ההכרזה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על הקלות בקידום מחקר פסיכדלי לא רק עוררה עניין מדעי - אלא גם תגובה מיידית בשווקים הפיננסיים. מניות של חברות העוסקות בפיתוח תרופות מבוססות פסיכדליים זינקו, והדבר מזכיר עד כמה התחום הזה אינו מתקיים בוואקום מדעי בלבד. כמו בתחומים רפואיים רבים, גם כאן פועלים כוחות כלכליים משמעותיים, שלעיתים מקדימים את הידע הקליני ומעצבים את השיח הציבורי לא פחות ממנו.
טראמפ הכריז על רפורמה להאצת טיפול פסיכדלי בבריאות הנפש
בתוך ההקשר הזה עולה הצורך במה שניתן לכנות "מנהיגות פסיכדלית" - גישה אחראית, מורכבת ומתווכת, שמסוגלת להחזיק יחד מדע, תרבות, כלכלה, חברה ורוח.
אחד האתגרים המרכזיים של מנהיגות כזו הוא היכולת לאזן בין ההתלהבות מהפוטנציאל המחקרי המשמעותי לבין הבנה מפוכחת של מורכבות השדה - תוך שמירה על פרופורציות. אכן, בשנים האחרונות מתפרסמים מחקרים מבטיחים על יעילותם האפשרית של חומרים פסיכדליים במצבים כמו דיכאון עמיד, פוסט-טראומה והתמכרויות. זו בשורה משמעותית מאוד, ולצד זאת, חשוב לזכור כי מדובר עדיין בתחום הנמצא בהתפתחות, עם מדגמים מוגבלים, פרוטוקולים שונים ושאלות פתוחות רבות.
2 צפייה בגלריה
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ חתם על צו להאצת אישורי FDA לטיפולים פסיכדליים
(צילום: AP Photo / Julia Demaree Nikhinson)
אלא שכאן בדיוק טמון גם החשש מנקודת עיוורון. אנו חיים בעידן שבו כותרות מדעיות עוברות תרגום מהיר לתקשורת, ומשם לתודעה הציבורית - לעיתים תוך אובדן המורכבות. ממצא מחקרי, בתנאים מוקפדים, הופך בכותרת קצרה להבטחה רחבה. התוצאה היא נטייה אנושית מוכרת: להסיק מן המחקר והכותרת למקרה הפרטי. אם "MDMA מסייע לפוסט-טראומה" ו"פסילוציבין יעיל לדיכאון", קל מאוד לאדם הסובל ממצוקה - וכאלה יש לצערנו בשפע במחוזותינו בשנים האחרונות - להסיק שהדרך להקלה עוברת בניסיון עצמאי של החומרים הללו, מבלי לדאוג לתנאים המתאימים.
דווקא כאן נדרשת הסברה שאינה מפשטת את המסרים יתר על המידה. האחריות שלנו אינה רק להנגיש ידע, אלא להנגיש מורכבות: להעביר מסרים מדויקים ומובנים, זהירים אך לא מרתיעים, ובעיקר כאלה שמאפשרים לאנשים לקבל החלטות מושכלות, ולא להסיק מסקנות שגויות מתוך כותרת.
פרופ' שאולי לב-רןצילום: רמי זרנגרהמורכבות אינה רק מדעית או כלכלית. חומרים פסיכדליים אינם "גילוי" חדש של הרפואה המערבית, אלא קבוצת חומרים הנמצאת בשימוש טקסי ורוחני מזה אלפי שנים בתרבויות שונות. השימושים הללו התבססו על הקשר רחב: טקס, קהילה, הכנה מוקדמת, ליווי ומשמעות תרבותית עמוקה. כאשר הרפואה המערבית מבודדת מולקולה מתוך הקשר זה ומכניסה אותה לפרוטוקול מחקרי וטיפולי, היא משנה בהכרח את אופן השימוש ואת משמעותו.
אין בכך בהכרח פגם - זו דרכה של הרפואה המודרנית. אך לצד היתרונות הבולטים, יש בכך אובדן חלקי של הקשר. דווקא המסגרות הטקסיות המסורתיות כללו לעיתים מנגנונים שהגנו מפני נזקים ועודדו צמיחה וריפוי. כאשר אלמנטים אלו נחלשים - בין אם במחקר ובין אם בשימוש לא מוסדר - נדרש מאמץ מודע להשיב חלק מן ההגנות הללו בדרכים חדשות.
כאן נכנסת האחריות המרכזית של מנהיגות פסיכדלית כיום: ההבנה שעיקר הפעילות אינה יכולה להיות מכוונת רק לעידוד מחקרים והסדרה של טיפולים מבוססי פסיכדליה, אלא שחשוב לא פחות לדאוג לרוב המכריע של האנשים שעושים שימוש מחוץ למסגרות אלו. אלה הם אנשים שפונים למסעות פסיכדליים פרטניים או קבוצתיים, או פוגשים חומרים פסיכדליים בהקשרים חברתיים כמו מסיבות. אותם אסור להשאיר לבד.
"עיקר הפעילות אינה יכולה להיות מכוונת רק לעידוד מחקרים והסדרה של טיפולים מבוססי פסיכדליה. חשוב לא פחות לדאוג לרוב המכריע של האנשים שעושים שימוש מחוץ למסגרות אלו. אותם אסור להשאיר לבד"
במציאות הנוכחית, וגם בעתיד הנראה לעין, סביר שרוב השימוש בחומרים פסיכדליים ימשיך להתרחש מחוץ למסגרת הממסדית. עלינו לדאוג לכך שגם מי שאינו חלק ממחקר או טיפול מאושר יקבל מידע, הכוונה וכלים שיאפשרו לו להפחית סיכונים ולהגדיל את הסיכוי לתוצאה מיטיבה.
בהקשר של מסעות פרטניים וטקסים קבוצתיים, נדרשת הסברה ברורה ונגישה: חשיבות ההכנה הנפשית, זיהוי מוקדם של מצבים שבהם קיים סיכון-יתר לתופעות פסיכיאטריות קשות ועדיף להימנע מהם, אינטראקציות אפשריות עם תרופות, הבנת המשמעות של סט וסטינג - המאפיינים הפסיכולוגיים, האישיים, הסביבתיים והחברתיים המתקיימים לקראת החוויה הפסיכדלית ובמהלכה - והכרה בכך שהחוויה אינה מסתיימת עם סיום ההשפעה של החומר, אלא דורשת גם עיבוד ואינטגרציה. לצד אלה, יש לעודד פיתוח יוזמות מקומיות בישראל שיספקו ליווי, ידע ותמיכה - בדומה למודלים בינלאומיים הפועלים בתחום מזעור הנזקים. המטרה היא שאנשים יידעו מה לשאול ולברר לפני שפונים למסעות אלו, ויוודאו שהם פועלים עם מסגרת ידע ותמיכה מתאימות.
לתרגם ידע למציאות
בעולם המסיבות, הדגשים שונים אך לא פחות קריטיים. מדובר לעיתים בסביבה רוויית גירויים, חוסר שינה, ולעיתים גם שימוש משולב בכמה חומרים. כאן נדרשת הסברה פרקטית במיוחד: הנגשת בדיקות חומרים, הפצת מידע על מינונים, העלאת מודעות לערבובים מסוכנים ויצירת מרחבים בטוחים. יוזמות מקומיות למרחבים כאלה מהוות בסיס חשוב לעשייה זו, ויש להמשיך ולחזקן כחלק מתפיסה רחבה של בריאות הציבור.
2 צפייה בגלריה
שימוש באקסטזי (MDMA). להעלות מודעות לערבובים מסוכנים וליצור מרחבים בטוחים. אילוסטרציה
(אילוסטרציה: shutterstock)
הנקודה המרכזית היא זו: הסברה שמסתפקת בכותרות המבוססות על מחקרים עדכניים, מלהיבים ככל שיהיו, אך אינה מגיעה אל הזירות שבהן מרבית השימוש מתרחש בפועל - אינה מספקת. מנהיגות פסיכדלית אחראית אינה מסתפקת בקידום מחקר או בהצהרות עקרוניות, אלא פועלת באופן אקטיבי לתרגם ידע למציאות ולפגוש אנשים במקום שבו הם נמצאים.
בסופו של דבר, האתגר אינו רק מדעי אלא ערכי. כיצד מחזיקים שיח שאינו נופל להתלהבות יתר, אך גם אינו נסוג מפחד? כיצד מכירים בפוטנציאל, אך גם פועלים באחריות בתוך מציאות מורכבת? אולי התשובה טמונה דווקא באיכות שהתחום הפסיכדלי במהותו מזמן - היכולת לשאת מורכבות.
מנהיגות פסיכדלית היום אינה כוללת רק הכרה בפוטנציאל הרב הגלום במחקרים החדשניים - אלא בעיקר מחויבות עמוקה לאנשים עצמם. לא רק לאלה שבקליניקה, אלא גם לאלה שבשטח. אם נדע להרחיב את האחריות הזו, נוכל לאפשר לרנסנס הפסיכדלי להתפתח באופן בטוח, אחראי ומיטיב באמת.
פרופ' שאולי לב-רן, מייסד ומנהל אקדמי, ICA - המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש
