ד"ר ענבר נרדי אגמון, קרדיולוגית בכירה בשיבא, טסה להתמחות-על (פלושיפ) בטורונטו בשיא ההפגנות, זמן קצר לפני 7 באוקטובר. כשנחתה, עוד הייתה לה המטומה ענקית בבטן (שטף דם מתחת לעור), והמשקפיים שלה היו שבורים ממכות שלדבריה חטפה משוטרים בהפגנה שבוע קודם לכן. "הייתי פעילה מאוד. נסעתי בסערה גדולה והגעתי לארץ הסנאים והשלכת, והפער הזה היה באמת מאוד קשה. איחלתי לעצמי להתאהב בקנדה ולא לחזור", סיפרה הבוקר (א'). והיא כמעט הצליחה.
את הדברים אמרה בכנס של המכון לחקר מוכנות למגפות (SPRI) במרכז הרפואי שיבא, בראשות פרופ' גילי רגב-יוחאי. הכנס נועד לחבר בין רופאות ורופאים ישראלים מרחבי העולם ולקיים דיונים מעמיקים באתגרים רפואיים קריטיים, בחדשנות טכנולוגית ובהיערכות למגפות העתיד, והתקיים על רקע נתונים מדאיגים על עזיבת רופאים את ישראל, ולקראת הבחירות המתקרבות.
לפי מחקר של אוניברסיטת תל אביב, בין 2023 ל-2025 עזבו את הארץ 1,369 רופאים לתקופה של שנה לפחות - זינוק של 94% לעומת התקופה המקבילה לפני עשור: בין 2013 ל-2015 עזבו את הארץ 705 רופאים בלבד. במילים אחרות, בתוך שלוש שנים איבדה ישראל יותר רופאים מכל הסגל הרפואי של בית חולים שלם, וחלק ניכר מהם ותיקים ומנוסים - אלה שהכי קשה להחליף.
אצל ד"ר נרדי אגמון, התקווה לא לחזור נגעה קודם כל לילדים. "יש לי ארבעה בנים. הגדול בן 15, והיה לי ברור מה יקרה בעוד שלוש שנים. תמיד חשבתי שאם הפאק שלי במערכת הוא 'ישראלית שאוהבת את הבית', אולי כדאי שאוותר עליו כדי שהילדים שלי יחיו חיים נוחים יותר. ככה נסעתי לקנדה, בידיעה שאני חוזרת ובתקווה שאשתכנע לא לחזור".
"כל הקונספציה התרסקה"
לדבריה, המצב השתנה אחרי 7 באוקטובר. "כל הקונספציה התרסקה. בעלי חזר אז לארץ לשירות מילואים, ואני נשארתי שם לבד עם ארבעה ילדים למשך תקופה, וכל מה שנסעתי בשבילו ורציתי לשמור עליו התמוטט". בינואר 2024 הגיעה לביקור בארץ והצטרפה להפגנות של משפחות החטופים. "בניגוד למה שהלהיב אותנו באיילון, הסם הזה של הרצון לשנות, התחושה התחלפה בייאוש מוחלט", תיארה.
כשחזרה לטורונטו, הדילמה התחדדה. "זו הייתה שנה וחצי של חוסר שינה מוחלט, של ניסיון להבין מה קורה, והדילמה הייתה שם. אני עוסקת בתחום סופר ייחודי, אני טובה במה שאני עושה, הציעו לי משרה בטורונטו, מעבדה משלי, קליניקה משלי - הכול היה אפשרי. ואמרתי לעצמי שאולי זה מה שאני צריכה לעשות. ואז יום אחד פתחתי את החדשות וראיתי ריאיון עם יונתן שמריז מתנועת 'קומו', שאיבד את אחיו, אחד החטופים שנורו בשוגג מירי צה"ל. הסתכלתי עליו, ובפעם הראשונה אמרתי: 'אם הם עברו את הנורא מכל, והם לא מוותרים וקמים כל בוקר כדי להילחם על הבית, מי אני שאעשה אחרת?'. זה היה היום שבו החלטתי שאני חוזרת הביתה".
הריאיון עם יונתן שמריז היה נקודת המפנה
(צילום: יריב כץ)
ההחלטה לא התקבלה בבת אחת. "נסעתי לארץ לשבוע - שלושה ימים במדבר ושלושה ימים בצפון, לבד עם עצמי - כדי להחליט את זה בלב שלם. כשחזרתי לטורונטו, הודעתי לבוס שלי שאני מוותרת על ההצעה וחוזרת הביתה".
יום אחד פתחתי את החדשות וראיתי ריאיון עם יונתן שמריז מתנועת 'קומו', שאיבד את אחיו, אחד החטופים שנורו בשוגג מירי צה"ל. הסתכלתי עליו, ובפעם הראשונה אמרתי: 'אם הם עברו את הנורא מכל, והם לא מוותרים - מי אני שאעשה אחרת?'. זה היה היום שבו החלטתי שאני חוזרת הביתה
לדבריה, היא לא ויתרה על טובת ילדיה בשביל האהבה שלה לישראל. "כשנכנסתי הביתה אחרי אותו שבוע, היו מינוס 10 מעלות ושלג בטורונטו, והילדים חזרו מבית הספר בשלוש וישבו בבית רק אחד עם השני. שאלתי את עצמי אם אני מאחלת להם חיים חסרי מהות וחסרי קשר לבית, ואמרתי שלא. אם יש משהו שלמדתי מ-7 באוקטובר, ומכל מיני סיבות אישיות בשנים האחרונות, זה שאין הרבה טעם לתכנן עשר שנים קדימה. החיים מתהפכים עלינו ב-30 שניות. אני בוחרת לקבל החלטות לפי מה שנכון ללב שלי ולתפיסה שלי היום. אז חזרתי בלב שלם, באהבה ענקית לאנשים - לא לפיסת האדמה הזו - ואני מברכת על כל יום שחזרתי ומקווה לעולם לא להתחרט על ההחלטה הזו".
חזר לישראל, ועזב שוב
בניגוד לד"ר נרדי אגמון, ד"ר גיא רוזן חזר לישראל אחרי התמחות-על בבוסטון בין 2014 ל-2017, אבל ב-2022 החליט לעזוב שוב וחזר לשם. כיום הוא מנהל תחום האלקטרופיזיולוגיה והפרעות הקצב במערכת הרפואה Tufts Medicine בבוסטון. "כשנסענו ב-2014 הייתה לי תוכנית לשלוש וחצי שנים. היה לי ברור שאני חוזר לארץ, קודם כל בגלל החיבור לאנשים, למדינה, למשפחה. לא יכולתי לדמיין את הילדים גדלים בלי סבים וסבתות. חוץ מלכתוב לעצמי על המצח 'תעזבו אותי', לא חיפשתי שום דבר. לא רציתי להישאר. היו הצעות, אבל היה ברור שחוזרים לארץ", סיפר.
עם שובו הקים את היחידה להפרעות קצב לב במרכז הרפואי צפון (פוריה), במסגרת שיתוף פעולה עם שיבא, ובהמשך ניהל את היחידה להפרעות קצב לב בהלל יפה, במקביל לקליניקה פרטית שהפעיל. "אז למה בסוף עברנו חזרה לארה"ב? הרבה מהאנשים שעושים פלושיפ מפתחים קשרים, יש נטוורק די רחב, מקבלים פניות. כשקיבלתי פניות זה לא דגדג, אבל אז הגיעה הפנייה מבוסטון", הסביר.
ד"ר גיא רוזן: כשדיברתי על זה עם אשתי, היא אמרה משפט אחד, וזה היה כמו סכין בלב. היא אמרה שחזרנו לארץ בעיקר כדי להתקרב למשפחה - 'התקרבנו למשפחה המורחבת, אבל התרחקנו ממך'
"כשדיברתי על זה עם אשתי, היא אמרה משפט אחד, וזה היה כמו סכין בלב. היא אמרה שחזרנו לארץ בעיקר כדי להתקרב למשפחה - 'התקרבנו למשפחה המורחבת, אבל התרחקנו ממך'".
לדבריו, הבעיה הייתה הצורה שבה רופאים עובדים בישראל, מבחינת האיזון בין הבית לעבודה. "אני מאוד נהנה ממה שאני עושה. אף פעם לא התלוננתי כשחזרתי הביתה ב-10 או ב-11 בלילה, ונשמע לי מצחיק להתבכיין על זה כשיש לך מרפאה פרטית משגשגת. אבל בסופו של דבר לא הייתי בבית, לא בארוחות ערב ולא באירועים כאלה ואחרים עם הילדים". בינתיים המשפחה מתגוררת בבוסטון, ולדבריו הם עדיין לא יודעים אם יחזרו לישראל בשלב כלשהו.
"חזרתי יותר לשיבא מאשר לישראל"
ד"ר עינת אנגל-הבר חזרה רק לפני כחודשיים אחרי חמש שנים בניו ג'רזי, ובקרוב תקים בבית החולים השיקומי המשולב בשיבא יחידה חדשה לנוירו-רסטורציה, תחום שעוסק בשחזור תפקודים שנפגעו במערכת העצבים. "גרנו בניו ג'רזי באזור מאוד לא ישראלי, וזה היה מאוד קשה לילדים בהתחלה. אבל מתישהו הם נטמעו, ואז זה הפך מהר מאוד לבית. לחלק מהילדים הייתה גם תחושת שייכות טובה לקהילה שם", שיתפה.
"התלבטנו. היה לנו מאוד נעים ונוח שם, חיים טובים, בית גדול עם נחל קטן שעבר בגינה וים מאחורי הבית, ומאוד אהבנו את מזג האוויר. התקדמתי מאוד בעבודה, התחברתי לקהילה המחקרית, וזה היה מאוד מאוד מפתה. אבל בסופו של דבר, מה שהכריע את החזרה לארץ הוא ששיבא היה תמיד הבית שלי. בשיבא שמרו איתי על קשר גם כשהייתי בארה"ב, ועוד לפני שחזרנו התחילו לדבר איתי על המרכז שאולי אבוא להקים. הם נתנו לי הזדמנות באמת יוצאת דופן. אני מרגישה שכרגע חזרתי קצת יותר לשיבא מאשר לישראל", הוסיפה.
מימין: ד"ר זאב פלדמן, ד"ר אורי איידלסברג, ד"ר עינת אנגל-הבר, ד"ר גיא רוזן וד"ר ענבר נרדי אגמון
(צילום: יחידת הצילום שיבא)
"עשינו את המהלך הזה עם המון חששות, בעיקר בגלל הילדים, שגדלו חמש שנים בארה"ב. אחת הבנות אמרה לי: 'למה את עושה לנו את זה?', ובת אחרת, שהייתה מסתכלת בחדשות, שאלה: 'את מחזירה אותנו לזה?'. זה היה מאוד לא פשוט. בינתיים הם בסך הכול מרוצים. אני מאוד מקווה שזו החלטה טובה ונכונה, ורק הזמן - והבחירות - יגידו".
גם ד"ר אורי איידלסברג, מנתח עמוד שדרה, קיבל הצעות מפתות להישאר בחו"ל, אבל בסוף החליט לחזור, לדבריו בין השאר בגלל הילדים. "הייתה הצעה של שבע ספרות להישאר בארה"ב. יש הרבה מאוד כסף בתחום שלי. ברגע שיש ילדים, זה משנה הרבה מאוד דברים. גם העובדה שאשתי רופאה והיא לא עבדה שם הייתה שיקול. הממשלה בטח לא גרמה לי לרצות לחזור, ובכל זאת חזרתי - בגלל ציונות".
"זה שיעור פסיכי"
כמו קודמיו, הצביע ד"ר איידלסברג על הקושי לאזן בין הבית לעבודה בישראל ועל הפער בין המשכורות כאן להצעות שקיבל בחו"ל. "יש לזה מחיר. כשאתה חוזר לארץ והולך לבית חולים ומציעים לך משכורת של 6,000 שקל, אתה מבין שזה דוחף אותך מאוד חזק לפרטי". לדבריו, הוא מכיר כשישה נוירוכירורגים שנשארו בחו"ל. "זה הפסד מאוד גדול למערכת, כי אין הרבה מאיתנו בארץ. אני חושב שצריך לרדת לעובי הקורה ולתקן".
ד"ר זאב פלדמן, יו"ר ארגון רופאי המדינה ונוירוכירורג בעצמו, אמר כי מתוך 60 נוירוכירורגים בישראל עזבו כ-15. "זה שיעור פסיכי, ואלה מטובי בנינו. כרגע יש מהמחלקה שלי פה בשיבא ארבעה באוויר, בחוץ. אני אומר 'באוויר', כי יש לי תקווה שיחזרו, אבל אין ודאות".
"אם משרד הבריאות לא יכניס את היד לכיס, אנשים לא יישארו". אילוסטרציה
(צילום: shutterstock)
ד"ר מעיין גלבוע, רופאה מומחית בכירה ביחידה למניעה ובקרת זיהומים בשיבא, שהנחתה את הפאנל, הציגה בכנס נתונים ממחקר שערכה עם פרופ' גדי סגל, ד"ר ליאור סלוק וד"ר דניאל וולטש. המחקר, שנערך בתחילת 2024 בקרב כ-300 רופאים, בחן מה משפיע על ההחלטה של רופאים ישראלים לשוב לארץ אחרי התמחות-על בחו"ל.
ד"ר זאב פלדמן: המערכת סוף סוף מבינה את זה, ומקימה מנהלת שקודם כל תדע מי נוסע. אבל אין להם שום צל של מושג איך להתחיל. אני מודאג, כי בכל פעם שממשלה מקימה ועדה, במקום סוס יוצא גמל
מבין המשתתפים, 156 עדיין שהו בחו"ל, ו-69% מהם דיווחו על רמת ביטחון בינונית עד נמוכה בנוגע לחזרתם לישראל. לפי המחקר, הגורמים המרכזיים שהשאירו רופאים ישראלים בחו"ל היו שכר גבוה יותר (62.6%), איזון טוב יותר בין העבודה לחיים האישיים (45.5%) והמצב הפוליטי-חברתי בישראל (39.1%).
"במקום סוס יוצא גמל"
הרופאים בפאנל פירטו גם מה לדעתם צריך לשנות כדי להחזיר רופאים לישראל. "המשכורות המגוחכות של מערכת הבריאות הציבורית מעליבות. להסתכל על תלוש המשכורת בסוף החודש אחרי 10 שנים של הכשרה, ולדעת שצריך לשלם ממנו משכנתא וחשבונות שרק הולכים ועולים - זה מעליב. זה לא מעורר חשק לחזור, וכמובן שזה מחייב ללכת לחפש פרנסה בפרטי, מה שמונע ממך להשקיע במערכת הציבורית", אמרה ד"ר נרדי אגמון. לדבריה, אין בישראל מספיק השקעה ברופאים חוקרים.
"אם אני עובדת במשרה מלאה ועושה את המחקר ב-11 בלילה, ומי שמסביבי לא מקבל ייצוג או הזדמנות להיכנס למעבדה, לעבוד ולקדם את הדברים שבסופו של יום באמת משנים את עתיד הרפואה ואת מקומנו בעולם, זו טעות של מערכת הבריאות. המערכת צריכה להכיר בכך שמחקר הוא חלק בלתי נפרד מהפרקטיקה הרפואית, ושצריך להיות לו תגמול כלכלי, ולא על חשבון הזמן האישי שלנו. לא צריך להגיע ב-11 בלילה ולא לראות את הילדים. אני חושבת שזה מה שהיה מחזיר אותי בקלות רבה יותר, וגם איזושהי משכורת מינימום שתהיה גבוהה ממה שאני משלמת לבייביסיטר על השעה שבה אני לא נמצאת".
ד"ר רוזן ציין כי זמינות המשאבים בישראל בעייתית. "בפוריה היה לי מרדים פעם אחת בשבוע", תיאר. ד"ר איידלסברג הוסיף: "אם משרד הבריאות לא יכניס את היד לכיס, אנשים לא יישארו".
לדברי ד"ר פלדמן, משרד הבריאות צפוי להקים מנהלת בנושא. "עד 2023 היה איזון בין עזיבה לחזרה, ומאז יש שטף של עזיבה של רופאים בכירים, מובילי ההוראה והמחקר. המערכת סוף סוף מבינה את זה, ומקימה מנהלת שקודם כל תדע מי נוסע. אבל אין להם שום צל של מושג איך להתחיל. אני מודאג, כי בכל פעם שממשלה מקימה ועדה, במקום סוס יוצא גמל. בוא נראה מה המנהלת הזו תעשה בסוף", אמר.
