החום היה כבד ומעיק מחוץ לתחנת הכיבוי בעיירה דפני, אלבמה, כשהכומר המקומי נעמד מול הקהל המיוזע וביקש לברך את הרכש החדש של העיירה. הוא לא חנך כבאית חדשה וגם לא ציוד הצלה מתוחכם, אלא מגירה פשוטה. "אבינו שבשמיים", הוא קרא לתוך המיקרופון, "אנחנו באים לפניך כדי להקדיש את מקום המבטחים הזה. אנחנו יודעים שכל ילד שמונח בעריסה הזו הוא ילד שיצרת ברחם". הקהל הנהן, הצטלם בחגיגיות, ונשאו ברכות לרגל האירוע: "תיבת התינוקות" ה-18 באלבמה וה-344 ברחבי ארצות הברית. איך פועלת "תיבת תינוקות"? צפו:
"תיבת תינוקות": כך פועל האמצעי השנוי במחלוקת שמגלגל מיליונים
(צילום: Safe Haven Baby Boxes)
ברוכים הבאים לאמריקה של אחרי ביטול פסיקת "רו נגד וייד" (ביטול פסק הדין שהתיר הפלות). בשעה שמדינות שמרניות אוסרות על הפלות כמעט באופן מוחלט, הן מציעות פתרון טכנולוגי ביזארי, כמעט דיסטופי, למצוקה העתיקה של הריונות לא רצויים. קוראים לזה "תיבות תינוקות" (Baby Boxes), וזה בדיוק מה שזה נשמע: כספת ממוזגת המותקנת בתוך קיר חיצוני של תחנת כיבוי אש או בית חולים, שנועדה לאפשר לאמהות נואשות להיפטר מהתינוק שלהן באופן אנונימי לחלוטין, בלי שאלות, בלי מבטים מאשימים, ובלי להשאיר עקבות.
הקונספט פשוט ומצמרר ביעילותו. האם פותחת את הדלת החיצונית, מניחה את התינוק בעריסה מבוקרת-הטמפרטורה, ולוקחת שקית כתומה שנופלת החוצה ובה מידע רפואי וזכויות משפטיות. ברגע שהדלת נסגרת, היא ננעלת אוטומטית. לאם יש בדיוק 60 שניות להיעלם לפני שאזעקה שקטה נשלחת למוקד החירום, וכוחות ההצלה מגיעים לאסוף את התינוק מהצד השני של הקיר. כל התהליך עולה לקהילה כ-16 אלף דולר ליחידה, מחיר שרשויות מקומיות ותורמים פרטיים משלמים בשמחה כדי, לתפיסתם, "להציל חיים". לא יהיה זה חריג לראות מעל פתח התיבה שלט שמבשר כי היא נתרמה לזכר, או קרויה על שם אחד מנכבדי הקהילה.
מאחורי המיזם שמתפשט כמו אש בשדה קוצים עומדת מוניקה קלסי, דמות שהפכה לכוכבת בטיקטוק ולגיבורה בחוגים הנוצריים. קלסי, שננטשה בעצמה כתינוקת ב-1973 וגילתה בבגרותה שהיא תוצר של אונס, שרטטה את הסקיצה הראשונה לתיבה על מפית במהלך טיסה, אחרי שראתה מתקן דומה בדרום אפריקה. "זו המורשת שלי", היא מצהירה בסרטונים ויראליים כשהיא מניחה יד על "תיבות החסד". מבחינתה, היא מעניקה לאמהות במצוקה את הדבר היחיד שהמדינה לקחה מהן: דרך מוצא.
הרעיון עצמו אינו אמריקני במקור. באירופה של ימי הביניים היו "גלגלי מציאה" בכנסיות, מנגנון שאפשר להשאיר תינוק בלי להיחשף. בגרמניה הופיעו תיבות מודרניות סביב שנת 2000, אבל מחקרים שם מצאו שהן לא הפחיתו תמותה או נטישה. הארגון של קלסי, Safe Haven Baby Boxes, נהנה ממונופול דה-פקטו בשוק האמריקני, וכמעט כל תיבה שמותקנת בארה"ב נמכרת דרכו. הסכום מצטבר למיליונים כשמדינות כמו אינדיאנה מקצות מיליון דולר מכספי משלם המסים לקידום המיזם. התיבות מוצגות כחלק מהאבולוציה של חוקי Safe Haven בארה"ב, חוקים שמאפשרים מסירה אנונימית של יילוד בלי העמדה לדין, בדרך כלל בפרק זמן של כ-30 עד 45 ימים מהלידה, תלוי מדינה. השיטה עובדת בסנכרון מושלם: לוביסטים ונציגים של החברה פועלים לשינוי החקיקה במדינות השונות כדי שתתיר שימוש בתיבות, וברגע שהחוק עובר – הביקוש למוצר היחיד בשוק מובטח.
במקום פח אשפה
התיבות צצות בעיקר במדינות "אדומות" רפובליקניות כמו אינדיאנה, אוהיו, קנטאקי, ארקנסו ומיסיסיפי - מקומות שבהם הזכות להפלה נמחקה כמעט לחלוטין. המחוקקים הרפובליקנים רואים בזה ניצחון מוסרי כפול: הם גם מונעים הפלות וגם מונעים מקרים טרגיים של תינוקות שננטשים בפחי אשפה או ביערות. יותר מ-7,000 מקרים של נטישה לא-חוקית מתועדים ברחבי ארצות הברית מדי שנה, כשלרוב רק מחציתם שורדים. התיבות, טוענים התומכים, הן ההבדל בין חיים למוות.
אבל מתחת למודעות המרגשות ולסרטוני הטיקטוק המלוטשים, מסתתרת מציאות מורכבת ואפלה הרבה יותר. מומחי אתיקה, רופאים וארגוני זכויות של מאומצים מזהירים שמדובר בפלסטר מסוכן לבעיה עמוקה. בנובמבר האחרון שיגרה קבוצה של עשרות מומחים מכתב נוקב לשר הבריאות האמריקני, רוברט קנדי ג'וניור, שבו טענו כי התיבות הללו, שאינן מפוקחות על ידי הממשל הפדרלי, "טומנות בחובן נזקים בלתי מכוונים".
הטענה המרכזית היא שהאנונימיות המוחלטת מונעת מהאם, שזה עתה עברה לידה טראומטית לבדה וללא סיוע רפואי, לקבל טיפול קריטי. התיבה לא שואלת אם האם מדממת, אם היא זקוקה לייעוץ נפשי, או אם היא קורבן של סחר בבני אדם או גילוי עריות שמכריחים אותה לוותר על הילד.
יתרה מכך, התיבות מוחקות את ההיסטוריה של הילד. בניגוד לשיטות "לידה חסויה" הנהוגות בגרמניה או ביפן, שם האם יולדת בבית חולים ומפקידה את שמה בכספת שתיפתח רק כשהילד יגיע לגיל 16, באמריקה הילד נשאר "לוח חלק" לנצח. אין היסטוריה גנטית, אין מידע רפואי, ואין שום דרך להתחקות אחר השורשים בעתיד. לורי ברוס, פרופסור לביואתיקה מאוניברסיטת ייל, טוענת שהשלטים על התיבות מטעים. הם לא מציעים לאם עזרה כלכלית או סוציאלית כדי שתוכל לשמור את התינוק, אלא רק דוחפים אותה לפתרון הקיצוני ביותר של נטישה.
בלי חרטות
אבל במדינות רבות בארצות הברית, הביקוש לתינוקות בריאים לאימוץ הוא עצום, והשאלות האתיות נדחקות הצידה לטובת "סוף טוב". אמנדה מנקוסו, סגנית מנהל שירותי הילד והמשפחה של מדינת אלבמה, תיארה את התהליך במונחים שגרמו לרבים להרים גבה: "זה דבר כיפי עבור העובדים הסוציאליים שלנו", אמרה במסיבת עיתונאים לכבוד השקת אחת התיבות, והסבירה שהמשפחות המאמצות משתוקקות לתינוקות הללו. באלבמה, תהליך האימוץ של "תינוקות התיבה" הוא בזק. להורים הביולוגיים אין כמעט אפשרות להתחרט, ותוך שישה שבועות הילד הופך מבחינה משפטית לבן של משפחה אחרת. "אין חרטות, אין לשנות את דעתך", הבהירה מנקוסו.
המבקרים טוענים כי התיבות הן סימפטום לחברה שוויתרה על אמהות עניות. גרטשן סיסון, סוציולוגית שחקרה עשרות מקרים של אמהות שמסרו את ילדיהן, גילתה שרובן היו שומרות את התינוק לו רק היה להן אלף דולר נוספים בחשבון הבנק או כיסא בטיחות (תנאי סף בירוקרטי לשחרור יילוד מבית חולים בארה"ב, שבלעדיו האם לא יכולה לקחת את ילדה הביתה). במקום רשת ביטחון סוציאלית, אמריקה מציעה להן מגירה מתוחכמת בקיר של תחנת כיבוי, ותפילה של כומר מקומי.
ראש העיר של דפני, רובין לה-ג'ון, סיכם זאת בפשטות אמריקנית אופיינית: "אנחנו מקווים שלעולם לא ישתמשו בזה, אבל אם הבחירה היא חיים, אי אפשר לטעות". המבקרים טוענים כי זהו בדיוק ה"ג'וקר" של השמרנים באמריקה: ברגע שהם ממסגרים את הדיון כהצלת חיים, לא משנה כמה המערכת עקומה, בזבזנית או אכזרית כלפי האמהות - הם תמיד ייצאו כצודקים.
בינתיים לא נראה כי התיבות הללו יעשו עליה לישראל בטווח הנראה לעין. לא מכיוון שנטישת תינוקות לא מתרחשת גם בארץ, אלא מסיבות הלכתיות. הרבנות הראשית חוששת ממצב של "אסופי" או "שתוקי", המונחים ההלכתיים לילד שלא ידוע מי אביו ומי אמו. החשש הגדול הוא ממזרות ומנישואי קרובים בעתיד כתוצאה מחוסר ידיעה, ולכן המדינה והרבנות עושות הכל כדי למנוע אנונימיות מוחלטת. בישראל המערכת חייבת לדעת מי האמא, ורצוי מאוד גם מי האבא.
הגישה הישראלית דוחה על הסף את מודל ה"שגר ושכח" האמריקני. בעוד שבארצות הברית האם מקבלת 60 שניות להיעלם, בישראל "השירות למען הילד" דורש תהליך סוציאלי מסודר. אישה שרוצה למסור ילד לאימוץ חייבת להיחשף בפני גורמי רווחה, גם אם נשמרת סודיות כלפי חוץ. במובן הזה, בעוד האמריקנים מקדשים את הדופק, בישראל מקדשים את הייחוס, והמדינה רואה בזהות הגנטית והדתית של הילד זכות יסוד.
