הכול התחיל מנקודה אדומה קטנה על הלשון. לא משהו דרמטי במיוחד, בטח לא סימן שעלול להעיד על מחלה קשה: כתם קטן וכואב בצד הימני של הלשון. רייצ'ל פסרלה, בת 42, אחות מוסמכת ואם יחידנית לארבעה ילדים מפלורידה, הייתה אז בעיצומה של תקופה אישית קשה, שבועיים אחרי פרידה מטלטלת. לכן, כשהופיע הנגע, ההסבר הראשון נראה לה כמעט טבעי: הגוף מגיב לסטרס. "הייתי שבועיים אחרי פרידה הרסנית, מהסוג שמוציא ממך את האוויר ומשאיר את כל הגוף רועד", אמרה בריאיון שהעניקה לאתר ניוזוויק. "לא ישנתי, לא אכלתי טוב ובכיתי כל הזמן".
כיאה למי שעבדה במקצוע רפואי, פסרלה ידעה שסטרס עלול להתבטא בגוף בדרכים שונות. היא גם ידעה מהו סרטן לשון, אבל לא ראתה בעצמה מועמדת סבירה למחלה. היא לא עישנה, לא שתתה אלכוהול, הייתה בריאה, ולא התאימה למה שנתפס בעיניה כפרופיל הסיכון הקלאסי. "אמרתי לעצמי שזו כנראה אפטה שנגרמה מהשברון ומהמתח", אמרה, "שטפתי את הפה במי מלח, עקבתי אחרי זה וחיכיתי שזה יעבור. אבל זה לא עבר".
כעבור שלושה שבועות היא הזכירה את הנגע לרופאת השיניים שלה במהלך ביקור שגרתי. לדבריה, רופאת השיניים הרגיעה אותה. "'את בריאה, את לא מעשנת ולא שותה, זו כנראה אפטה'", ציטטה פסרלה את הרופאה לניוזוויק וציינה כי ההמלצה שניתנה לה הייתה להימנע ממי פה ומחומרים מגרים. "סמכתי עליה. אפילו הרגשתי קצת טיפשה שדאגתי. ידעתי על סרטן לשון מהרקע הרפואי שלי, אבל לא התאמתי לסטטיסטיקה. חשבתי שאני בסדר".
אלא שהנגע לא החלים. פסרלה ניסתה לטפל בו בעצמה: מדבקות לאפטות, שמן קוקוס, שטיפות עם סודה לשתייה ודבש. דבר לא עזר. עד נובמבר, לדבריה, הכתם כבר הכפיל את גודלו. בשלב הזה היא פנתה לרופא אף אוזן גרון. גם שם, לפי עדותה, נאמר לה שמדובר כנראה בנגע דלקתי הקשור לסטרס וקיבלה טיפול בסטרואידים. כשביקשה לבצע ביופסיה, לדבריה, הבקשה נדחתה עם אותו משפט שכבר החל לחזור על עצמו: "את לא מעשנת, לא שותה, ואת לא גבר. הסיכון שלך נמוך".
ד"ר נגה קורמן: "סרטן לשון מסוג קרצינומה של תאי קשקש הוא סרטן שבאופן קלאסי אנחנו רואים אצל אנשים מעשנים בגיל יותר מבוגר, וזאת כנראה הסיבה שלא חשבו על זה אצלה, והיא לא אובחנה מוקדם. עם זאת, אנחנו ללא ספק רואים את הגידול הזה יותר ויותר בשנים האחרונות באנשים צעירים, לא מעשנים"
ההיגיון הרפואי שמאחורי המשפט הזה אינו מנותק לחלוטין מגורמי הסיכון המוכרים, אבל הסיפור של פסרלה ממחיש עד כמה הסתמכות יתר על פרופיל טיפוסי עלולה לעכב אבחון. לפי מגזין People, גברים נמצאים בסיכון גבוה יותר מנשים לפתח סרטן פה, ועישון וצריכת אלכוהול נחשבים לגורמי סיכון מרכזיים. עם זאת, המקרה של פסרלה מדגיש כי גם אנשים שאינם מעשנים, אינם שותים ואינם מתאימים לפרופיל הסיכון הקלאסי עלולים לחלות.
בינתיים, הכאב הלך והחמיר. האכילה הפכה קשה, ופסרלה ירדה כמעט שבעה ק"ג, בלי שהתכוונה לכך. בדצמבר, ממש לפני חג המולד, היא הגיעה לרופא שיניים אחר לצורך עקירת שיני בינה. הפעם התגובה הייתה שונה. לדבריה, רופא השיניים הבחין מיד בנגע ושאל כמה זמן הוא נמצא שם. הוא סרק אותו באמצעות מכשיר ידני לסריקה של סרטן הפה, יצא מהחדר וחזר עם רופא שיניים נוסף.
בלי גורמי סיכון, אבל עם סרטן
"זה כנראה סרטן", נאמר לה. העיתוי היה קשה במיוחד. יום קודם לכן איבדה פסרלה את עבודתה, ובעקבות זאת גם את ביטוח הבריאות שלה, לאחר שהחברה שבה עבדה נסגרה. היא הייתה אמורה לצאת עם ילדיה לחופשת חג המולד. במקום זאת, נאמר לה שהיא עלולה להיות חולה בסרטן. הרופא שאליו הופנתה לא יכול היה לקבל אותה עד אמצע ינואר. גם הוא, לדבריה, נטה להמעיט בדאגה בגלל היעדר גורמי סיכון. ביופסיה ללא ביטוח הייתה אמורה לעלות לה 900 דולר. "אמרתי לו שלא אכפת לי. אני אשלם", סיפרה לניוזוויק. "בפנים כבר ידעתי שמשהו נורא לא בסדר".
ב-12 בפברואר 2026, כשהנגע כבר שילש את גודלו והאכילה הפכה למייסרת, היא חזרה לרופא אף אוזן גרון. הפעם, לדבריה, לא הסכימה לצאת בלי בדיקה. "אמרתי לרופא שאני לא עוזבת את המשרד שלו עד שאקבל ביופסיה", סיפרה ל-People. היא שילמה 400 דולר מכיסה ועברה את הבדיקה. ב-2 במרץ, יום לפני שהייתה אמורה להתחיל עבודה חדשה, הגיעה התשובה: קרצינומה של תאי קשקש. סרטן לשון. שישה חודשים אחרי שהופיע אותו כתם אדום קטן.
הביופסיה הראשונה הצביעה תחילה על קרצינומה של תאי קשקש בשלב מוקדם מאוד, שבו התאים הסרטניים נראים מוגבלים לשכבה השטחית של הרקמה. בהמשך, לאחר שפנתה לאונקולוג המתמחה בגידולי ראש וצוואר, ביופסיה נוספת הראתה כי מדובר בסרטן לשון חודרני בשלב 2.
בדיקות CT שעברה לאחר מכן העלו, לפי הדיווח בניוזוויק, כי הגידול נראה מוגבל ללשון, אך בלוטות הלימפה בצד ימין של הצוואר עוררו חשד. ב-13 במרץ היא עברה כריתה חלקית של הלשון. לאחר הכריתה התברר כי עומק החדירה של הגידול היה 8 מ"מ - נתון שהסביר מדוע נדרש טיפול נרחב יותר ולא הסתפקות בהסרת נגע שטחי בלבד.
כחודש לאחר מכן, ב-21 באפריל, היא עברה ניתוח נוסף: כריתה חלקית נוספת של הלשון וניתוח שבו הוסרו 40 בלוטות לימפה מהצד הימני של צווארה. שלושה ימים אחר כך הגיעה בשורה מרגיעה יחסית: אף אחת מהבלוטות לא הכילה תאים סרטניים. האבחנה נותרה סרטן לשון בשלב 2, אך ללא עדות להתפשטות לבלוטות הלימפה. לפי הדיווחים, בסך הכול איבדה פסרלה כ-35 עד 37 אחוזים מלשונה. כעת היא זקוקה לשיקום דיבור ממושך, ותידרש לעבור בדיקות הדמיה אחת לשלושה חודשים בשנתיים הקרובות, ובהמשך אחת לשנה במשך חמש שנים, כדי לוודא שהמחלה אינה חוזרת.
סיבוך קטלני
אבל גם אחרי הניתוחים והבשורה שהסרטן לא התפשט לבלוטות, הסיפור לא נגמר. ב-29 באפריל, מספר ימים לאחר הניתוח השני, פסרלה השכיבה את שני ילדיה הקטנים לישון. כעבור כרבע שעה היא התעוררה בתחושת חנק וחשבה שמדובר היה בליחה, תופעה שכיחה אחרי ניתוח לשון. כשניסתה לירוק לפח, יצאו מפיה קרישי דם. ואז, לדבריה, הדם החל להתפרץ.
ד"ר נגה קורמן: "כיב בחלל הפה שלא מתרפא, זה התסמין העיקרי. יכולים להיות גם כאב או דימום שלא עוברים. אם זה כיב באזור החניכיים ויש חדירה לעצם, זה לרוב גם כואב. במחלה יותר מתקדמת יכולות להיות בלוטות שמתנפחות בצוואר וקושי בפתיחת הפה"
"ידעתי מיד שעורק התפוצץ", סיפרה. היא דחפה מגבת לפיה כדי לעצור את הדימום ושלחה הודעה לבתה המתבגרת: "זה מקרה חירום. אני הולכת למות", סיפרה לניוזוויק. בתוך שמונה דקות הגיעה לחדר המיון. עד אז כבר איבדה, לדבריה, כ-20 אחוז מנפח הדם הכולל בגופה. בתה התקשרה למנתח הפה שלה ב-11:30 בלילה. לפי הדיווח, הוא הורה לרופא בחדר המיון לחבר אותה למכונת הנשמה, לעצור את הדימום ולהטיס אותה לבית חולים, שם התגלה קרע בעורק הלשוני שנתפר מיד.
"החובשים אמרו לי שאני נס", סיפרה פסרלה. בריאיון ל- People אמרה כי הונשמה במשך 24 שעות, וכי התפר שהונח בעורק אמור להישאר במקומו עד שייפול מעצמו. לדבריה, המנתח העדיף להשאירו כדי להפחית את הסיכון לקרע נוסף. מאז אותו אירוע, היא מספרת, השינה עצמה הפכה מפחידה. "בכל פעם שיש לי ריר או ליחה בפה בזמן השינה, אני נבהלת שזה דם. אז עכשיו אני פשוט עוקבת אחרי זה וישנה עם הראש מורם ליתר ביטחון".
כיום היא מתאוששת, עוברת שיקום דיבור ומנסה להתמודד גם עם ההשלכות הכלכליות של המחלה. בעמוד גיוס המונים אישי שפתחה באתר GoFundMe, היא מבקשת סיוע במימון הוצאות רפואיות, הוצאות מחיה ותמיכה בילדיה בזמן ההחלמה. אני אם יחידנית לארבעה ואחות מוסמכת שהקדישה את חייה לטיפול באחרים. כעת, מצאתי את עצמי במצב שבו אני עצמי נזקקת לעזרה, כתבה שם. עוד כתבה כי היא זקוקה לסיוע במימון בדיקת PET-CT, שלדבריה נראה כי הביטוח לא יכסה, ברכישת רכב זול, בהוצאות מחיה בסיסיות בזמן שאינה יכולה לעבוד ובתמיכה בילדיה במהלך הטיפולים וההחלמה.
הפגיעה בלשון משפיעה ישירות גם על יכולתה לחזור לעבודה. "הסרטן נמצא על הלשון שלי, ולכן הדיבור הפך כואב וקשה מאוד", ציינה בדף קמפיין גיוס ההמונים. "הקריירה שלי כאחות תלויה מאוד בתקשורת עם מטופלים, בהדרכה שלהם ובדיבור לאורך היום. היכולת שלי לחזור לעבודה במשרה מלאה עדיין אינה ידועה".
עם זאת, ועל אף הקושי היא מנסה להפוך את הסיפור שלה לשליחות. היא החלה לתעד את מצבה ברשתות החברתיות, ומספרת כי היא מדברת בפני סטודנטים לרפואת שיניים כדי להעלות מודעות לסרטן לשון, בעיקר בקרב מטופלים שאינם מתאימים לפרופיל הטיפוסי.
"בהתחלה ייחסתי את זה לטעות אנוש", סיפרה לניוזוויק על האיחור באבחון. "אבל ככל שחקרתי יותר, כך כעסתי יותר. סרטן לשון הוא אחד מסוגי הסרטן שהכי מפוספסים באבחון. רוב המטופלים נדחים במשך חמישה עד שישה חודשים. חלק מאבדים את כל הלשון. חלק מאבדים את חייהם. אני אחת מבנות המזל", אמרה. "לא הרבה אנשים זוכים למזל כזה".
המסר הבריאותי שעולה מהסיפור שלה פשוט, אבל חשוב: לא כל אפטה היא סרטן, וברוב המקרים פצעים בפה אכן חולפים מעצמם. אבל נגע בלשון או בחלל הפה שאינו מחלים, גדל, כואב, מדמם או מקשה על אכילה ודיבור, במיוחד אם הוא נמשך יותר משבועיים-שלושה, מצדיק בדיקה רפואית חוזרת ולעיתים גם ביופסיה. הופעת נגע כזה אינה אומרת בהכרח שמדובר בסרטן, אך היא סיבה לא להתעלם ממנו. "אני מותשת נפשית ופיזית, אבל אני בחיים", סיכמה פסרלה, "ואני נחושה להעלות מודעות, כדי שאחרים לא יעברו את מה שאני עברתי".
מתי פצע בפה צריך להדאיג?
לצד הסיפור האישי של פסרלה, מומחים בתחום מדגישים כי אף שמדובר בסרטן שנקשר במשך שנים בעיקר לעישון, לאלכוהול ולגיל מבוגר יותר, בשנים האחרונות רואים יותר ויותר מקרים גם בקרב אנשים צעירים שאינם מתאימים לפרופיל הסיכון הקלאסי. המשמעות, לדבריהם, אינה שכל פצע בפה צריך לעורר בהלה, אלא שנגע שאינו חולף מחייב תשומת לב, מעקב ובירור מתאים.
ד"ר נגה קורמןצילום: פרטיד"ר נגה קורמן, מנהלת תחום גידולי ראש-צוואר במרכז דוידוף לסרטן בבילינסון, אומרת כי סיפורה של פסרלה משקף תופעה שמוכרת גם לרופאים. "כל מה שכתוב בכתבה נכון", היא מסכימה, "סרטן לשון מסוג קרצינומה של תאי קשקש הוא סרטן שבאופן קלאסי אנחנו רואים אצל אנשים מעשנים בגיל יותר מבוגר, וזאת כנראה הסיבה שבאמת, כמו שהיא מתארת, לא חשבו על זה אצלה, והיא לא אובחנה מוקדם. עם זאת, אנחנו ללא ספק רואים את הגידול הזה יותר ויותר בשנים האחרונות באנשים צעירים, לא מעשנים, וזה עניין שבהחלט דורש העלאה של המודעות - גם של המטופלים וגם של הרופאים המטפלים".
לדבריה, הסיבה לעלייה הזו עדיין אינה ברורה. "למה זה קורה? אנחנו לא יודעים. אנחנו כן רואים עלייה בשכיחות של סרטן בצעירים בהרבה קבוצות אוכלוסייה כמו בסרטני מערכת העיכול, למשל אבל גם בסרטנים אחרים. הסיבה לכך לא ברורה - האם זה קורה עקב חשיפות סביבתיות או משהו אחר – אבל ללא ספק יש מגמה כזאת".
קורמן מסבירה כי אף שסרטן לשון אינו אחד מסוגי הסרטן השכיחים ביותר, הוא גם אינו נדיר במידה שמאפשרת להתעלם ממנו. "מקובל להגיד שסרטני ראש-צוואר באופן כללי הם בערך חמישה אחוזים מכלל האבחנות החדשות של סרטן בעולם, ומתוכם סרטני חלל הפה הם 30%. זה לא גידול נפוץ, זה לא סרטן שד, אבל זה לא גידול נדיר ברמה שלא רואים אותם. אנחנו רואים לא מעט סרטני חלל פה בכל מרכז גדול בארץ".
ד"ר נגה קורמן: "אנשים עם כל מיני מחלות דלקתיות של חלל הפה צריכים להיות במעקב שגרתי אצל כירורג פה ולסת או רופא שיניים שמבין בזה. יש הרבה מקרים שאי אפשר לגלות בבדיקת סקר. פשוט צריך להיות ערניים ולהתעקש על בירור במקרה של כיב בפה שלא מתרפא"
הסימן המרכזי שצריך להדליק נורה אדומה, מדגישה ד"ר קורמן, הוא לא עצם הופעת פצע בפה, אלא פצע שאינו מחלים. לדבריה, ברוב המקרים סרטן חלל הפה אינו מתגלה מיד כמחלה גרורתית, ולכן גם כאשר האבחנה מתעכבת, עדיין יש פעמים רבות חלון זמן שבו ניתן לטפל במחלה במטרה לרפא. עם זאת, דווקא משום שהתסמין הראשוני עשוי להיראות כמו כיב פשוט, חשוב לא להתעלם ממנו אם הוא נמשך.
"כיב בחלל הפה שלא מתרפא, זה התסמין העיקרי", היא מדגישה. "יכולים להיות גם כאב או דימום שלא עוברים. אם זה כיב באזור החניכיים ויש חדירה לעצם, זה לרוב גם כואב. במחלה יותר מתקדמת יכולות להיות בלוטות שמתנפחות בצוואר וקושי בפתיחת הפה.
בדרך כלל הכיב נראה לעין, אבל בהתחלה נוטים לייחס אותו לגורם שפיר - גירוי מכני משן חדה, למשל - ולא חושדים בממאירות. רק אחרי שהכיב לא נרפא מבצעים ביופסיה - ומגלים את הסרטן. "אחר כך עושים הדמיה כמובן – CT ,PET-CT ,MRI כדי להעריך את היקף המחלה, ובהמשך מטפלים". לצד זאת מדגישה ד"ר קורמן שגם אם האבחון אינו נעשה מיד, במקרים רבים המחלה עדיין מתגלה בשלב שבו ניתן לטפל בה. "חשוב להגיד את זה, בגלל שגם כשהאבחנה נמרחת, עדיין המחלה היא לרוב לא גרורתית בהתחלה".
הטיפול תלוי בהיקף המחלה, אך לפי ד"ר קורמן בגידולים מסוג זה ניתוח הוא לרוב המרכיב המרכזי. "הטיפול החשוב ביותר הוא כריתה של הגידול, והרבה פעמים, כמו במקרה של פסרלה, גם דיסקציה צווארית – הוצאת בלוטות לימפה מהצוואר, גם אם הן לא נראות מעורבות", היא אומרת. "הרבה פעמים צריך לעשות שחזור, כלומר להעביר רקמה ממקום אחר בגוף כדי להשאיר לשון תפקודית או חלל פה תפקודי. אם מוציאים יותר מחצי מהלשון, האדם לא יוכל לדבר ולאכול בצורה טובה, ואז צריך להעביר רקמה ממקום אחר בגוף, מה שנקרא מתלה חופשי, כדי להשלים את החסר. זה הטיפול הכי חשוב".
לצד הניתוח, לדבריה, קיימים גם טיפולים אונקולוגיים משלימים, בעיקר כאשר מדובר במחלה מתקדמת יותר או כזו שנושאת סיכון גבוה יותר לחזרה. "מסביב לזה יש לנו הרבה טיפולים אונקולוגיים, כי הסיכוי של הגידול הזה להישנות בשלבים היותר מתקדמים הוא די גבוה. באופן כללי לסל הבריאות האחרון נכנסו טיפולים אימונותרפיים קדם ובתר ניתוחיים. במקרים של מחלה מתקדמת מקומית, עם סיכוי גבוה להישנות, אנחנו עושים גם לאחר הניתוח הקרנות, עם או בלי כימותרפיה".
ומה לגבי סיכויי ההחלמה? ד"ר קורמן מתארת תמונה מורכבת: מצד אחד, רבים מהחולים מאובחנים כשהמחלה עדיין אינה גרורתית. מצד שני, גם טיפול אגרסיבי שמטרתו ריפוי אינו מבטיח החלמה מלאה לכולם. "הישרדות לחמש שנים עומדת על בערך 70 אחוזים", היא אומרת. "מצד אחד זו פרוגנוזה טובה יחסית לסרטנים אחרים, מהצד השני זו מחלה ש-80 עד 90 אחוז ממנה מתגלה בשלב לא גרורתי, ועדיין 30 אחוז מהחולים שמטופלים בכל הטיפול הקשה למטרת ריפוי לא מתרפאים כך שמדובר בפרוגנוזה בינונית".
באשר להפחתת סיכון וגילוי מוקדם, המסר שלה חד: "כמובן לא לעשן", היא אומרת. "אנשים עם כל מיני מחלות דלקתיות של חלל הפה צריכים להיות במעקב שגרתי אצל כירורג פה ולסת או רופא שיניים שמבין בזה. אבל יש הרבה מקרים שאי אפשר לגלות בבדיקת סקר. פשוט צריך להיות ערניים ולהתעקש על בירור במקרה של כיב בפה שלא מתרפא".
