טיפאני וודקינד לא הייתה אמורה להגיע לגיל הזה, אך בגיל 48 היא שוברת את התחזיות הרפואיות. תושבת קולומבוס שבאוהיו חיה עם תסמונת פרוגריה (על שם) האצ'ינסון-גילפורד Hutchinson Gilford Progeria, מחלה גנטית נדירה וקטלנית שגורמת להזדקנות מואצת - ובכל זאת ממשיכה לנהל חיים מלאים. סיפורה נחשף לאחרונה בארצות הברית, לאחר שהתארחה בתוכנית הטלוויזיה One Day In My Body, שעוסקת באנשים המתמודדים עם מצבים רפואיים יוצאי דופן, והעלה מחדש את תשומת הלב למחלה נדירה שבמרבית המקרים אינה מאפשרת לחולים להגיע לבגרות.
פרוגריה אינה מתבטאת רק במראה חיצוני מבוגר מהרגיל. בין התסמינים נמנים האטה בגדילה, קושי בעלייה במשקל, נשירת שיער, עור דק ומקומט, מחלות לב וכלי דם, עיכוב בהתפתחות השיניים ובעיות מפרקים - לצד שורה של השלכות בריאותיות נוספות. בממוצע, תוחלת החיים של החולים במחלה עומדת על 7 עד 13 שנים בלבד. אלא שוודקינד שוברת את כל הסטטיסטיקות: כשהיא מתקרבת לגיל 50, היא נחשבת לאחת השורדות המבוגרות בעולם עם המחלה - הישג נדיר שמעטים בלבד הגיעו אליו.
במקרה שלה הנתונים ממחישים עד כמה הגוף שלה חריג: היא שוקלת כ-26 קילוגרם בלבד ומתנשאת לגובה של כ-132 סנטימטרים - ממדים שמזכירים ילדה בת שבע, ומתמודדת עם מגוון סיבוכים רפואיים. לא במקרה היא מתארת את עצמה כמי שחיה "בגוף של בת יותר מ-80". לדבריה, השינויים הראשונים בגופה החלו להופיע סביב גיל 12. "התחלתי לשים לב שהאצבעות שלי שונות", היא מספרת. "הציפורניים שלי לא היו כמו של הבנות האחרות. כולן צבעו ציפורניים ועשו דברים כאלה - ואני לא יכולתי, כי פשוט לא היו לי".
צפו בריאיון עם אם לשני ילדים שסובלים מאותה התסמונת:
ריאיון מיוחד עם אמא לילדים עם תסמונת ההזדקנות המוקדמת
(צילום: ירון ברנר)
אבל מאחורי הסיפור האישי שלה מסתתר גם סיפור משפחתי לא פחות חריג. בניגוד לרוב מקרי הפרוגריה, שמופיעים באופן אקראי, אצל וודקינד מדובר במקרה משפחתי נדיר במיוחד. גם אמה וגם אחיה חלו במחלה. אחיה, צ'אד, נפטר בגיל 39 - גיל שנחשב חריג בפני עצמו עבור המחלה, והמשפחה כולה אף תרמה דגימות DNA למחקר, בתקווה לסייע בפיתוח טיפולים עתידיים. ועדיין, מי שמכיר אותה מתאר ילדות רחוקה מאוד מהתדמית של חולה. "טיפאני כילדה לא הייתה חולה במובן המקובל", סיפר אחיה, טוד. "היא עשתה כל מה שכולם עשו. היא פשוט הייתה קטנה יותר".
פרופ' לינה-באסל שלמון: "המחלה נגרמת בשינוי בגן בשם LMNA. טעות קטנה ברצף הגנטי של הגן הזה יוצרת חלבון מקוצר בשם פרוגרין, ובחלבון הזה חסרות מספר חומצות אמינו - אבני בנייה. השינוי בחלבון מוביל לכך שהוא נדבק לגרעין התא, מפריע לו להתחלק וגורם לנזק הולך ומצטבר. בגלל זה הגוף מראה סימנים של הזדקנות מואצת"
גם זיכרונותיה שלה מציירים תמונה אחרת לגמרי. היא נזכרת כיצד הייתה חלק מנבחרת המעודדות בחטיבת הביניים, ואף מציגה תמונה שבה היא מבצעת שפגט במדי הקבוצה. "הייתי מאושרת", היא מספרת. "חשבתי רק על הפונפונים ועל איך אני מניפה אותם באוויר". חברתה ג'ודי מוסיפה כי בתקופת התיכון שימשה וודקינד כקמע של הקבוצה: "בגלל שהיא הייתה כל כך קטנה, אנשים פשוט היו מרימים אותה ונושאים אותה על הכתפיים". חברה קרובה נוספת, ג'יימי, מתארת אותה כאישה "מדהימה, מעוררת השראה וחזקה", ואומרת כי עצם ההיכרות איתה היא זכות גדולה.
אבל למרות שההבדלים בינה לבין סביבתה היו ברורים כבר מגיל צעיר, מבחינתה הם מעולם לא הפכו למוקד שמגדיר את מי שהיא. "ידעתי שאני אחרת מאז שהייתי קטנה", היא מודה, "אבל לא ידעתי למה, ולא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבה: הייתי עסוקה מדי בלחיות את החיים שלי". ואכן, גם היום היא מסרבת להצטמצם להגדרה רפואית בלבד. לצד ההתמודדות עם המחלה, היא מנהלת סטודיו עצמאי שבו היא יוצרת תכשיטים ונרות, ואף פועלת להעלאת מודעות למחלה. היא מקפידה על אורח חיים פעיל, כולל יוגה ותזונה מוקפדת, וממשיכה להדגיש מסר אחד ברור: המחלה אולי מגדירה את הגוף, אבל לא את החיים.
טעות גנטית שמאיצה את הזמן
מאחורי הסיפור יוצא הדופן של וודקינד עומדת מחלה מורכבת בהרבה ממה שנראה לעין, שמתחילה ברמה המולקולרית ומשפיעה על כמעט כל מערכת בגוף. כדי להבין מה עומד מאחורי ההזדקנות המואצת, פנינו לפרופסור לינה באסל שלמון, מנהלת ארצית לחדשנות ומחקר ברפואה גנומית במכבי שירותי בריאות. "פרוגריה היא מחלה גנטית נדירה מאוד, שמופיעה באחד ל 20-8 מיליון – כל מקור טוען אחרת", היא אומרת. "בעולם ידוע על כ-400 אנשים עם האבחנה הזאת, וזו כבר סטטיסטיקה מלפני כמה שנים. המחלה גורמת להזדקנות מואצת בקצב של פי עשרה מרגיל".
פרופ' לינה באסל שלמוןצילום: ארגון ERDERAלפי פרופ' באסל שלמון, בבסיס המחלה עומד שינוי גנטי נקודתי, שמוביל לשיבוש בתפקוד התאי. "היא נגרמת בשינוי בגן בשם LMNA", היא מסבירה. "טעות קטנה ברצף הגנטי של הגן הזה יוצרת חלבון מקוצר בשם פרוגרין, ובחלבון הזה חסרות מספר חומצות אמינו - אבני בנייה. השינוי בחלבון מוביל לכך שהוא נדבק לגרעין התא, מפריע לו להתחלק וגורם לנזק הולך ומצטבר. בגלל זה הגוף מראה סימנים של הזדקנות מואצת".
המשמעות של אותו שינוי גנטי מתורגמת במהירות לשינויים פיזיים ברורים, שמתחילים כבר בשלבים מוקדמים מאוד של החיים. "לרוב מתחילים לראות תסמינים כבר בשנה הראשונה לחיים", מאשרת פרופ' באסל שלמון. "בעיקר מה שבולט אלה בעיות בגדילה בגובה ובמשקל. בהמשך מופיעים הסימנים הקלאסיים - ראש גדול ביחס לפנים ולגוף, מיעוט שומן תת-עורי, שיער דליל, ציפורניים חלשות, עור דק, בעיה בשיניים. הקול יכול להיות גבוה. עם זאת עיקר הבעיה הבריאותית היא קרדיווסקולרית. האנשים האלה יכולים לחלות כבר בגיל צעיר בשבץ או בהתקף לב. זו גם הסיבה לתוחלת החיים הקצרה. אותם אנשים נפטרים לרוב עד גיל 20, כך שהסיפור של וודקינד מתאר בחורה עם חיים ארוכים מהרגיל".
פרופ' לינה באסל שלמון: "אנחנו לא יכולים לבדוק מראש את המחלה בבדיקות סקר גנטי, וזאת מכיוון שמדובר בשינוי שלרוב מתרחש בביצית או בזרע, וההורים נראים בריאים. אם נבדוק את הדם של ההורים, אפילו בבדיקה הכי רחבה שיש, לא נמצא אותה. אנחנו יכולים לגלות את המחלה לפני הלידה רק על ידי בדיקת מי שפיר וריצוף מלא של DNA העובר"
מעבר לתמונה הקלינית, האתגר הגדול בפרוגריה טמון דווקא בהיבט הגנטי, ובעובדה שלא ניתן לחזות אותה מראש. "מבחינת תורשה אנחנו לא יכולים לבדוק מראש את המחלה בבדיקות סקר גנטי, וזאת מכיוון שמדובר בשינוי שלרב מתרחש בביצית או בזרע, וההורים נראים בריאים, מסבירה פרופ' באסל שלמון.
"אם נבדוק את הדם של ההורים, אפילו בבדיקה הכי רחבה שיש, לא נמצא אותה. אנחנו יכולים לגלות את המחלה לפני הלידה רק על ידי בדיקת מי שפיר וריצוף מלא של DNA העובר, מה שנקרא ריצוף אקסומי או ריצוף גנומי. אציין כי במהלך החיים העובריים במקרי פרוגריה לא צפוי ממצא חריג באולטרסאונד עוברי, לכן נוכל להגיד להורים שהולך להיוולד להם ילד עם המחלה הקשה הזאת רק על ידי בריצוף מלא של DNA במי שפיר. במידה ולא בוצעה בדיקה גנטית למחלה כבר בהריון ולעובר יש פרוגריה - ייוולד תינוק שנראה רגיל, ורק עם הזמן נראה את התפתחות המחלה".
כשהמחלה כבר מתפתחת, האבחון שלה מתחיל לא פעם בעין קלינית חדה, שמזהה דמיון מפתיע בין החולים. "כשיש חשד קליני מטופלים עם המחלה מאוד דומים אחד לשני – נראים ממש כמו אחים", אומרת פרופ' באסל שלמון. "במקרים אלה עושים בדיקה גנטית, מרצפים את הגן. לרוב ימצאו שם שינוי אחד שחוזר על עצמו. בעשרה אחוזים נוספים מהחולים יש שינוי נוסף באותו גן LMNA כך שמאוד קל לאבחן את המחלה בבדיקה גנטית".
האפשרויות הטיפוליות במחלה עדיין מוגבלות. "יש טיפול למחלה – קיימת תרופה בשם לונפרניב (Lonafarnib/Zokinvy), אך הטיפול אינו יעיל מספיק. הוא יכול להאריך מעט את תוחלת החיים ואנחנו יכולים להציע אותו לחולים, אך הוא כרגע הטיפול היחיד. בנוסף ניתן להיעזר בטיפול תומך כמו אספירין למניעה של שבץ ועוד תרופות בהתאם לבעיות שמתפתחות – פיזיותרפיה, מעקב קרדיולוגי צמוד – אבל אלה לא דברים שיכולים לרפא את המחלה", היא מציינת.
גם בכל הנוגע לעתיד, התמונה נותרת מורכבת, ואפילו הטכנולוגיות המתקדמות ביותר, כמו למשל, קריספר, מתקשות לתת מענה למחלה. "טיפולי קריספר מאוד מתאימים אם יש לנו רקמה אחת שיש בה איזשהו שינוי, ואז אם נתקן את הרקמה הזאת הכול יסתדר. הבעיה שבמחלות כמו פרוגריה, הבעיה נמצאת בהרבה מאוד רקמות בגוף כשהילד כבר נולד, ולכן אין לנו ממש דרך להכניס את הטיפול הזה לכל תא ותא בגוף. זה מאוד מורכב, לכן קשה לי להאמין שיהיה פתרון בשנים הקרובות שישנה באופן דרמטי את מהלך המחלה", היא אומרת ומסכמת: "לקוות תמיד אפשר, אולי נהיה מופתעים מהתפתחויות בלתי צפויות, אך זה מורכב. עדיף בהרבה למנוע את המחלה על ידי אבחון גנטי כבר בתוך הרחם".
