בעיצומו של השבעה באוקטובר, כשאש וטילים מכסים את העוטף, מצא את עצמו אל"ם ע' - קצין הרפואה הטרי של אוגדת עזה - בהתמודדות עם משימה בלתי אפשרית שבה כל שבריר שנייה עלול להכריע בין חיים למוות. "בשעה תשע בבוקר אני מקבל טלפון מקצין ההנדסה של אוגדת עזה, חבר שלי", הוא מספר היום. "הוא אומר לי: 'תקשיב, יש ילד בחניון רעים, מבלה במסיבת הנובה. הוא לכוד בתוך שיח, ומנסים לחלץ אותו'.
"אני מחייג לילד הזה בזמן שטילים נופלים לידנו. עכשיו אני קצין דרוזי, ואני בעל מבטא, ואני גאה בזה. אני שוכב ממש על הרצפה, ואומר לו: 'שלום, מדבר קצין הרפואה של אוגדת עזה, אני רוצה לעזור לך, תגיד לי איפה אתה ושלח לי עכשיו מיקום' - והוא חושב שאני מחבל שעובד עליו, בגלל המבטא. סיפור אמיתי. אני מחליט להעלות את אבא שלו על הקו ואומר לו את השם של הקצין ששלח אותי, ואבא שלו צועק לו בטלפון: 'הוא משלנו, תשלח לו מיקום'. שעתיים אחרי אנחנו מצליחים להציל את הילד הזה. שלחנו כוח מאחד הגדודים שהגיע ופינה אותו".
זה כבר שנתיים שלע', אשר מפקד כיום על בית הספר לרפואה צבאית של צה"ל, אין זמן להסדיר נשימה. את תפקידו הקודם התחיל ממש חודש לפני התאריך ההוא, זה שייחרת לעד בליבה של אומה שלמה, ואליו נכנס עם נחישות ולהיטות. "נלחמתי להגיע לאוגדת עזה", הוא משחזר כיום, "עשיתי שם תפקיד כמה שנים לפני והתאהבתי מאוד במקום. היה לי סיפוק – גם כקצין בצה"ל, גם כמפקד וגם כקצין רפואה. זו הייתה פעם ראשונה בתולדות צה"ל שקצין רפואה באוגדה הוא לא רופא".
הוא בן 42, נשוי פלוס שניים. בהכשרתו הוא עתודאי בוגר הדסה עין-כרם: אח טיפול נמרץ ופרמדיק. עד שנבחר לתפקיד קצין הרפואי הראשי של אוגדת עזה, התפקיד היה שמור אך ורק לרופאים, אך ע' שבר את תקרת הזכוכית. "אני ואשתי שנינו במערכת הבריאות: אני בצבא, ואשתי במערכת הבריאות האזרחית כאחות טיפת חלב. עשיתי מסלול וקריירה צבאית, רובה בדרג השטח, ממש מהגדוד ועד הפיקוד, כמעט בכל הזרועות והפיקודים של צה"ל", הוא מספר בגאווה. "זה העיקרון בחיל הרפואה – אנחנו על-זרועיים: היום אתה יכול למצוא את עצמך בתפקיד בזרוע היבשה ביחידה, למחרת קצין הרפואה בחיל הים או בחיל האוויר וכן הלאה. זה הדבר המדהים שקורה אצלנו".
בחזרה לאותו יום גורלי. השבעה באוקטובר תפס אותו בביתו בצפון הארץ. "הוקפצתי ב-06:29 כמו כולם, בגלל המטח הכבד מאוד לארץ. אני גר כ-300 קילומטרים מהאוגדה, אך טסתי על הכביש. למזלי היה חג ולא הייתה נפש חיה", הוא משחזר. "אני בנסיעה, מקבל כל כמה דקות עדכונים מול החמ"ל שלי. מתחילים לזרום מאות רבות של הודעות על פצועים, טלפונים, הקלטות - גם בטלפון הצבאי וגם בטלפון האישי. בשלב הזה עוד לא הבנתי בכלל שיש פלישה. התחילו לזרום עוד ועוד מחבלים, שתקפו את כל המוצבים והיישובים וגם מנעו את ההגעה והחילוץ של הצוותים הרפואיים. רק לאט-לאט התחיל להתבהר האירוע".
מה עושים במצב כזה?
"אני מנסה לגבש תמונת מצב ולהתחיל לספק פינויים לכל ההודעות האלה. לכל האנשים האלה. בגדול אני אגיד לך שבשעה שבע וחצי היו לי שישה אמבולנסים צבאיים מושבתים באוגדה, ומצאנו את עצמנו ללא יכולת פינוי קרקעית. התחלתי לבצע פינוי מוסק עם חיל האוויר באופן ממש דחוף, עד שאני מבין שזו השיטה היחידה שעובדת בשלב זה. כתבתי להם: 'כל אחד שירשום לי כמה פצועים יש ומיקום. לא אכפת לי אם זה אזרח או חייל, ולא משנה אם זה מתוך יישוב או מוצב. פנו את כולם. תהיו חזקים. המדינה צריכה אתכם חזקים'. וככה ביצענו את הפינויים. אנחנו – ממני ועד אחרון החובשים הגיבורים בגדודים ובפלוגות שהיו פרושים לאורך הגדר".
"שתי החובשות הגיבורות - שיר ביטון וירין פלד, זיכרונן לברכה - היו חלק מצוות הטיפול נמרץ של החטיבה הצפונית, ושהו במוצב מכורח הכוננות. הפרמדיק מחפש אותן, והן לא עונות. ואז שיר שולחת לו הודעה, כותבת לו: 'יש מחבלים בחדר, הרגתי אחד'. זו הייתה ההודעה האחרונה שלה. בסוף, לצערי, שתיהן נפלו כגיבורות לאחר קרב עם המחבלים"
למרות התמונה הכאוטית שנפרשה מולו באותן שעות ראשונות, הצליחו אל"מ ע' וצוותיו לעשות את הלא ייאמן ולייצר ציר אווירי שמצליח, כמעט בניגוד להיגיון, לחלץ מהגיהינום של העוטף מאות פצועים - כל זאת בזמן שאמבולנסים מושבתים ומחבלים יורים על כוחות החילוץ. באותן שעות הם מתזזים בין שיחות הוואטסאפ לקשר הצה"לי, אוספים מיקומים, מחברים בין לוחמים על הקרקע לטייסים בשמיים. חיים ומוות בידיהם. אין זמן לבזבז.
"בשיטה הזו אנו מצליחים לפנות 177 פצועים בשעות הראשונות - פצועים קשה - דרך חיל האוויר", הוא אומר. "כל זה בשעה שמדינה שלמה נלחמת בחירוף נפש. אני חייב לציין את אנשי הרפואה שהיו בשבת הזאת ונלחמו. הם היו גיבורים לא פחות מכל לוחם וכל מפקד שהגיע. הם נלחמו בשני דברים: קודם כל נגד המחבלים הארורים שהיו סביבם - והייתה לחימה קשה - וגם נלחמו נגד הזמן להציל את כל מי שהם יכלו להציל".
הסיפורים מהשעות הראשונות
אך מאחורי הנתונים הבלתי נתפסים מסתתרים עשרות מקרים - סיפורי גבורה קטנים וגדולים שהתרחשו במקביל, תחת אש, לעיתים בתנאים שאיש מהלוחמים הרפואיים לא דמיין שייתקל בהם אי פעם בתוך שטח מדינת ישראל. נערים ונערות שקיבלו החלטות של רופאים בכירים וניהלו זירות רבות-נפגעים ביד יציבה ובאומץ שקשה להעלות על הדעת.
"היו לי חובשים שאף אחד לא לימד אותם להיות שעות רבות עם מספר כה רב של פצועים", מתאר אל"מ ע'. "היה לי חובש, גיבור ישראל, שהיה איתי בשיח מהבוקר עד הצהריים וטיפל ב-13 פצועים מורכבים. ישב איתם כמה שעות. הצלחנו יחד איתו ועם חיל האוויר לעשות שלושה מבצעים אוויריים לפינוי הפצועים האלה. בכל פעם לקחנו חלק. תחשוב על חובש שגייסנו אותו, לימדנו אותו להיות חובש קרבי במשך חודשיים וחצי-שלושה. לא לימדנו אותו להיות עם 13 פצועים שעות רבות, בדרגות חומרה משתנות, שרובם פצועים מורכבים מאוד. הנערים והנערות, החובשים, הפרמדיקים והרופאים גילו שם גבורה שפשוט קשה לתאר אותה. אני רק יכול להצדיע לאנשים האלה".
"בשעה תשע בבוקר אני מקבל טלפון: 'תקשיב, יש ילד בחניון רעים והוא לכוד בתוך שיח. אני מחייג אליו. הוא חושב שאני מחבל שעובד עליו בגלל המבטא'. אני מחליט להעלות את אבא שלו על הקו, ואבא שלו צועק לו בטלפון: 'הוא משלנו, תשלח לו מיקום'. שעתיים אחרי אנחנו מצליחים להציל את הילד הזה. כוח מאחד הגדודים הגיע ופינה אותו"
וע' ממשיך לספר. בין עשרות הזירות שנפתחו במקביל באותו בוקר, בסיס נחל עוז הייתה מהקשות והקטלניות שבהן. המחבלים חדרו למוצב בזמן שחלק מכוחות הרפואה היו כבר בכוננות שבת, והאירוע הפך בתוך דקות לקרב פנים-אל-פנים שבו פצועים ומטפלים מצטופפים יחד במיגוניות, מנסים לשרוד ולחלץ תחת אש. שם הפכו כוחות ההצלה בעל כורחם גם ללוחמים שנמצאים בקו האש.
"היו לי שני צוותים בנחל עוז, צוות רפואי מגדוד 13 של גולני וצוות רפואי של החטיבה הצפונית, שנלחמו בעוז ובגבורה בלתי מתוארת. בדקות האלה הצוות של הרפואה הצפונית חיפש את כל החובשים והחובשות. הם איגדו את כל הפצועים בתוך מיגונית שלא הגיעו אליה מחבלים. צברנו שם כמות גדולה של פצועים. אחד מהפרמדיקים חיפש את שתי החובשות הגיבורות - שיר ביטון וירין פלד, זיכרונן לברכה. הן היו חלק מצוות הטיפול הנמרץ של החטיבה הצפונית, ושהו במוצב מכורח הכוננות. הוא מחפש אותן, והן לא עונות. ואז שיר שולחת הודעה לפרמדיק, כותבת לו: 'יש מחבלים בחדר, הרגתי אחד'. זו הייתה ההודעה האחרונה שלה. בסוף, לצערי, שתיהן נפלו כגיבורות לאחר קרב עם המחבלים".
לרוץ לתוך האש
אם 7 באוקטובר היה הטראומה הראשונית, הרי שהימים, השבועות והחודשים שבאו אחריו היו מבחן הקיום של חיל הרפואה - התמודדות עם מערכה מלחמתית שלמה שהתנהלה עמוק בתוך הרצועה. חיל הרפואה נדרש לייצר מחדש את כל שרשרת הטיפול: מהחובשים בקו המגע, דרך מערכת הפינוי בשטח וקציני הרפואה הגדודיים ועד למערך הבריאות הנפשית. כל זאת תוך כדי תנועה.
"חיל הרפואה, ללא קשר למלחמה אבל אחת כמה וכמה במלחמה, הוא חיל שהמהות שלו והיסודות שלו עומדים על הצלת חיים", אומר ע'. "זה הדנ"א שלנו. אנחנו פה כדי להציל חיילים. הרי תמיד אמרתי: לוחם בצה"ל, לא משנה באיזו יחידה או גדוד, שיש לו אנשי רפואה סביבו, שהוא יודע שאם ייפצע יטפלו בו הכי טוב ויפנו אותו בזמן הכי מהיר, הוא יילחם כאריה. ועל זה אנחנו כל היום שוקדים ומשקיעים".
איך היית מתאר את תפקידו של חיל הרפואה במלחמה כולה?
"חיל הרפואה במהלך חרבות ברזל עשה דברים שלא עשו בצבאות העולם מעולם. במלחמות קודמות, גם אם היינו נשארים באותה נקודה שסיימנו כמו בצוק איתן ולבנון השנייה, עם סיפורי גבורה והצלחה, לא היינו מצילים 600 פצועים שהצלנו במלחמת חרבות ברזל".
איפה זה בא לידי ביטוי?
"למשל להביא דם מלא בנקודת הפציעה בתנאים הכי קשים וקיצוניים, בפחות משעה. זה משהו ייחודי לצה"ל בכל העולם. בנושא של הפקת לקחים - כל אירוע שהיה לנו פצוע, ישבנו מרמת מפקד הרפואה הפיקודי ועד אחרון אנשי הרפואה בגדוד. למדנו, חקרנו, הפקנו לקחים לאירוע הבא, וגם הפצנו את הלקחים בקרב האוגדות האחרות. אני כקרפ"ר עזה חתום אישית על כמאה אירועים עם הפקת לקחים.
"אלמנט נוסף זו סוגיית החוסן. פציעה היא לא רק פיזית. חיל הרפואה הבין שחוסן המפקדים והמטפלים הוא קריטי להמשך הלחימה ולהצלת חיים. הכנסנו קציני בריאות הנפש עד לנקודת הלחימה. עשינו דברים שלא עשינו בשום מקום: הכוונת המפקדים, תדרוך המפקדים לזהות מצוקות ואירועים קשים, ולטפל בפקודים שלהם ובלוחמים שלהם על ידי אנשי בריאות הנפש המקצועיים ביותר".
נושא הטראומה והבריאות הנפשית עלה לא פעם ולא פעמיים מאז תחילת המלחמה.
"במהלך המלחמה קמה מערכת נפשית שלמה שלא הייתה קיימת בהיקפים הללו. הכפלנו ושילשנו ועוד יותר את אנשי בריאות הנפש שמלווים ותומכים בלוחמים ובתומכי הלחימה שהיו שם. יש לנו מחלקה שעומד בראשה אלוף משנה, רופא פסיכיאטר. מתחתיו יש מערך שלם בצה"ל שגדל בצורה לא פרופורציונלית למה שהיה לפני המלחמה. דברים שפחות היו לפני השבעה באוקטובר. כל תפקידם זה לתמוך ולטפל בבריאות הנפש של הלוחמים והחיילים".
גם כאן, אל"מ ע' נושא איתו לא מעט סיפורים מחודשי הלחימה הארוכים. הוא מספר בגאווה על חובשים וקצינים שלא אחת נדרשו להתמודד עם אתגרים לא פשוטים. "אני זוכר שקיבלתי במהלך משימה בבית חאנון 3 קציני רפואה גדודיים חדשים, שהגיעו רק לפני שבוע לגדוד מבית הספר לרפואה צבאית", הוא משחזר. "בתוך שבוע אחד חווינו שני אירועים קשים וגדולים – גם עם פצועים וגם עם חללים, לצערי. קצינה אחת הייתה רק שבוע בתפקיד והצילה חיים של פצועים מאוד-מאוד מורכבים, שבנסיבות אחרות לא היו מצילים אותם. כל זאת בגלל חתירה, הגעה, טיפול מיידי ומקצועי ופינוי בפחות מארבעים דקות לבית החולים. זה מדהים בעיניי".
"אנחנו שומעים בום אדיר שמרעיד לא רק את המבנה שהיינו בו, אלא חצי מהשטח שהיינו בו. מתחיל ירי מטורף. זו הייתה זירת מטענים, חמישים מטר מאיתנו. אני רץ, נשפכת עלינו אש מסיבית. בשביעי חוויתי את שריקות הכדורים ליד האוזן, אבל פה זה היה משהו אחר, כי אתה מול אויב, ואתה רץ לתוך האש כי אתה יודע שיש אנשים שאתה חייב להציל"
אך גם הוא עצמו עמד למבחן. "שבועיים אחרי אותו אירוע נכנסנו להערכת מצב בתוך הרצועה – אני, המח"ט והסמח"ט יחד עם החפ"ק של המח"ט בתוך בית ברצועה. שלוש דקות אחרי אנחנו שומעים בום אדיר שמרעיד לא רק את המבנה שהיינו בו, אלא חצי מהשטח שהיינו בו, ועוד בום ועוד בום, ואז צרחות בקשר. מתחיל ירי מטורף לכיוון הבית שהיינו בו. מסתבר שזו הייתה זירת מטענים, חמישים מטר מאיתנו, ואני בנוסף לכובע שלי כקרפ"ר עזה גם המטפל הבכיר בשטח.
"אני רץ בזמן שנשפכת עלינו אש מסיבית. מפעילים עוד מטען. בשביעי חוויתי את הסיפור של שריקות הכדורים ליד האוזן - אבל פה זה היה משהו אחר, כי אתה בתוך הרצועה, אתה מול אויב, ואתה רץ לתוך האש, כי אתה יודע שיש אנשים שמחכים לך, שאתה חייב להציל אותם. היו תשעה נפגעים באותו אירוע, ולצערי גם חללים. ממשיכים לירות, ועוד מטען. לקחתי חובש איתי, אמרתי לו: 'אתה צמוד אליי, תדווח, ואני מטפל'. אני עובר ממש אחד-אחד, עוצר להם דימומים, אוסף אותם. מי שאיבדנו אותו, אני גם מודיע שאיבדנו אותו - עד שמגיע פינוי. ממש בדקות בודדות מפנים אותם למנחת מוסק. בתוך פחות מ-42 דקות היינו בבתי החולים עם הפצועים שהצלחנו להציל, והם שרדו".
8 צפייה בגלריה
"אם היינו נשארים באותה נקודה של מלחמות קודמות, לא היינו מצילים 600 פצועים". אל"ם ע'
(צילום: דו"צ)
קרב מסוג אחר
עכשיו יש לו אולי מעט יותר זמן לנשום. באוגוסט האחרון, כאמור, נכנס לתפקידו החדש כמנהל בית הספר לרפואה של צה"ל, אך האדרנלין עדיין גבוה. את הריאיון אנחנו מקיימים בשיאו של גיוס נובמבר של חיל הרפואה, וע' מתקשה להסתיר את התרגשותו. "נכנסתי לתפקיד באמצע אוגוסט, אחרי שנה ועשרה חודשים בתוך המלחמה", הוא מספר. "לקחתי כמה ימים עם המשפחה והילדים, שלא ראו את אבא שלהם שנתיים.
"בית הספר לרפואה הוא המקום הראשון שחייל או מפקד ברפואה פוגש לפני שהוא הולך ליחידה ומתפזר בצה"ל - לא משנה אם הוא הולך ליחידה קדמית, עורפית או להיות חובש במרפאה. יש פה קורסי חובשים, חובשים קרביים, עורפיים וקורס פרמדיקים - מהקורסים היוקרתיים בצה״ל - וקורסים נוספים. המטרה היא להציל חיים ולתת את הטיפול האיכותי ביותר בשטח ובשגרה".
גם כאן נלמדו לקחי המלחמה. "הבה״ד היה צריך לשנות את עצמו, להתאים את עצמו לצורך המבצעי. הייתה פה גדילה מאוד משמעותית בהכשרות. אם היינו עושים בעבר הכשרה בת 11 שבועות לחובש קרבי, במלחמה למדנו וקיצרנו את זה לשישה-שבעה שבועות. זו בשורה מדהימה לצה״ל. קורסי פרמדיקים - פעם היו קורס או שניים בשנה בגלל האורך שלהם, שעמד על 14 חודשים. רק לאחרונה פתחתי את הקורס הרביעי בשנה הזאת, ויש היתכנות גם להגדיל. אנחנו מבינים שכמה שאתה מביא מטפלים בכירים לרמת הגדוד והפלוגה, ככה מצילים חיים בנקודת הפציעה".
ועכשיו הפנים קדימה, אך לא שוכחים את העבר. יומיים אחרי הריאיון יתייצב ע' על קו הזינוק של מרוץ חיל הרפואה, שבפעם הראשונה יתקיים במתכונת רשמית לזכר חללי החיל. "באופן אישי בשבילי זוהי לא סגירת מעגל", הוא אומר. "המשפחות השכולות ימשיכו ללוות אותנו לכל החיים. אני מלווה אישית את המשפחות של החללים והגיבורים שנפלו תחתיי בשבעה באוקטובר. זה באמת מגדיר את המושג משפחה. זה לא רק לבקר את המשפחות בימי זיכרון או בימים כאלה ואחרים, אלא גם העובדה שהם יכולים להיות חלק מהווי החיל ומהפעילויות החיליות".
ומה מכאן? כאמור, מבחינתו המלחמה ממש עוד לא הסתיימה. כשהאחריות על הכשרת דור העתיד של המטפלים בצה"ל נחה על כתפיו, הוא יודע שמצפה לו עוד לא מעט עבודה. "האויבים נמצאים עדיין מסביבנו, מנסים להתאושש, למרות שהיום בזכות מדינת ישראל וצה"ל וזרועות הביטחון יש מזרח תיכון חדש. אבל עדיין אנחנו ערים לאיומים מסביבנו, ומדי יום עובדים כדי להיות טובים יותר, ערוכים יותר, כדי שלא נופתע עוד פעם", הוא מסכם. "הדורות הבאים יהיו דורות יותר טובים מאיתנו, וכיום אני עושה הכול כדי שהם לא יצטרכו לחוות את מה שחווינו. מפה ברשותך אאחל להחזרת החללים והחטופים והחלמת כלל הפצועים - גם בגוף וגם בנפש".
