אני יושבת וכותבת ביום הולדתה ה-31 של מיטל שלי. יום הולדת רביעי שאני חוגגת לה בלעדיה. וזה מוזר, כי מגיל 18 חגגנו יחד ימי הולדת, חגגנו את החיים של נשים צעירות ומאוהבות, עברנו יחד את כל השלבים - שנת שירות, צבא וקבע, מבצעים צבאיים כתושבות עוטף עזה, לימודים אקדמיים, חתונה ענקית ומאושרת, ובעיקר חלומות משותפים להקמת בית ומשפחה בקיבוץ בו גדלתי וחיינו יחד.
החלום נשבר בבוקר יום שלישי, 29 במאי 2018, כאשר מיטל יצאה לעבודתה ולא שבה. כשלושה קילומטרים מהיציאה מהקיבוץ, נהגת רכב שנסעה מולה סטתה מנתיבה והתנגשה ברכבה של מיטל חזיתית. שתיהן נהרגו במקום. שתי נשים בשנות העשרים לחייהן, שרק התחילו לחלום.
קראו עוד:
באותו בוקר, לאחר שסיימתי להתארגן ליציאה לעבודתי, הרגשתי משהו עמוק בבטן. התקשרתי אל מיטל מספר פעמים אך היא לא הייתה זמינה. הראש עדיין סירב לקלוט וסיפרתי לעצמי שכנראה רשת הטלפון נפלה. זה היה אחד מהימים בהם טילים התעופפו מעלינו ולא משהו חריג באזור ספוג הקרבות הזה. למרות כל הסיפורים, מצאתי את עצמי נכנסת לאוטו ונוסעת שלושה קילומטרים מערבה. כמו בסרט הוליוודי, כשאני בתפקיד וונדר-וומן, רצתי אל המחסום המשטרתי כשאני הודפת כל מי ומה שבדרך בצעקות ש"זאת אשתי".
זו אכן הייתה אשתי, מיטל אהובתי. במיטל התאהבתי בזכות הצחוק בעיניה והטוב הנשפך מהן אל העולם, הטבע ובעלי החיים. אוהבת אדם באשר הוא אדם, בעלת חיוך שחודר מתחת לעור, מלטף את הלב ומאיר את השמש. האיר אותי, אותנו.
אותו בוקר היה נקודת הציון לחיים החדשים שלי. החיים שהכרתי ואהבתי כל כך נגמרו והתחילו חיים חדשים, מלאי התמודדות, כאב וגעגוע. העתיד אותו ראיתי אל מול עיניי ואותו בנינו יחד, התנפץ באחת. הכול הפך עדין ושברירי, ומי בכלל העלה על דעתו שבגיל 27 אקבל את התואר הפחות נחשק - "אלמנה"?
ליוותה אותי יד ביד: עמותת "בשביל החיים"
לילות טרופי שינה, חרדות, לחץ ומחנק. ואוי ואבוי אם מישהו מחבריי ומשפחתי לא יתקשר לעדכן שהגיע ושהנסיעה עברה בשלום. סחרור החיים ששינה את הכול, חברים שהתרחקו עד כדי נעלמו, ההכרח לחזור לעבודה על מנת להצליח להתקיים כלכלית, ומעל הכול, מאבקים ארוכים ומתישים מול המדינה, שלא מכירה ומערימה קשיים על זוגות להט"בים בחייהם, אז בטח ובטח במותם.
כבר מהרגע הראשון, לפני שאני בעצמי הבנתי מה קורה ואיך ממשיכים מכאן, הבינה סיגל מעמותת "בשביל החיים" בדיוק מה אני צריכה, וליוותה אותי יד ביד. גם היום, שלוש שנים וחצי לאחר התאונה, אני חלק מקבוצת תמיכה מדויקת, מטעם העמותה, לאלמנות תאונות דרכים - שם אני משתפת ומשתתפת, עוזרת ונעזרת.
כולנו נשים צעירות (מדי), חזקות ורגישות הלומדות ומגלות יחד כי החיים חזקים מהכול. לומדות לבכות בלי מעצורים, לחפור ברגשות העמוקים ביותר ובין לבין גם לצחוק ללא גבולות, כי רק אנחנו נבין אותנו. בסיום כל מפגש הנפש מעט נקייה יותר ופנויה יותר ומתחדדת התובנה כי טוב שביקשתי עזרה, טוב שאני מרגישה שייכת בקבוצה אליה אף אחת לא רוצה להצטרף. ואם כבר הצטרפת, אז לפחות זה במקום המוגן והמבין ביותר.
334: כביש הדמים
באותו בוקר ארור, בחרתי בחיים. לתפיסתי, היו שתי אפשרויות, ואחת מהן לא באה בחשבון. עוד באותו רגע, הופעל מנגנון ה-doing. חזרתי לעבודה, שיניתי מסלול לימודים, חזרתי לצאת עם חברים ולחיות את החיים, יצרתי חלומות חדשים. כאשר הגדול מכולם, הוא המאבק שלי כנגד כביש הדמים (334) שגבה את חייה של מיטל. בכל בוקר, בכל ערב, בכל שנייה, כמעט מתרחשת בכביש זה עוד תאונה קטלנית, כאשר קו הפרדה רצוף (וכפול) הוא בגדר המלצה בלבד לנוהגים שם בפראות, בחוסר אחריות ובמהירות מופרזת. בכביש 334 אין אכיפה, אין מצלמות, אין שוליים מספקים אם צריך לברוח, וכמעט תמיד צריך לברוח. יצאתי למאבק על מנת שמותה של מיטל לא יהיה לשווא. את מיטל כבר לא נוכל להחזיר, אבל נפשות אחרות נוכל להציל.
מגפת תאונות הדרכים
המגיפה האמיתית עליה לא נותנים את הדעת ולה אין חיסון, היא מגפת תאונות הדרכים. מאות הרוגים בשנה, מאות משפחות שחייהן מתהפכים, מאות אלמנים ואלמנות, יתומים ויתומות, הורים אחים וסבים שמצטרפים בזה אחר זה למשפחת השכול בעל כורחם. מאות חלומות שנופצו.
כיוצאת מערך הנפגעים של צה"ל וסטודנטית לעבודה סוציאלית, אני מבינה את חשיבותה הגדולה של היכולת לבקש עזרה. לאורך השנים הצטרפתי לקבוצות תמיכה של עמותת "בשביל החיים", הייתי ועודני עטופה בחברים ומשפחה וקרן האור של מיטל מלווה אותי בכל צעד ובכל בחירה. תנהגו בזהירות ובאחריות, אל תיגעו בנייד וזכרו - מלאכים כמו מיטל נוסעים בנתיב ממול.
ביום שני, 25 באוקטובר בשעה 19:00, יתקיים בתיאטרון היהלום ברמת גן, טקס הזיכרון השנתי להרוגי תאונות הדרכים. הטקס הוא יוזמה משותפת של משרד הרווחה והביטחון החברתי, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, מרכז אלה, עמותת יד הנקטפים ועמותת "בשביל החיים".
לקבלת סיוע בעקבות מוות של בן/בת משפחה מקרבה ראשונה בתאונת דרכים
ניצן איתמרי היא אלמנתה של מיטל קרואני, שנהרגה בתאונת דרכים ב-29.5.2018
