מתחילת המלחמה עם איראן, הדריכות בשיאה. גם כשהשקט יחסי והרחוב נראה רגיל לחלוטין, רבים חווים תחושה מוכרת: נדמה להם שנשמעה אזעקה - צליל שמקפיץ את הדופק לשבריר שנייה - אך בפועל לא הייתה כל התראה. זה יכול להיות אופנוע שחולף במהירות, התראה בטלפון של מישהו אחר או אפילו רעש רוח חזק שיספיקו כדי להפעיל את מנגנון החירום הפנימי. התופעה הזו, כך מתברר, רחוקה מלהיות נדירה. האם מדובר בתגובה חרדתית? סימן לפוסט-טראומה? או דווקא במנגנון הגנה טבעי של מערכת העצבים שנכנסה לכוננות יתר?
2 צפייה בגלריה
"המוח מעדיף לטעות לחיוב, לחשוב שיש אזעקה כשאין אזעקה, על פני מצב הפוך של לפספס אזעקה אמיתית"
(צילום: Jack GUEZ / AFP)
ד"ר ירדן לוינסקי, ראש מערך בריאות הנפש בשירותי בריאות כללית, מסביר כי מדובר בתגובה תקינה לחלוטין. "דבר ראשון, צריך להגיד שזה נורמלי, זה לא אומר שיש איזושהי בעיה", הוא מדגיש, "במצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו, המוח נמצא בדריכות יתר, כל הזמן מוכן לזהות סכנה. סכנה במקרה שלנו עכשיו זה אזעקה.
"המוח מעדיף לטעות לחיוב, לחשוב שיש אזעקה כשאין אזעקה, על פני מצב הפוך של לפספס אזעקה אמיתית: הוא מגביר מטאפורית את ה'ווליום' של הסביבה – מחפש כל מיני סימנים שמשהו קורה, ואז מה שקורה הוא שהוא נותן פרשנות שגויה. מספיק שבנאדם שומע אופנוע נוסע מהר ומרעיש בכביש או איזשהו זמזום מסוים, והוא מפעיל את הטריגר".
ד"ר ירדן לוינסקיצילום: גלית לוינסקילשם המחשה, ד"ר לוינסקי נותן כדוגמה מקרה מאוד מוכר מהחיים: "זה דומה ל'תסמונת הרטט המדומה', כשאנשים מרגישים שהטלפון שלהם רועד בכיס והוא לא באמת רעד. זה ממש אותו דבר, כי המוח מתרגל לחפש איזשהו דפוס והוא כל כך מחפש אותו שלפעמים הוא מזהה שהדבר קורה למרות שהוא לא באמת קורה".
"כשתיגמר המלחמה זה ירד בהדרגה וייעלם. פתרון טוב לאנשים שזה מטריד אותם הוא פשוט לשים את האפליקציה של פיקוד העורף על שקט בטלפון, אם פתאום הם לא יודעים אם הייתה אזעקה או לא, שפשוט יבדקו באפליקציה"
אם כך, השאלה המתבקשת היא האם מדובר בתגובה אישית של אנשים רגישים יותר ללחץ, או בתופעה חברתית רחבה שמשקפת את רמת הדריכות הלאומית. לדברי ד"ר לוינסקי, המספרים מפתיעים. "זה מאוד נפוץ, בטח אחרי 7 באוקטובר - תקופה שבה היו המון אזעקות. יש אחוז משמעותי של אנשים שיכולים לספר לך שזה קרה להם".
כאן עולה השאלה הקריטית: איך יודעים שמדובר בדריכות טבעית, ולא בתסמין של הפרעה נפשית עמוקה יותר? "אתה מבדיל את זה מדברים אחרים ברגע שאתה מנסה להקשיב וקולט שאין ומבין שזו לא אזעקה. אנשים שבאמת יש להם בעיה ימשיכו להתנהג כאילו הייתה אזעקה - זה מצב פסיכוטי וזה לא המצב הנפוץ".
ומה עם משהו שכיח יותר, כמו פוסט-טראומה, למשל? "אנשים שיש להם פוסט טראומה, זה לא יהיה הסימפטום היחיד, זה בא עם מערכת שלמה של תחושות, פלאשבקים, הימנעויות, התנהגויות, שינויים במצב רוח וכו'. כחלק מזה הם נכנסים למצבי סטרס מאוד קשים ופלאשבקים, זה לא רק 'שמעתי אזעקה'", מסביר ד"ר לוינסקי. "לחץ באופן כללי, ככל שהוא ממושך, ברור שהוא ישפיע על מצבם של אנשים - לא ספציפית אזעקות השווא האלה, אלא הסטרס שבו אנחנו נמצאים. ברור שחלק מהאנשים מתקשים יותר להתמודד עם זה, אבל לתופעה הספציפית הזאת אין שום משמעות".
למרות הדריכות והמתח, ד"ר לוינסקי מדגיש כי אין מדובר במצב קבוע. כמו שהמוח למד להיכנס לכוננות, כך הוא גם ידע לצאת ממנה - ברגע שהמציאות תשתנה. בקרב מי שמתקשה, הוא מציע פתרון מאוד פשוט. "כשתיגמר המלחמה זה ירד בהדרגה וייעלם. לא תרגיש את זה חצי שנה אחרי. זה ייקח כמה ימים, אתה תקלוט שאין אזעקות ואז המוח יפסיק לחפש אזעקות. פתרון טוב לאנשים שזה מטריד אותם הוא פשוט לשים את האפליקציה של פיקוד העורף על שקט בטלפון, ואם הם מרגישים את זה, אם פתאום לא יודעים אם הייתה אזעקה או לא, שפשוט יבדקו באפליקציה. ברגע שאתה עושה אאוטסורסינג לאזעקות אתה לא צריך בעצמך לחפש את זה, וזה יוריד את התדירות של האירועים האלה".
