מה עושה דוקטור לעבודה סוציאלית שחוקרת את המטבח כמרחב טיפולי? מקיימת סדנאות בישול כדרך לטפל בנפש. ואכן, הקליניקה הטעימה של ד"ר אילת ברק־נחום היא מטבח פעיל לכל דבר, המרחב שבו נעשה הטיפול בבישול. מגיעים אליה בני נוער ומבוגרים שמתמודדים עם אתגרי החיים, ותוך כדי שטיפה, קיצוץ, מילוי וטיגון מדברים על הנפש. "זו יכולה להיות שיחה משותפת, קבוצתית, או טיפול אישי, אבל תמיד הבישול והמפגש מהווים פלטפורמה שדרכה אנשים יכולים להתחבר אל מה שנמצא בנפשם פנימה", היא אומרת.
לדבריה, "כאשר מדובר בטיפול קבוצתי, המטפל בעצם מבטא את הדינמיקה של הקבוצה דרך הבישול וההנחיות שהוא נותן כשהיא מבשלת".
ומה נעשה בטיפול פרטני?
"בטיפול פרטני כל דפוסי הקשר של המטופל, כל הצרכים שלו, הרצונות שלו, התגובות, הציפיות והחסכים באים לידי ביטוי בקשר שנוצר עם המטפל במטבח. למשל, המטופל מביע את הצרכים שיש לו כלפי הדמות המטפלת, שעליהם בעצם יושבים הדפוסים שלנו, שמקורם במערכות יחסים של הזנה. הרי מישהו הזין אותנו בבואנו לעולם, ודרך ההזנה הראשונית של הילדות פיתחנו את כל הציפיות שלנו לקשר, ואת הדרך שבה אנחנו מבינים קשר בעולם. האם מישהו נענה לצרכים שלנו, היה מסוגל להבין אותנו?"
איך בודקים את זה?
"זה קורה מאליו ברגע שהמטפל והמטופל נכנסים למערכת יחסים של הזנה במטבח. העוצמה של התהליך עמוקה וגבוהה מעצם העובדה שיש מי שמביא את האוכל והפרודוקטים (שזה המטפל, הגורם המזין) ויש מי שמביא את הצרכים שלו (המטופל). התהליך בעצם מחזיר את המטופלים ללב ליבו של העניין - שזו מערכת יחסים של הזנה, גם מבחינה סימבולית".
נשמע תהליך מיוחד.
"נכון, וזה גם תהליך שמחייב את המטפלים בבישול להיות עם אחריות ועם קשב גבוהים מאוד".
קראו עוד:
התחום הזה, שמקבל עכשיו תאוצה, מאוד צעיר בעולמות הטיפול, אומרת ד"ר נחום־ברק, שמציינת כי עוד ועוד מטפלים מתחומים כמו ריפוי בעיסוק, מטפלים באמנות, מטפלים קליניים ופסיכולוגים מכירים בחשיבותו ומצטרפים לתוכניות הלימודים. "המטרה היא לשלב את הטיפול בבישול במסגרות בעלות משמעות חברתית, כמו למשל טיפול בבישול בהוסטלים של אנשים נפגעי נפש, בפנימיות של נוער בסיכון, במסגרות של חינוך מיוחד ועוד אינספור מסגרות שבהן חיים בני נוער או מבוגרים שהבישול היומיומי של הצוות הוא חלק משגרת החיים שלהם", היא מסבירה.
מאחר שמדובר, כאמור, בתחום צעיר, יש מעט מאוד אנשים ברחבי העולם שמטפלים בבישול, אומרת ד"ר ברק־נחום, שמציינת שבארץ התחום של תרפיה בבישול נלמד בקריה האקדמית אונו וגם בסמינר הקיבוצים, ושני המוסדות שומרים על קשר עם מומחים מהעולם ולומדים מהם כל מה שאפשר כדי להכשיר עוד ועוד מדריכים בבישול טיפולי. לדבריה, הכלים שהמדריכים ירכשו במטבח כמרחב טיפולי יעזרו להם להיות מקצועיים יותר בחיי היומיום מול המטופלים בפנימיות, בבתי המחסה ועוד.
אז איך מטפלים בבישול?
"נפגשים עם הצרכים של האדם, עובדים על יכולות תקשורת, ויסות רגשי, הבנה של דינמיקות משפחתיות מורכבות, פירוק של היסטוריה מורכבת. כל מה שבא לידי ביטוי בהרבה מרחבים טיפוליים, רק שכאן אנחנו מתרגמים הכל לעשייה בישולית".
תני דוגמה.
"למשל, אם אני מבחינה שאדם מרגיש אובדן שליטה, לא מצליח להתמודד עם אירועי היומיום, קורים לו דברים שהוא לא מגיב להם – אציע אולי להכין דברים בתוך תבנית עם חומרי גלם יציבים. זה ייתן לו חוויה שעוברת דרך המערכת הסנסורית ויקדם אותנו לקראת שיח וניסיון להבין מה הוא צריך, ואיך הוא מארגן ומשיג את זה במרחבים השונים של החיים – גם כדי לפתח תחושת מסוגלות, וגם כדי להשיג שליטה במה שקורה איתו".
ומה בהקשר של בני נוער שחוו באופן קשה את תקופת הקורונה? "משהו משמעותי מאוד אכן אבד לילדים ולבני הנוער בשנתיים האלה, ובמרחב הטיפולי־הבישולי יש הרבה מקום לעבוד על שיקום המיומנויות החברתיות. למשל עיסוק בביטוי עצמי - מה הנערה או הנער רוצים, איך הם מבטאים את עצמם בתוך קבוצה, איך הם מצליחים להסתדר עם עוד שותפים. אז מכינים ביחד פיצה, לדוגמה, והנער צריך להתמודד עם השאלה האם יתנו או לא יתנו לו לרדד את הבצק, שזה התפקיד שהוא הכי רוצה, או האם יוסיפו לפיצה תוספות שהוא לא אוהב לאכול. הדרך שבה בני הנוער יפעלו במטבח זו הדרך שבה הם פועלים בהפסקה בבית ספר וגם בקבוצות הוואטסאפ, איך הם מבטאים את עצמם, איך הם תופסים מקום. אז הם יתאמנו על זה דרך משהו חיצוני, שזה הבישול, כדי לשכלל את המיומנויות שיקחו איתם הלאה למגרשים האחרים, מכדורגל ועד למגרש החברתי".
מה הדבר הכי חשוב לדעת על התחום המסקרן הזה?
"שלהבדיל מטיפול שהוא רק בדיבור, בטיפול בבישול הגוף לוקח חלק חשוב דרך החושים, המגע, וכל זה מתחבר למה שקורה לנו בנפש ולשאלה האם הזינו או הזניחו אותנו בילדות. על התשתית הזו מתקיים טיפול שהוא רחב היקף ושלם יותר".
ובסוף אוכלים את כלי הטיפול?
"לפעמים מטופלים משתוקקים לאכול ולפעמים הם לא רוצים לאכול את מה שבישלו, ומדובר באמירה בפני עצמה. לפעמים הם לוקחים הביתה מה שהכינו כדי להאכיל את המשפחה הגרעינית ולפעמים משמידים מיד את המנה. בטיפול התהליך הוא שמוביל. הוא יקבע מה ייעשה עם המנה. לא משנה לנו אם תצא או לא תצא בסוף עוגה – העיקר שהתהליך יעובד. ויכול להיות שהמטופל צריך לעבור דווקא תהליך שבו העוגה לא תצליח".
ומה רמת הכישורים של המטפלים בבישול?
"הם יודעים לבשל. יש להם כישורי מטבח טובים".
וזה קשור גם לאינפלציה של תוכניות הבישול?
"אין ספק שתוכניות הבישול מביאות את הנושא לכל כך הרבה בתים ובני נוער שזה מנגיש את התחום".
מקפלת הזיכרונות
מי שגילתה ללא ספק את כוחו המרפא של הבישול ואת ההשפעה המרגיעה של קיפול בצק על הנשמה, היא עדי שילון, מחברת הספר "על החיים ועל האוכל", שעמוד האינסטגרם שלה (adishi@) הוא שיר הלל לטיב טעם, לטוב טעם ובעיקר להתקיימות הקשר הישיר הזה שבין הזנת הגוף להזנת הנפש.
"צפיתי בחלבונים המסתחררים בקערת המיקסר ולרגע הייתי שוב בת חמש. הרגשתי את האחיזה בקצה שמלתה הפרחונית של סבתא רוזה, כשאת כפות רגליי עוטפות נעלי הבית הקטנות שלה, שהתאימו אז למידותיי בדיוק מטריד. אהבתי כל מה שיצא מבין ידיה האופות..." כותבת מי שחיה, מבשלת, מערבלת ומתרגשת בברלין הרחוקה, אבל הופכת את שלל התבלינים, הטעמים והריחות לחוט של זיכרון שהיא מושכת מפקעת נשמתה. בעזרת החוט הזה היא קושרת רגשות וגעגוע, שייכות וחיבור, ובעיקר פוסעת עליו בעדינות אין קץ, כדי לגמוא את המרחק שבין עכשיו ואז, שבין מה שהיה למה שיש, בידיעה ברורה שאוכל הוא לא רק לגוף – הוא קודם כל לנשמה. וכמה נשמה יש בפוסטים של שילון, כמה בקלות אפשר להתמכר לצפייה חוזרת ומרגיעה בערבול הבלילה הסבלני, ברידוד המתמסר של הבצק - תוך כדי קריאת הטקסטים שמחזירים כל אחד מאיתנו למטבח הילדות הפרטי, לידיים של סבתא או אמא, הבלולות בקמח והופכות כל געגוע לפוטו נצח. תנו קפיצה, כדאי לכם, אבל קחו את הזמן. זה ממכר.
