עדי ביטי הוציאה לאור שיר חדש ופרובוקטיבי, והרוחות סוערות. חברת הכנסת תהלה פרידמן יצאה במחאה נוקבת שבה היא תיארה את השיר עצמו ואת הקליפ המלווה אותו ככזה ש"מחזק את תרבות האונס".
ביטי מבחינתה הגיבה בעד חופש הביטוי, וטענה שהשיר שלה נותח בצורה לקויה. כצפוי, הרוחות ברשתות החברתיות סוערות. רוב ההורים מפגינים זעזוע עמוק, ומתווכחים ביניהם בדיונים רבים ושונים. יש כאלו המכנים אותו כפורנוגרפיה של ממש בעוד אחרים תוהים אם זה אחראי מצד הזמרת להוציא קליפ כזה, ובעיקר כולם עסוקים בשאלה: מה עלולה להיות ההשפעה של שיר כזה על הילדים ובני הנוער?
למי שלא מעודכן במתרחש הרי שהשיר עונה לשם "חמסה חמסה", וביטי מופיעה בו כשהיא לבושה במחשופים וביריות, בעיקר בצבעי אדום ושחור. הקליפ מלווה בריקודים פרובוקטיביים בלבוש מינימלי. שיאו של הקליפ בסצנה שבה בחורה אסייתית עירומה שוכבת על שולחן כשעל גופה מפוזר סושי.
מתוך הקליפמתוך הקליפ
מתוך הקליפ
(צילום מסך)
אני מנסה שלא לשפוט מהר מדי, ולכן קוראת בסבלנות פרשנויות על גבי פרשנויות, מתוך ניסיון להבין למה התכוון המשורר. אלו מסבירות כי השיר מנסה להציג את ביטי כדמות של אישה חזקה, כזאת שמצהירה שהיא כבר לא ילדה קטנה, ובטח שלא "ילדה טובה" יותר.
עם כל הרצון הטוב, התחושה שלי היא שלא מדובר בקליפ עדכני שמשדר נשיות וכוח, אלא דווקא כזה שמחזיר אותנו שנים לאחור, ובעיקר יש לי הרגשה שיש פה איזשהו ניסיון לחקות קליפים שהיו הרבה קודם לכן.
הדמויות שרצות לי בראש כשאני רואה את הקליפים האלו הן מאז תקופת לייזה מינלי בקברט, מדונה שנחשבה כמישהי נועזת, מיילי סיירוס שהופיעה בשיר פרובוקטיבי, נועה קירל שעוררה דיון ציבורי לוהט ועוד.
קראו עוד:
אפילו הסצנה עם הסושי נראית לי מוכרת מהיכן שהוא, וחיפוש מהיר מגלה לי שהיא כבר הייתה בסדרה "סקס והעיר הגדולה". כלומר, אין חדש תחת השמש, ועדיין, הקליפ הזה מעורר בי איזשהו זעזוע. וזה קורה בעיקר כשאני חושבת על בנות 12 או 15 שצופות בקליפ הזה.
בני נוער מחקים את הדרך שבה הגיבורים שלהם לבושים, זזים, מדברים ומצטלמים
ואכן, מחקרים עדכניים מוכיחים שבני הנוער נוטים להיות מושפעים ממודלים ומכוכבים שהם אוהבים. הם מחקים דמויות שהם רואים באינסטגרם ובטיקטוק, ומחקים את הדרך שבה הגיבורים שלהם עומדים, לבושים, זזים, מדברים ומצטלמים.
מה שעצוב בכל הסיפור הזה הוא שסקרים שנעשו בנושא חשפו שיותר מ-50% מבני הנוער בסופו של דבר מרגישים אכזבה מגופם, דבר שפוגע לאורך זמן גם בדימוי העצמי שלהם וגם בביטחון במראה שלהם ובכלל.
תוסיפו לכך גם את העובדה שהם נמצאים עכשיו בגיל ההתבגרות, שמתחיל כבר בגיל תשע, ואם לא די בכך שבתקופה הסוערת הזאת ישנם שינויים הורמונליים, גופניים ורגשיים המקשים עליהם, הרי שבתקופה הנוכחית ישנה גם הקורונה. וזו, יש לציין, מהווה אצל חלקם טלטלה נפשית רגשית של ממש.
מתוך הקליפמתוך הקליפ
מתוך הקליפ
(צילום מסך)
אולי זה יפתיע אתכם, בשיחה שקיימתי עם בני נוער שצפו בקליפ הזה, הייתה אדישות גמורה. "אז מה הביג דיל?" הם שאלו, "היא עברה את גיל 18, שתעשה מה שהיא רוצה". חלקם בהו בקליפ בפנים אטומות, ללא כל תגובה, בטח שלא הרמת גבה, והעבירו הלאה.
מבחינתם אין פה שום דבר חדש במיוחד או מעניין. ותעשו טובה, אל תדברו איתם על החפצה או שיקוף של נשיות בעייתית. עבורם זאת פשוט עוד מישהי ששרה כשהיא חצי לבושה. הם כבר התרגלו לכך, תתקדמו.
מבחינת בני נוער אין פה שום דבר חדש במיוחד או מעניין. הם כבר התרגלו
והאמת היא שזה לא מפתיע. בתקופה זאת שבה בני הנוער היו אמורים להיות במסגרות, לבלות אחר הצהריים בחוגים עם חברים, הם יושבים במשך ימים ארוכים עם ההורים בבית, ולומדים דרך הזום.
הם נמצאים למשך שעות על גבי שעות ברשתות החברתיות, כאשר רוב הזמן מעבירים באצבע סרטונים של זמרים מוכרים או סתם כאלו שמנסים לשיר, ובעיקר לשאול שוב ושוב בדרכים יצירתיות ולעיתים גם פרובוקטיביות: "איך אני נראית? מיליון דולר".
האדישות הזאת שבני הנוער מפגינים כשהם רואים שיר כזה היא זו שצריכה להדאיג אותנו. בעיקר כי גם ככה לא ברור לנו מה יהיו ההשלכות של הקורונה על חייהם. אין ספק שעודף ועומס המידע שאופף אותם בתקופה הזאת הולך ומחריף, והשעות הרבות שבהן הם יושבים מול המסכים נותנות את אותותיהן הן מבחינה חברתית והן מבחינה נפשית. תוסיפו לכך את פרצוף הזומבי שבוהה בזום עד ערפול חושים שעה אחר שעה, כי כרגע זאת הדרך היחידה שישנה עבורם ללמוד.
ולכן, דווקא עכשיו, בוואקום הזה שנוצר בחייהם זהו המקום שלנו, ההורים, לדבר עם הילדים על השיר הזה, בהתאם לגילם ולהבנתם כמובן, ולשמוע מה דעתם. תקראו לזה "צפייה ביקורתית" או פשוט לחבור לעולמו של המתבגר ולהקשיב לדעה שלו/ה.
לא משנה איך תחליטו לקרוא לזה פשוט גשו אליהם עם הסמארטפון, תראו להם את השיר הזה, ותייצרו שיחה. כי עדיף שמישהו ינסה לשבור את האדישות הזאת, ובמצב הנתון זה חייב להיות אנחנו.
הכותבת היא אמא לשלושה ילדים, כתבת בערוץ ההורים, מומחית למחקר תרבות הילד והנוער ומנכ"לית פורטל "עשר פלוס"