חמש שנים לאחר שגילה המר ז"ל, בתו הקטנה של הרב שלום המר שמה קץ לחייה לאחר התמודדות ארוכה, הוא מוצף בגעגועים, אך מסרב לשתוק. חייו מוקדשים למשימה אחת - להדהד את האמת הכואבת שהאובדנות אינה מפלה: היא עלולה לפגוע בכל בית, בכל משפחה - לא רק ב"נוער בסיכון" או באנשים קשי יום. ביום המודעות הבינלאומי למניעת אובדנות, המסר שלו ברור: אפשר לזהות, אפשר למנוע, ואסור להתעלם מהסימנים. צפו בריאיון איתו באולפן ynet:
הרב שלום המר איבד את בתו ששמה קץ לחייה ומנסה להציל אחרים
(ירון ברנר)
“יש לנו שישה ילדים ומבין הבנות גילה הייתה הכי צעירה שלנו. היא הייתה ילדה שובבה, אוהבת, אחת כזו שמחבקת את החיים: מאוד חייכנית, הרפתקנית. כל מי שהיה פוגש אותה היה זוכר אותה", מספר היום המר על בתו ומתאר נערה רגישה שתמיד הייתה ערה לסובבים אותה. "היא הייתה מדריכה בבני עקיבא, מאוד הבינה את הסביבה, הרגישה את הכאב של אחרים. אם היא ראתה מישהו שקט או קצת שונה היא הרגישה אחריות לעזור, לגשת ולשאול: 'מה שלומך, מה עובר עליך, אתה רוצה לדבר?' כזאת היא הייתה".
הוא גדל בניו יורק, אשתו הגיעה מלונדון. השניים נפגשו התאהבו, והחליטו להקים כאן את ביתם. 35 שנה אחרי, הם חלק מקהילה ציונית חזקה בבית שמש. המר עצמו הקדיש את חייו לחינוך, היה מרצה בצבא, ואשתו בנתה איתו משפחה שכולם סביבם ראו בה דוגמה ומופת. "אנחנו משפחה טובה. זו אחת הסיבות שאני תמיד אומר לאנשים שזה כל כך חשוב בשבילי לשדר את מה שקרה, כי אנשים מסתכלים על משפחת המר ואומרים: 'זו משפחה למופת, אנשים אידיאולוגיים'. אני איש חינוך, כל הילדים שלנו שירתו בשירות לאומי או בצבא. אנחנו מאוד ציוניים, מאוד בתוך הקהילה".
6 צפייה בגלריה
הרגישה את כאבם של אחרים. גילה המר ז"ל. צילום: עמותת Gila's way
(צילום: עמותת Gilla's Way)
כשהייתה בת 15, השתתפה גילה במחנה קיץ של יהודים אמריקאיים שהגיעו לארץ. שם אירע הטריגר הראשון שפתח שרשרת של אירועים כואבים שהובילו בסופו של דבר למותה - תקרית משפילה ששינתה את הדרך שבה הביטה בעולם. "תמיד מזמינים כמה ישראלים להשתתף", מספר המר, "לילה אחד היא ישבה עם כמה חבר'ה, ובחור אמריקאי לקח את הטלפון שלה ושלח הודעת SMS מהטלפון שלה לקבוצה של המחנה – 'אני רוצה לעשות סקס איתך'. זה הגיע לכל המחנה, כולל הצוות, ומיד בבוקר הם זרקו אותה מהמחנה. האשימו אותה. זה היה מאוד שיפוטי. לא נתנו לה אפשרות להסביר, לערער. זה היה סטירה בפנים שלה. עד אז היא ראתה את העולם באופן מאוד תמים".
כמה חודשים לאחר מכן, הוזמנה גילה למסיבת פורים במסגרת בני עקיבא, שם אירע אירוע נוסף שטלטל את עולמה. "בחור שהיא לא הכירה הזמין אותה לחדר, נעל את הדלת וביצע על עצמו אקט מיני מולה. זה גרם לה לבושה מאוד גדולה והיא לא ידעה איך להתמודד עם זה או לדבר על זה. מאוד התביישה", מתאר המר. "זה ידוע שאצל בנאדם שעובר טראומה חשוב לדבר על זה, והיא לא הצליחה. כמה שהיא לא הצליחה כך היה יותר קשה. היא לא ידעה איך להתמודד עם המשפחה, עם בית הספר, פנתה לעישון קנאביס כי חשבה שזה יעזור לה, ולאט-לאט המצב הידרדר".
הרב שלום המר: "לאחר הניסיון האובדני הראשון אף אחד לא דיבר איתנו. לא הזכירו בכלל את המילה אובדנות. גם הפסיכולוג וגם הפסיכיאטרית לא דיברו איתנו על הסימנים. אף אחד לא הסביר לנו שבנאדם שניסה להתאבד, הסיכוי שהוא ינסה שוב גבוה ביותר מ־65 אחוז"
עם הזמן החלה גילה להפגין סימנים של החמרה במצבה הנפשי. "היא החלה להיעדר מבית הספר, לחזור הביתה מאוחר בלילה, להתקרב לחברה לא כל כך טובה", ממשיך המר, "כשבנאדם חווה את זה הוא מתחיל להתבודד ולאבד משמעות לחיים. התחילו לה התפרצויות של כעס ורוגז. היא הייתה זורקת עלינו דברים, מקללת אותנו, פעמיים איימה עליי עם סכין. יש מישהו שיגיד שברגעים כאלה צריך להתעורר ולהבין שהבת שלך לא אוהבת אותך, אבל זה בדיוק ההפך - היינו שני האנשים שהיא יכולה לסמוך עליהם, אבל היא לא ידעה איך להוציא את זה".
ההתפרצויות, אובדן השליטה והכאב הפנימי שלא קיבל מילים אילצו את ההורים להבין שאין ברירה - חייבים לפנות לעזרה מקצועית. "חיפשנו טיפול, אבל טיפול עובד רק אם יש שיתוף פעולה, ולוקח זמן למצוא את הבנאדם הנכון", מסביר המר. "בכל פעם לאחר כמה טיפולים זה כבר התחיל להגיע למקום עדין ורגיש וכואב והיא לא הייתה מוכנה לשתף פעולה. מה שהיא הייתה צריכה זה מישהו שמבין אותה חוץ מההורים. מישהו שיודע איך לדבר איתה. אבל בגיל כזה, גיל הנעורים, הם מאבדים תקווה מהר. הם אומרים לעצמם: זה כל החיים שלי. וזהו. אין מחר".
6 צפייה בגלריה
למנוע את המקרה הבא. המר פועל במסגרת פעילות עמותת "דרכה של גילה". צילום: עמותת Gila's way
הבדידות הורגת
סימני האזהרה המשיכו להיערם באופן מדאיג כשגילה עברה ניסיון אובדני ראשון שלא צלח. "היא ניסתה להתאבד עם בליעת כדורים. כמובן שלקחנו אותה לבית החולים. לאחר 12 שעות היא נבדקה על ידי פסיכיאטר ל-20 דקות, ושחררו אותה הביתה כאילו לא קרה כלום", מספר המר על אוזלת ידם של הגורמים הטיפוליים. "אף אחד לא דיבר איתנו, לא הסביר לנו את הרצינות של העניין. לא הזכירו בכלל את המילה אובדנות. גם הפסיכולוג וגם הפסיכיאטרית לא דיברו איתנו על הסימנים. אף אחד לא הסביר לנו שבנאדם שניסה להתאבד, הסיכוי שהוא ינסה שוב גבוה ביותר מ-65 אחוז".
הניסיון האובדני היה נקודת אזהרה ברורה, אבל במקום תוכנית טיפול רציפה ומשמעותית, גילה הועברה בין מסגרות שלא הצליחו לתת לה מענה אמיתי. "הבאנו אותה לפנימייה טיפולית, אבל גם שם לא היה מספיק טיפול פרונטלי. זה היה מקום טוב ושקט שבו היא מצאה גם משפחה תומכת, אבל עדיין הסערה הייתה בפנים. הפסיכיאטרית שהיא ראתה שם רשמה לה תרופות אנטי-פסיכוטיות, שבינינו היא לא הייתה צריכה אותן, כי היא לא הייתה פסיכוטית. היא פשוט סבלה, הייתה בכאב ובצער, והתמודדה עם התחושות האלו.
"היא הייתה מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי שלושה שבועות. וזה היה מאוד טוב לה, אגב, כי היא ראתה אחרים שגם מתמודדים וגם סובלים. זה טוב להרגיש חלק מקהילה. הדבר הכי גרוע זה להרגיש לבד, ואנחנו חייבים להבין שה'לבד' הזה, הבדידות, זה לא לפי ההגדרות שלנו אלא לפי ההגדרות שלהם. לא היו לה חברים באותה תקופה. כששחררו אותה מבית החולים, שחררו אותה בלי מסגרת. וכמו שכבר ציינתי, הדבר הכי גרוע זה להרגיש חוסר משמעות. זה היה באותה שנה שבה כל החברים שלה פרשו כנפיים: צבא, שירות לאומי, ישיבה, מדרשה, מכינות קדם-צבאיות - והיא נשארה בבית".
הוא מוסיף: "כדי שיהיה נסבל לחיות, האדם שואל את עצמו: מה אני עושה כאן? מה אני תורם? הרי בסופו של דבר כל אדם נורמלי רוצה להוכיח שהוא שווה משהו, שהוא יכול לעשות דברים, לתרום לקהילה, לתרום לעולם, שתהיה לו סיבה לחיות. אותו דבר עם אנשים שמתמודדים עם מחלות נפש: גם הם רוצים להרגיש חלק, שיש להם מה לתרום".
אבל בזמן שבתו הקטנה חיפשה משמעות, המערכת הציבה עוד ועוד חסמים. "כל פעם שניסינו, היינו צריכים לעבור דרך בירוקרטיה - לחזור לרווחה, לבקש מהם רשות, לבדוק את האופציה, עד שקבעו עם הרופאים וחזרו אליי עם תשובה. זה כל הזמן דרש המון זמן, והרי לאדם שמתמודד ושניסה להתאבד אין זמן. זמן זה חיים".
בסופו של דבר, הגיע היום הקשה מכולם. "באותו יום היא הייתה במצב מאוד לא טוב. אנחנו חושבים שחלק מהסיבות זה בגלל שנתנו לה תרופות אנטי-פסיכוטיות. אנשים צריכים להבין, לתרופות האלו יש המון תופעות לוואי. אצל גילה התרופות גרמו לכך שהעיניים שלה יסתכלו למעלה והיא לא הצליחה להוריד אותן למטה. זה שיגע אותה. היא בכתה נורא, וזה היה כל כך כואב לראות. במשך מספר שבועות פנינו לפסיכיאטרית שלה, והיא אמרה שיש לה תור רק בעוד שבוע. שהיא לא פנויה".
כאן המר לא מסתיר את התסכול שלו. "כשאדם סובל בצורה כזו, במה זה שונה מאדם שמדמם? הרי מיד מפנים אותו לאשפוז ומטפלים בו. וגם גילה דיממה, אבל מהנפש. היא התחילה לשכנע את עצמה שהיא כן משוגעת. תופעות לוואי כאלו משפיעות מאוד, במיוחד אצל בני נוער".
הרב שלום המר: "במדינה שלנו, לצערי, כל הפסיכיאטרים והפסיכולוגים יודעים איך לדבר על אובדנות אחרי מעשה, ואיך לזהות סימנים, אבל לא איך לטפל באנשים אובדניים כדי למנוע את הצעד הזה. רוב האנשים נזרקים לבתי חולים, ושם שמים פלסטר ומחזירים אותם הביתה. אבל זה לא טיפול"
באותו בוקר התפרצה גילה באלימות כלפי הוריה. "היא זרקה עליי בקבוק זכוכית שפגע לי בסנטר. עד היום זה כואב לי, זה הדבר הפיזי שנשאר ממנה. לקחנו אותה לפסיכיאטרית. הפסיכיאטרית לא דיברה איתה וגם לא איתנו על האפשרות של התאבדות. היום אני יודע: בשבועיים האחרונים של החיים של גילה היו תשעה סימנים בולטים של אובדנות, ואף אחד לא סיפר לנו. היא נתנה לה מרשם בשביל משהו פשוט להרגעה, ושלחה אותה הביתה".
בצהריים נסעה גילה לפגישה של קבוצה טיפולית במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים. שם, במהלך המפגש, היא בחרה לקפוץ אל מותה - החלטה שהשאירה את משפחתה מרוסקת ושיקפה את עומק הכאב שלא קיבל מענה. "אין לי ספק שגילה רצתה לחיות", אומר המר בעצב, "אבל היא לא ראתה תקווה מול העיניים באותה דקה".
למנוע את המקרה הבא
שלושה ימים בלבד לאחר השבעה, הבין המר שאינו יכול לשבת בחיבוק ידיים. "התחלתי לצאת החוצה ולהעביר הרצאות על מודעות לבריאות הנפש, ולאט-לאט יותר על מניעת אובדנות", הוא מספר. "זה היה משהו טיפולי. לא ידעתי איך להתמודד עם עצמי, לא ידעתי מה לעשות עם הכאב, אז התחלתי לפעול, לבנות ולעשות לעילוי נשמתה".
בהתחלה, הוא מספר, כל הרצאה הייתה עבורו גם מעין טקס פרטי. "הייתי נכנס לאולם ומזמין את גילה להיות איתי, ללוות אותי. עם הזמן, אחרי בערך שנה, הבנתי שזה כבר לא רק בשבילי. אנשים רצו לשמוע, הקשיבו, באו אליי מיד אחרי ההרצאות, סיפרו לי את הסיפורים האישיים שלהם. הבנתי שזו מגפה חבויה. שיש המון אנשים שמבקשים לדבר, שמבקשים מישהו שישמע".
מתוך הכאב הזה נולדה גם העמותה שהקים – "דרכה של גילה (Gilla's Way). "אמרתי לעצמי: איפה באמת צריכים לשמוע את הדברים האלה? איפה זה יכול למנוע גדיעה של חיים?" מסביר המר. "כי במדינה שלנו, לצערי, כל הפסיכיאטרים והפסיכולוגים יודעים איך לדבר על אובדנות אחרי מעשה, ואיך לזהות סימנים, אבל לא איך לטפל באנשים אובדניים כדי למנוע את הצעד הזה. רוב האנשים נזרקים לבתי החולים, ושם שמים פלסטר ומחזירים אותם הביתה. אבל זה לא טיפול. טיפול אמיתי באדם אובדני, שמתמודד עם כאב נפשי לוקח זמן, לוקח סבלנות, זה תהליך שלם. ואת זה אין במערכת".
אילו סימנים היית רוצה שהורים אחרים ילמדו לזהות אצל הילדים שלהם?
"כשילדים מתחילים לדבר הרבה על המוות, כשיש פגיעה עצמית או רצון להזיק לעצמם, חוסר שינה או להפך - יותר מדי שינה, סימנים של חוסר אונים או הרמת ידיים. הם מפסיקים ליהנות מדברים שפעם אהבו, התסמינים מאוד דומים לדיכאון. לפעמים הם מתחילים לחלק חפצים אישיים לאחרים, לדבר על זה שהם נטל, להגיד שבלי שהם יהיו החיים של כולם יהיו קלים יותר. עוד סימן הוא כתיבה של דברים שמרמזים על תוכניות אובדניות, או הזנחה של עצמם: לא מטפלים בהיגיינה, לא מתקלחים, לא יוצאים מהבית, לא משקיעים במראה. זה חוסר תקווה. כשהם מתחילים להזניח את עצמם - זו נורה אדומה".
מה היית אומר להורה שחושד שהילד שלו סובל אבל לא יודע איך לגשת אליו?
"דבר ראשון, לקחת כל דיבור על מוות ברצינות. ילד שאומר 'אוף, אני רוצה למות' הוא לא בהכרח אובדני, אבל זה כן אומר שצריך לנהל איתו שיחה: מה זה מוות, מה המשמעות שלו, להסביר, לשוחח. דבר שני - לזכור תמיד שרוב האנשים שמתאבדים לא באמת רוצים למות. הם רוצים לחיות, ואם מצליחים לתת להם פיסת אור של תקווה - אפשר להציל חיים. חשוב לא לבטל את מה שהם אומרים, אלא לומר להם: אני לא מבין בדיוק את הכאב שלך, אבל אני כן רואה שאתה נמצא במקום קשה וכואב לך, ואני רוצה לעזור. אני פה בשבילך. וצריך לומר את זה רק אם באמת מתכוונים לזה.
דבר נוסף שמציין המר הוא לסמוך על האינסטינקטים. "אלוהים ברא בנו אינסטינקטים הוריים, ואם משהו לא יושב טוב איתכם - אם פסיכולוג נשמע לא מתאים, אם טיפול לא מרגיש נכון - תחליפו. תקשיבו ללב שלכם. חשוב גם לצבור כוחות. ילד שמתמודד עם בעיות נפש זה משהו שדורש הרבה אומץ, סבלנות ואנרגיה. אל תבזבזו את האנרגיה הזאת על אנשים שלא יכולים לעזור לכם. אתם לא חייבים לספר לסבתא את כל הסיפור אם זה לא יועיל. תשמרו את הכוחות לרגע שבו תצטרכו לדבר עם איש מקצוע: פסיכולוג, פסיכיאטר או מטפל, כדי שיהיה לכם הכוח לנווט את הילד לעזרה הנכונה".
אחת הפעולות החשובות ביותר שעמותת "דרכה של גילה" מקפידה לעשות - ואולי היא היחידה בארץ שפועלת כך, היא ללוות לא רק את האדם המתמודד בעצמו, אלא גם את המעגל הקרוב אליו במטרה למנוע אובדנות. "אנחנו שם בשביל ההורים, בן או בת הזוג, האחים, החברים, הקולגות", מסביר המר. "אנחנו מעבירים הרצאות ברחבי הארץ ועוזרים להם להבין איך להתמודד, איך לגשת, ובעיקר איך לנווט את האדם היקר להם אל התחנה הראשונה והנכונה כדי למנוע אובדנות ולהציל חיים. וברוך השם, הצלנו הרבה מאוד אנשים".
הוא משתף דוגמה מהשבועות האחרונים: "באירוע שקיימנו בירושלים ניגשה אליי אישה ואמרה לי: 'אתה לא זוכר אותי, אבל לפני שלוש וחצי שנים לא ידעתי לאן לפנות עם הבת שלי שהייתה אובדנית. שמעתי עליך, התקשרתי, ועזרת לנו להגיע למקום הנכון. היום היא במצב טוב, ובונה מחדש את החיים שלה - בזכותכם".
מתוך הכאב, הוא מבקש להעביר להורים ולילדים אחרים שנאבקים בחשכה את הלקח החשוב ביותר שלמד. "במיוחד השבוע, כשמציינים את יום מניעת האובדנות הבינלאומי, חשוב לי להדגיש: אף פעם לא חשבנו שילד שלנו עלול להתאבד. זה נשמע לנו כמו משהו ששייך להומלסים, לנוער בסיכון, לאנשים בקצוות. אבל זה לא נכון. אובדנות נמצאת בלב החברה, והיא יכולה לפגוע בכל אחד ובכל בית. לפעמים כל מה שצריך זו טראומה אחת קשה, כמו שגילה עברה, כדי לדחוף אדם למצוקה שלא יידע איך לצאת ממנה. וזה מה שעלינו להבין: זה יכול לקרות לכולם, ולכן אסור לנו להתעלם מהסימנים. במקרים כאלה אהבה ותקווה הן המפתח לריפוי".
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בווטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר או www.headspace.org.il.
