אחת הבעיות החמורות העלולות להתפתח בעקבות טיפול שיניים שגרתי היא התעסקות אובססיבית במנשך השיניים (מצב השיניים של שתי הלסתות כשהפה סגור באופן טבעי). התופעה נגרמת עקב השינוי בצורה שבה השיניים הנגדיות נפגשות בזמן סגירת הפה. ייתכן שהסגר החדש תקין לחלוטין מבחינה רפואית, אבל המטופל לא מצליח להסתגל אליו: הוא חש שהסגר שלו לא נוח, מפריע, "אינו מוצא מקום ללסת התחתונה".
קראו עוד:
אדם הסובל מהפרעה זו מחפש בצורה כפייתית טיפול דנטלי ש"יחזיר את הסגר המקורי שלו", ומסרב בדרך כלל להשלים עם העובדה שהתחושה שלו איננה נובעת ממיקום לא תקין של השיניים אלא משינויים שהתרחשו במערכת העצבים המרכזית. הטיפול במקרים אלו הוא התנהגותי וטיפולי - לא דנטלי.
1 צפייה בגלריה
מהרגע שיוצאים ממרפאת השיניים, חובה להפסיק לבדוק אם הסגר נוח או לא, וכך האדם מסתגל לסגר החדש, והסינדרום נמנע
(צילום: shuttestock)
מה גורם להתפתחות התופעה?
בעבר ייחסו אותה להפרעה פסיכוטית. הטענה הייתה שהאדם נעשה היפוכונדר, ושעליו לפנות לפסיכיאטר לטיפול. התופעה כונתה "סינדרום מנשך פנטום" משום שהיא מזכירה תופעה אחרת של אדם שאיבד את ידו וממשיך להרגיש כאב באצבעות היד שנכרתה ("כאב פנטום") . המונח המקובל היום, ושמבטא את הגורם המשוער של ההפרעה, הוא "סגר בריגוש עצבי מוגזם" (Occlusal Dysesthesia).
הדעה הרווחת היום היא שבעקבות גירוי עצבי/תחושתי ממושך או טראומטי לשיניים (במישור הפיזי או הרגשי), חל שינוי במערכת העצבים המרכזית שמתבטא בריגוש יתר. התיאוריה המקובלת טוענת שאדם נולד עם מטריצה עצבית פרטנית (Neuro-Matrix) המכילה את הידע על כל המתרחש בגופו, ושיודעת לזהות מיקום של כל שן ושן בפה בזכות מערכת קולטנים הקיימים בשיניים המדווחים למוח על הלחץ/מגע המופעל על השן בכל רגע נתון.
אצל חלק קטן של האנשים (השכיחות איננה ידועה) שינוי במנשך יוצר שינוי בהולכה העצבית המקשה על המטריצה לזהות את הסגר כתקין, ובהתאם מדווח בצורה מתמדת על צורך להחזיר את הסגר לקדמותו. החזרת הסגר לקדמותו (בלי קשר לשאלה אם הסגר המקורי היה תקין או לקוי) היא משימה בלתי אפשרית, והתוצאה היא חיפוש בלתי פוסק אחר טיפול דנטלי. אנשים אלו עוברים מרופא שיניים למשנהו. ככל שמתעסקים יותר בשיניים, ריגוש היתר מתגבר, ואיתו התופעה.
התופעה נפוצה יחסית בגילים 40 עד 60, עם העדפה ברורה לנשים (פי 5 מאשר אצל גברים). משך הזמן הממוצע שבה התופעה נמשכת היא כשבע שנים. הטיפול בעייתי, ולכן, כמו בתחומים אחרים ברפואה, עדיף למנוע ולא לטפל. המניעה כוללת הימנעות האדם שעבר טיפול שיניים מלהתעסק עם הסגר.
התופעה נפוצה יחסית בגילים 40 עד 60, עם העדפה ברורה לנשים (פי 5 מאשר אצל גברים). משך הזמן הממוצע שבה התופעה נמשכת היא כשבע שנים. הטיפול בעייתי, ולכן עדיף למנוע ולא לטפל
אדם ממוצע מביא את שיניו הנגדיות לכלל מגע רק בסביבות 17 דקות ביממה, במיוחד בזמן בליעת רוק. כל מגע אחר הוא לא תפקודי, ויש להימנע ממנו על מנת למנוע אצל אותם אנשים בעלי נטייה גנטית לפתח "סגר בריגוש עצבי מוגזם". במילים אחרות, מהרגע שיוצאים ממרפאת השיניים, חובה להפסיק לבדוק אם הסגר נוח או לא, וכך האדם מסתגל לסגר החדש, והסינדרום נמנע.
מה עושים במידה שהתופעה בכל זאת התפתחה? הדבר הראשון הוא להבין את משמעותה ולהימנע מכל טיפול שמטרתו החזרת הסגר לקדמותו. במקביל, יש להתחיל בטיפול הוליסטי, רצוי בשיתוף קרובי המשפחה, לחיזוקו של האדם במצבו הקשה. על רופא השיניים חלה החובה להסביר לאדם ולמשפחתו את הגורם להפרעה ולהנחות אותו שכשהפה לא בשימוש (לעיסה, דיבור, בליעת רוק) עליו להיות במצב מנוחה, שבו הלסת התחתונה שמוטה כלפי מטה, כך שקיימת הפרדה של מספר מילימטרים בין השיניים התחתונות לעליונות.
טיפול התנהגותי קוגניטיבי הוא יעיל כי הוא מאפשר לאדם לחזור לתפקוד נורמלי על אף העובדה שהתחושות לא נעלמו. אם התסמינים נמשכים לאורך זמן, עלולה להתפתח פגיעה נפשית משנית המצטרפת לטראומה הראשונית וגורמת להתפתחות מעגל קסמים המחמיר את המצב. טיפול תרופתי המשפיע על מערכת העצבים המרכזית נוסה, אך ללא הצלחה מוכחת המצדיקה את תופעות הלוואי של התרופות.
הכותב הוא הרופא האחראי על תחום כאבי פנים, הפרעות במנגנון הלעיסה והפרעות שינה דנטלית ברשת מרפאות כללית סמייל
