעות השנייה?
"הטעות השנייה, שאותה אני שם במדרגה אחת מתחת, היא שאנחנו לא מתכננים, לא חושבים ולא מוכנים לזה שנחיה לאורך הרבה מאוד שנים אחרי גיל 40 או 50, באופן מאוד ריאלי. בוודאי במדינת ישראל, גיל 50 אומר שיש לפחות 30 שנים לחיים קדימה. זה הרבה פעמים נכון גם לגיל 60 ויותר, וזה המון זמן. 30 שנה זו תקופה שבה תינוק מגיע מלצאת לאוויר העולם עד לחתונה, אחרי צבא, ילדים - וזאת תקופת הזמן שנשארת לנו כשאנחנו מגיעים לגילי 40-50.
"אם אנחנו לא חושבים על התקופה כגיל חדש שמלא באפשרויות, נגיע למקום שבו אנחנו חיים בלי מחשבה ופשוט מתקיימים ממה שרק יזין את הציפיות שלנו מגיל הזקנה. שינוי הציפיות, או ההיערכות והמחשבה על חיים ארוכים, הם שני הדברים שאני חושב שהכי חשוב לאנשים להתחיל להפנים כבר בגילי אמצע החיים, ואפילו עוד קודם. אני מדבר על הדברים האלה גם עם הבנות שלי, שהן היום בנות 10 ו-12".
קשרים חברתיים בגיל המבוגר. תשמרו עליהם - זה משנה
(צילום: shutterstock)
אז משבר גיל 40 הוא פיקציה?
"זאת שאלה מחקרית. אני נכנס כאן עכשיו להררים של ויכוחים אקדמיים. זה כנראה לא פיקציה, לפחות לא באופן מוחלט. ההבנה שלי את הספרות המקצועית שקיימת כיום היא שיש משבר גיל 40. הוא בעיקר נובע מפערים בין מה שאני מצפה מהחיים ומה שיש לי במציאות. הסיבה שגם קוראים לזה משבר גיל 40 היא שזאת נקודה תחתונה, והיא באמת כנראה הנקודה התחתונה בשביעות רצון מהחיים, אבל לפניה הייתה ירידה ואחריה יש עלייה בשביעות הרצון מהחיים. אז יש הרבה גורמים סביבתיים סביב גיל אמצע החיים שמשפיעים על היכולת שלנו לחיות כמו שאנחנו רוצים לחיות, וזו ההבנה של מאיפה מגיע המשבר הזה. בהגדרה, יש אחריו שיפור".
"מחקרים מצאו באופן עקבי שחוויה רגשית של אנשים זקנים טובה יותר משל אנשים צעירים. השנים שבהן אנחנו חווים את הרמות הגבוהות יותר של רגשות שליליים הן דווקא שנות העשרים והשלושים, ויש ירידה בחוויה של רגשות שליליים שמתרחשת באופן די ליניארי עם ההתבגרות"
אוקיי, תגיד לי משהו חיובי. יש בכלל יתרונות בגיל?
"המון, בעיקר בכל מה שקשור לחלק הפסיכולוגי, כלומר הרגשי והחברתי. מחקרים מצאו באופן עקבי שחוויה רגשית של אנשים זקנים טובה יותר משל אנשים צעירים. השנים שבהן אנחנו חווים את הרמות הגבוהות יותר של רגשות שליליים הן דווקא שנות העשרים והשלושים, ויש ירידה בחוויה של רגשות שליליים שמתרחשת באופן די ליניארי עם ההתבגרות. הסיפוק שיש לנו מהקשרים החברתיים שלנו הולך ועולה עם גיל מבוגר. היכולת למצוא את המקומות שבהם אני יכול להיות משמעותי, גם כן עולה עם הגיל המבוגר מתוך היכרות יותר טובה שלנו עם מי אנחנו, ויותר שלמות וביטחון במי שאנחנו. עם הסתייגות קטנה: הכול נכון עד שמגיעים לחודשים האחרונים של החיים, שם כן יש ירידה ברווחה הנפשית".
תתפלאו, יש גם דברים טובים שמגיעים עם הגיל
(צילום: shutterstock)
בין אוזמפיק לשינה טובה
ועדיין, אי אפשר לדבר על גיל מאה בלי לדבר על הפחד הגדול שמרחף מעל כמעט כל שיחת לונג'ביטי: מה קורה בדרך. סרטן, למשל, הוא אחת המילים הראשונות שעולות כשמדברים על הזדקנות. אבל גם כאן, אומר ד"ר שביט, התמונה מורכבת יותר מהכותרת. "כמה מחבריי הקרובים הם גם רופאים ואפידמיולוגים שעוסקים בשאלות האלה. כשמדובר בסרטן אנחנו משתמשים במילה אחת כדי להגיד קבוצה שלמה של מחלות, שחלקן יכולות להיות אפילו בעצם הגזמה של תהליכים ביולוגיים שקורים באופן טבעי בתוך הגוף שלנו", הוא אומר.
"כל הזמן נוצרים תאים סרטניים בגוף, והמערכת החיסונית שלנו בדרך כלל יודעת לטפל בזה, לזהות את התאים האלה ולחסל אותם לפני שהם הופכים להיות איזשהו גידול ממאיר. יש הרבה דברים שמאיצים את ההשתכפלות הלא בריאה הזאת של תאים במערכות שונות בגוף. אני חושב שאת חלקם כבר ידענו לזהות, וידענו לעשות רגולציה שמורידה את החשיפה אליהם - כימיקלים כאלה או אחרים או קרינה - ואת חלקם אנחנו עוד ממשיכים להבין יותר לעומק".
סרטן. יש הסבר הגיוני
(צילום: shutterstock)
האם בעתיד נראה פחות סרטן, או דווקא יותר, כי נחיה יותר שנים? כאן שביט נזהר מאוד. "אני לא יודע לנבא האם שכיחות של סרטן תרד או תעלה בשנים הקרובות", הוא אומר. "אני כן מזהה מגמות שמעודדות יצירה של סביבות שמורידות את הסיכון לסרטן, ככל שאנחנו יכולים ומבינים אותו. יש מחקר אדיר על סרטן בכל מה שקשור לפן הרפואי, ומחקרים שקשורים לחשיפה סביבתית מתחילים עכשיו לצאת יותר לעומק".
אז לאן הפנים שלנו מועדות מכאן? שביט נזהר מהבטחות גדולות. "אני לא רוצה לדבר יותר מדי בתחומים שהם לא תחומי המומחיות האקדמיים שלי", הוא אומר, "אבל מחקרים ותצפיות שנעשים עכשיו סביב תרופות מסוג GLP-1 כמו אוזמפיק, וויגובי ודומיהן, מצביעים על כך שכנראה יש להן השפעות שמאטות הזדקנות ביולוגית. בדיוק למה ואיך - אלה מחקרים שרק מתחילים עכשיו, אז קשה לי לדעת ולהגיד".
לחץ כרוני. אפשר להשפיע עליו גם ללא תרופות
(צילום: shutterstock)
אבל עזבו את זה. יש דברים פשוטים בהרבה שכבר היום הוכחו מחקרית כתורמים לאריכות חיים. "אחד הדברים הכי טובים שאנחנו יכולים לעשות לעצמנו זה להוריד את רף הלחץ עד כמה שאפשר", הוא אומר. "הרבה מאוד גורמים שאנחנו רואים שתורמים לאריכות ימים כמו הגבלה קלורית או אכילה מוגבלת בזמן - בסופו של דבר הפעולה היא הורדה של מערכת הלחץ הכרוני בגוף. אחת התוצאות של זה היא ירידה בדלקתיות, ותגובה דלקתית אחראית להאצה של תהליך ההזדקנות התאית.
"גם לפעילות גופנית יש אפקטים דומים", הוא אומר. "שינה נכונה ומציאת מקומות שמעשירים את החוויה הרגשית בחוויות חיוביות ומשמעותיות - כל אלה תורמים להורדה של תגובת הלחץ הכרונית, וכך בהחלט יכולים להביא לחיים ארוכים, בריאים ומספקים יותר. אז לא צריך להגיע ישר לתרופות. אפשר לעשות דברים באיך שאנחנו חיים שיביאו לתוצאות דומות ואולי מהירות יותר".
מסר לסוף?
"כן, חיים בגיל 100 הם הזדמנות אדירה שצריך לקחת: לא ממקום של פחד, אלא מתוך ראייה שצופה לעתיד. זה מה שיאפשר צמיחה והמשך התפתחות".
