פרופסור יורם לס לא אהוד במיוחד בבית משפחת עמיטל. זה הגיוני בסך הכל אם לוקחים בחשבון שד"ר דניאלה עמיטל ובעלה, פרופ' הווארד עמיטל, הם שניהם מנהלי מחלקות קורונה. כן, מה ההסתברות שזה יקרה? הם צוחקים. אבל זה קרה. הווארד מנהל את המחלקה של בית החולים שיבא בתל השומר ודניאלה את המחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר יעקב, שאליה מגיעים חולים פסיכיאטריים מכל רחבי הארץ שחלו בקורונה.
לבני הזוג חמישה ילדים, שלושה עדיין גרים איתם בבית, והשאלה הראשונה שעולה בראש בראיון איתם היא אם הם לא מפחדים להידבק ויותר מכך, להדביק גם את הילדים. התשובה מפתיעה. "כן, זה מפחיד, אבל אנחנו לא פוחדים להדביק את הילדים שלנו, אנחנו פוחדים להידבק מהם", אומרת ד"ר עמיטל.
פרופ' עמיטל קולט את התימהון על פניי ומנסה להסביר. "הרי מה שמסוכן זה לא מה שקורה במחלקות הקורונה בבתי החולים, שם הצוות זהיר מאוד. אם נידבק ונהיה בסכנה זה יקרה בגלל ההתנהגות של הילדים שלנו ושל החברים שלהם, מזה אני מודאג".
הילדים? מה הבעיה איתם? "הם כבר גדולים ולא ממושמעים", עונה דניאלה. "שלושת הצעירים שלנו, בני 18, 19 ו-23, עדיין גרים בבית, הם יוצאים, הולכים, נפגשים עם החברים שלהם, ומאיפה אני יודעת מאיזה כיוון תגיע הקורונה? אני יכולה להיות אחראית למה שאנשים אחרים עושים, גם אם הם הילדים שלי? הם הרי לא שומעים בקולי כשאני אומרת להיזהר. ולא רק הם. גם המתמחים במחלקות שלי לא שומעים בקולי. הם צעירים, ואני מתחננת - אל תלכו לחתונות, אל תלכו לאירועים ולברים".
סדר העדיפויות עכשיו, היא מדגישה, צריך להיות ברור מאוד. להישמר. להיזהר. לא להתקרב. לא להתחבק. "אני מראש לא הבן אדם הכי מחבק בעולם", היא צוחקת. "יש משפחות שאצלן מתחבקים יותר וגם הילדים שלי מתלוננים, אבל אין מה לעשות, כל אחד חייב להיות אחראי, כי כולנו ערבים זה לזה. הרי כשאני נפגשת עם הילדים שלי, אני נפגשת גם עם החברים שלהם וגם עם החברים של החברים שלהם ולכן אני כל הזמן אומרת, שימו מסכה, תתרחקו, אל תתקהלו".
האווי, היא לא מחבקת? "עכשיו אני מבין למה היו לי חסכים לאורך השנים. טוב שאנחנו מדברים", הוא צוחק.
דניאלה: "נו, תוציא את זה. מה לא הבנת". האווי: "למה אני לא מקבל חיבוקים, זה דבר שחשוב לדעת". דניאלה: "תקבל ביום חמישי".
יום חמישי, היא מספרת, הוא היום הקדוש שלהם. יותר נכון הערב הקדוש. אז השניים, שלאורך השבוע נפגשים בבית רק בשעה עשר בלילה במקרה הטוב, חוזרים מוקדם יותר מבתי החולים וסוגרים ערב לעצמם. "זה כמובן בתנאי שאין לנו שיחת זום עם המנהלים", מבהירה ד"ר עמיטל. "גם ארוחות שישי הן קודש לביחד המשפחתי. אני המבשלת של הבית, אני עושה המון והכל. השבוע עשיתי אסאדו, עוף, מיליון סלטים ותמיד יש סלט חצילים רומני שאני שורפת על האש. עכשיו גם הולכים פחות למסעדות אז הארוחות המשותפות זה הזמן שלנו. אוי ואבוי אם לא הייתה לנו את השבת".
פרופ' הווארד עמיטל וד"ר דניאלה עמיטלפרופ' הווארד עמיטל וד"ר דניאלה עמיטל
פרופ' הווארד עמיטל וד"ר דניאלה עמיטל
(צילום: דנה קופל)

"אנשים, תתעוררו!"

בין השניים הללו, שהפכו להיות זוג בגיל 18, כאשר נפגשו כעתודאים בשנה הראשונה ללימודי הרפואה, וסוגרים יחד ארבעה עשורים וחמישה ילדים, בין הגילים 30 עד 18, יש רכות הדדית והרבה מאוד הומור שמתבל את השיחה ואת ההתנהלות. ד"ר דניאלה עמיטל, 57 ("אלוהים, עכשיו כשאני אומרת לך את זה אני באמת בת 57"), היא סגנית מנהל בית החולים הפסיכיאטרי בבאר יעקב, פרופ' הווארד עמיטל, 56, מנהל מחלקה פנימית בשיבא ומנהל המכון האוטואימוני בבית החולים. "כן, הוא צעיר ממני בשנה", מחייכת דניאלה. "הוא קפץ כיתה בעתודאים וככה הכרנו. אבל אני תמיד כאן כדי להזכיר לו שהוא צעיר ממני בשנה".
עכשיו שניהם גם מנהלים את מחלקות הקורונה בבתי החולים שלהם. ואת הדילמות של ההתמודדות עם הקורונה הם פוגשים גם בבית הפרטי שלהם כמובן. אם שואלים את האווי, אין סיכוי שהבת הצעירה שלהם תצליח לעשות יד אחת עם אשתו ולקבל אישור לנסיעה לאילת.
דניאלה: "היא מנסה לשכנע אותי לאשר לה לנסוע עם החברות לאילת. היא עובדת עליי כדי שאהיה לצידה בשיחה עם האווי, הבנת?" (צוחקת). האווי: "אני הבנתי (בקול נחרץ) וזה לא יקרה. היא אמנם כבר בת 18 והיא גם טורחת להגיד לנו את זה כל הזמן, אבל יש דברים שהיא לא מחליטה עליהם". דניאלה: "נכון". האווי: "אני רציני. בסוף את תמצאי את עצמך נוסעת לאילת להחזיר הביתה ילדה חולה בקורונה, כי אנשים עברו לחיות במציאות מדומה".
מה זאת אומרת חיים במציאות מדומה? "מדינת ישראל נמצאת כרגע במגפה וזה דורש התנהלות מכל אחד מהאנשים", חוזר פרופ' עמיטל לקול הסמכותי שלו. "כאשר מנכ"ל משרד הבריאות חזי לוי, שהיה הקרפ"ר של דניאלה ושלי בצבא, אומר שצריך לסגור את המשק, זה אפילו לא עובר ליד האוזן של הצעירים, שיושבים לאכול ביחד, שהולכים לאירועים, ראיתם את חוף הים ואת הברים? חבר'ה, זה לא עובד ככה, תתעוררו, אנחנו בשעת מבחן", הוא כמעט מתחנן. "זה לא זמנים סטנדרטים. כל אחד צריך לוותר, כל אחד לא חי בצורה נורמלית, גם אתם תוותרו. אף אחד לא יצא לחופשות, הנופש שלנו עכשיו זה מחלקות קורונה".
דניאלה כבר אמרה לך מה היא רוצה שתעשו יחד אחרי שיירגע קצת. האווי: "אפילו לא חשבתי על זה. אני עוד לא שם". דניאלה: "אמרתי לו שאני רק רוצה שנהיה בבית בלי הטלפון שמצלצל כל דקה. כמנהלת מחלקת קורונה אני חייבת להיות זמינה 24/7 וגם הוא. זה מתיש שכל הזמן צריכים אותנו". האווי: "את יודעת שזה לא יקרה. אין סיכוי שזה יקרה. זה גם לא קרה לפני הקורונה. להיות סגנית מנהל בית חולים פסיכיאטרי זה קשה גם בלי קורונה, וגם להיות מנהל מחלקה פנימית בבית חולים זה לא פיקניק. אין מה לעשות".
אז מה תעשו יחד ביום שאחרי הקורונה? "אולי ניסע לסופשבוע לחמת גדר, זה הדבר הראשון שנעשה, מה דעתך?" דניאלה: "טוב לי גם בבית".

"קורונה זה לא שפעת"

בינתיים, בבית, הם מנהלים מלחמות יומיומיות עם הילדים על מידת הזהירות מהקורונה. "ככה זה אצל כולם", הם אומרים. "אבל אנחנו צריכים להיות הרבה יותר זהירים, ולסמוך על הילדים שלנו שהם שומרים עלינו".
זה הפוך לאינסטינקט ההורי שרוצה לשמור על הילדים. פה אתם דואגים לעצמכם. האווי: "כי אם מישהו מהם יידבק ויביא את זה הביתה זה מקרקע אותנו. לשנינו יש תפקידים אסטרטגיים בתקופה הזו וזה לא צחוק. במחלקות אני מתמגן ולא מרשה למטופל להוריד מסכה, כי אני יודע מה המשמעות אם אחד משנינו יהיה חולה. אני מטפל ב-30 חולים ואין מספיק מיטות גם ככה, במחלקה של דניאלה כבר היו שבעה חולים, וכרגע יש שלושה. אם נחלה, המחלקות שלנו יישארו בלי מנהלים, אבל על הילדים אין לנו שליטה. זה מטריד".
נו זה הזמן להתבודד יחד במלון קורונה. "אני מוותר על הנופש הזה".
ומה עם הפחד למות? "אני לא מסתובב עם חרדה קיומית, זה לא האופי שלי והנתונים מוכיחים שבמחלקות הקורונה הצוותים לא נדבקו. המחלקה שלי לא נדבקה לא בגל הראשון ועד כה לא בגל השני. הצוות לא מזלזל, לוקחים את העסק מאוד ברצינות".
ומה עם המנהיגים שלנו שמפירים את ההוראות של עצמם? עורכים מסיבות ופוגשים בחגים משפחה מורחבת? דניאלה: "זה לא אומר שאנחנו צריכים לנהוג כמותם. נכון, זה מקומם, אבל אנחנו חייבים להתנהג באחריות ולהיות ערבים זה לזה".
האווי מסכים עם הכוונות להטיל סגר בסופ"ש: "צריך לדעתי סגר מלא, אין ברירה", הוא אומר, "אבל אם לא רוצים סגר מלא כדי לשמור על המשק, זה נכון לעשות סגר בסופי שבוע ובשעות הערב. סגר חלקי שבו לא יוצאים לחבר'ה, לא מסתובבים. אין ברירה. הפופוליזם של 'לי זה לא יקרה' והדברים שנאמרים בתקשורת גורמים לאנשים לעשות שטויות".
מה נאמר בתקשורת? האווי: "יושב פרופ' לס ומשווה את זה לשפעת. אדוני, זאת לא שפעת וזה לא רציני בלשון המעטה. עוצמת המחלה וההידרדרות שלה לא דומות לשפעת. אני לא מאשים אף אחד שפתחו מהר מדי, ניסו, לא ידעו מה יקרה, אבל עכשיו צריך להפיק לקחים ולסגור את השאלטר".
ולהרוג את המשק. "לא. לכן אני אומר לעשות את זה בצורה נבונה בערבים ובסופי שבוע ולתת למשק לחיות בצורה הגיונית, אבל אי-אפשר להתכחש לעובדות. יש לנו יותר חולים חדשים ביום מאשר יש לאיטליה, גרמניה וצרפת ביחד, זה לא הגיוני".

"מה פתאום, לא הלשנו"

מה זה בעצם אומר לנהל מחלקת קורונה בבית חולים פסיכיאטרי, אני שואלת את דניאלה. "אנחנו מטפלים באנשים שקודם כל סובלים מהפרעה נפשית ועליה נוספה הקורונה. זה טיפול בפינצטה, לתת להם את הכי טוב שיש למרות שאי-אפשר להיות איתם במגע וזה ממש קשה", היא מסבירה. "הצוות עובד בקפסולות, אז תמיד יש מתמחה פלוס צוות סיעודי ואותי כרופאה בכירה שנמצאת תמיד בתמונה, 24/7 גם מהבית. פתאום אנחנו מגיעים מולם עם חליפות המגן, מדברים איתם מאחורי חלון, נותנים את התרופות ממרחק ועושים ביקורים במחלקה רק שלוש פעמים ביום, ובשאר הזמן אין מגע פיזי. זה קשה מאוד גם לחולים וגם לנו, מה גם שמדובר במחלקה סגורה, עם אשפוז בכפייה, ואני חייבת עם כל הרגישות לוודא שמי שלא צריך אשפוז בכפייה לא יתקבל לכאן. ולכן גם תהליך הקבלה אצלנו מורכב ולוקח זמן".
ואת כל זה את מספרת בבית להאווי? "לא תמיד. כי מגיעים מאוחר וצריך לברור מה לספר ומה לא. אין הרבה זמן ואז אנחנו מתוסכלים שלא הספקנו לספר הכל ולשתף הכל. מצד שני אני יודעת שיום אחד זה ייגמר. לפחות מבחינתי, התפקיד הוא עד ספטמבר כי זה הסבב אצלנו. שלא תביני לא נכון, אני אוהבת את זה, עוד בצבא היה חשוב לי לעשות תפקידי פיקוד והייתי רופאה בפיקוד דרום כולל נסיעות לעזה. לא חיפשתי את הנוחות אלא את האתגר. גם האווי היה רופא גדודי, ואחרי זה הרופא של אוגדת עזה. נו, ואז זה היה פשוט? אני ידעתי מתי הוא יחזור הביתה? וכשהוא היה בבית, הוא היה כל הזמן טרוד, ולא נוכח ממש, או בטלפון. במבט לאחור אני לא מבינה איך התמודדתי עם גידול הילדים לבד בזמן הזה".
אבל זה עוזר להעריך זה את זה ולהאריך את הזוגיות. "כן, הדברים המשותפים מחברים וגם האתגרים והקושי. יש תמיכה הדדית, כי כל אחד יודע שהשני עושה עבודה משמעותית, וזה מוליד גם כבוד הדדי. אנחנו כוח משותף שמבין אחד את השני, אני מסתכלת עלינו ככה. צוות".
לא מזמן, מספרת ד"ר עמיטל, תיכננו בשכבה של הבת הצעירה שלהם מסיבת סיום פיראטית. "אבל זה הגיע למשטרה, שחיכתה להם במקום המפגש. הבת שלי הייתה בטוחה שאנחנו הלשנו".
והלשנתם? "מה פתאום. לא הלשנו. אבל הילדים שעושים את המסיבות האלה, זה חסר אחריות ומבאס, הם מסכנים את עצמם ואת המשפחות שלהם".
מתי נחזור לנורמליות? האווי: "ברגע שיהיה חיסון זמין, זה מה שיגמור את הסיפור. אני מקווה שזה יהיה בסוף 2020 תחילת 2021. לכל אפידמיה יש את ההתנהלות שלה ויש כרגע חדשות מעודדות מכיוון החיסונים שמפתחים במוקדים שונים בעולם".