כשאסתר רנצן, מגישת טלוויזיה יהודייה-בריטית, עוד הייתה חזקה מספיק לעלות על מטוס לשווייץ, היא עדיין רצתה לחיות. למרות הסרטן, היא הצליחה ליהנות מהשהות בביתה הכפרי שבדרום אנגליה, ולא הרגישה שהגיע הזמן להיפרד. כשהסבל גבר, מצבה הגופני כבר לא אפשר לה לממש את האפשרות שהכינה מראש. הפער הזה, בין הרצון להמשיך לחיות לבין החשש להחמיץ את ההזדמנות לבחור כיצד ייראה הסוף, עמד במרכז המאבק הציבורי האחרון שלה.
רנצן, מהפנים המוכרות ביותר בבריטניה ומייסדת קו הסיוע לילדים Childline, נפטרה אתמול (יום ד') בגיל 86. שלושת ילדיה, מרים, רבקה וג'ושוע, הודיעו על מותה ותיארו אם וסבתא אהובה, שמורשת החמלה וההבנה שלה תמשיך לחיות. "היא הייתה קרן האור שלנו", כתבו. היא הותירה אחריה גם חמישה נכדים.
גלריה
מגישת הטלוויזיה הבריטית אסתר רנצן כשהגיעה לארמון בקינגהאם בלונדון לקבלת פנים לכבוד "אנשים הפעילים למען הציבור גם לאחר גיל 60", בהנחיית המלכה אליזבת ב-18 במאי 2006
(צילום: SANG TAN / Pool AP via AP)
לחיות מבדיקה לבדיקה
האבחנה בסרטן ריאות, שאותה חשפה רנצן בינואר 2023, תלתה כל תוכנית לעתיד בתוצאות הבדיקה הבאה. במאי אותה שנה הודיעה שהמחלה בשלב ארבע, אבל הטיפול שקיבלה העניק לה זמן נוסף עם משפחתה. לפי אתר "הסטנדרד", בתה רבקה תיארה את שגרת חייהן בקיץ 2024 במילים "חיים מבדיקה לבדיקה". התרופה נראתה יעילה, אך איש לא יכול היה להבטיח כמה זמן תמשיך להשפיע. בינתיים, המשפחה ביקשה ליהנות מהזמן שקיבלה.
בהמשך נאלצה רנצן להתמודד גם עם סרטן נוסף. בנובמבר אשתקד סיפרה שאובחנה בסוג אחר של המחלה, שהצריך כימותרפיה והקרנות. באותו שלב כבר לא קיבלה טיפול נגד הסרטן: לדבריה, הרופא החליט שתופעות הלוואי עולות על התועלת. את חוסר הוודאות ניסתה לתרגם להחלטה משפחתית מעשית, והקדימה את חגיגת חג המולד עם ילדיה וחמשת נכדיה, כדי להגדיל את הסיכוי שתוכל להשתתף בה. כבר ב-2023 לא הייתה בטוחה שתזכה לחגוג שוב, ומאז כל חג נוסף היה עבורה הזדמנות שלא ציפתה לקבל.
אסתר רנצן ובתה רבקה וילקוקס בטקס פרסי קוסטה לספר השנה בלונדון, 24 בינואר 2012
(צילום: AP Photo / Kirsty Wigglesworth)
בפברואר השנה, שלוש שנים אחרי האבחון, כתבה בטור אישי ב"אובזרבר" שהתרופה החדשה האריכה את חייה מעבר לציפיותיה, אך כבר הפסיקה לפעול. לקראת בדיקה נוספת, שנועדה לברר עד כמה המחלה התפשטה, הביעה חשש שלא תספיק לראות את השינוי בחוק שלמענו נאבקה.
חודש לאחר מכן הגיע דווקא עדכון מעודד. בריאיון ל-BBC סיפרה שההדמיה האחרונה הראתה שיפור למרות הפסקת הטיפול, ושהאונקולוג שלה הגדיר אותה כמקרה חריג שחי מעבר לצפי. היא תכננה להמשיך במאבק הציבורי כל עוד תוכל, ואף תהתה אם הוא מעניק לה כוח להחזיק מעמד: "אולי המאבק הזה הוא שמחזיק אותי, מי יודע?"
הנסיעה שכבר לא הייתה אפשרית
בדצמבר 2023 סיפרה רנצן כי הצטרפה לארגון דיגניטאס בשווייץ, המאפשר התאבדות בסיוע רפואי בתנאים מסוימים. מבחינתה, זו הייתה אפשרות שתוכל לשקול אם הטיפול לא יעזור והחיים יהפכו לבלתי נסבלים. במקביל, היא קראה לשנות את החוק באנגליה ובוויילס, כדי שחולים במצבה לא יצטרכו לצאת מארצם לשם כך.
התוכנית עוררה גם חשש בנוגע למשפחתה. רנצן אמרה שקרוביה ירצו ללוות אותה, אך הם עלולים להסתכן בחקירה או בהעמדה לדין. בתה רבקה דיברה בפומבי על הפחד הזה ועל הקושי שהוא מוסיף לפרידה. עם זאת, ליווי אינו מוביל אוטומטית להעמדה לדין: בדיווח על דבריה צוין כי הנחיות התביעה מצביעות על סבירות נמוכה לכך בנסיבות מסוימות.
"הבית הכחול" שבו מסיימים את החיים בסיוע דיגניטאס בשווייץ
(צילום: שלומי וולפנר)
ב-10 בספטמבר, ערב ההצבעה בבית הנבחרים, סיפרה רנצן שהאפשרות לנסוע כבר נסגרה בפניה. "כשהחיים הפכו לבלתי נסבלים, כבר הייתי חלשה מדי מבחינה גופנית מכדי לעשות את המסע", אמרה. היא הסבירה שהכינה את הנסיעה והוציאה עליה כסף, אך כשהייתה מסוגלת לצאת לדרך עדיין לא הייתה מוכנה לסיים את חייה.
לצד הסבל שלה, דיברה גם על החשש שהזיכרונות האחרונים של משפחתה יאפילו על השנים המאושרות שחלקו. "הדבר האחרון שאני רוצה הוא שהמשפחה שלי תזכור אותי סובלת מכאב", אמרה בעבר.
השינוי שלא הספיקה לראות
המאבק שבו השתתפה נע בין תקווה לאכזבה. ביוני 2025 אישר בית הנבחרים הצעת חוק שנועדה להתיר לחולים סופניים בגירים התאבדות בסיוע רפואי, בכפוף לתנאים ולמנגנוני הגנה. אלא שההצעה לא השלימה את הליך החקיקה בבית הלורדים לפני סיום מושב הפרלמנט, ולכן לא הפכה לחוק. הצעה מחודשת הוגשה ביוני 2026, אך ב-11 בספטמבר הצביע בית הנבחרים נגד המשך קידומה.
הוויכוח סביב ההסדרה נותר חריף. תומכיה רואים בה דרך להעניק לחולים סופניים בחירה ולהפחית סבל. מתנגדיה חוששים מלחץ על אנשים פגיעים, ובפרט מהאפשרות שיחושו שהם נטל על סביבתם, ומדגישים את הצורך בטיפול ובתמיכה מספקים בסוף החיים. לאחר מותה הודיע ארגון Dignity in Dying, הפועל לשינוי החוק, כי ימשיך במאבק. בהודעתו הדגיש את תרומתן של רנצן ושל בתה רבקה להעלאת קולם של חולים סופניים ושל משפחות שכולות לדיון הציבורי.
רנצן נולדה ב-1940 למשפחה יהודית באנגליה, ומשפחת אביה הגיעה מהקהילה היהודית בוורשה. אף שלדבריה הפכה עם השנים לאגנוסטית (מי שסבורה שאי אפשר לדעת אם אלוהים קיים), הזהות היהודית נותרה משמעותית עבורה. "אני מבינה עד כמה אני חבה להיותי יהודייה", אמרה בריאיון ל"ג'ואיש ניוז" לפני שלוש שנים. היא הסבירה שהקרבה המשפחתית, החשיבות שניתנה לחינוך והתרבות היהודית היו הבסיס לרבים מערכיה. ההשתייכות למיעוט, הוסיפה, לימדה אותה להעריך את הסובלנות שממנה נהנתה, ולדבריה על היהודים להעניק אותה גם למיעוטים אחרים.
רבקה וילקוקס (במרכז) מחזיקה שלט עם תמונת אמה, אסתר רנצן, בהפגנה מחוץ לבניין הפרלמנט בלונדון, לקראת הדיון בהצעת החוק לסיוע לסיום החיים, 22 באפריל 2026
(צילום: AP Photo / Kin Cheung)
הרבה לפני שדיברה בפומבי על מחלתה, רנצן השתמשה בטלוויזיה כדי לקדם שינוי חברתי. במשך 21 שנה, מ-1973 עד 1994, הגישה ב-BBC את התוכנית "That's Life", ששילבה בידור עם תחקירים וסיפורים אנושיים ומשכה מיליוני צופים. פעילותה עסקה בין היתר בבטיחות ילדים, בתרומת איברים ובבריאות הנפש.
אחד מרגעיה הזכורים ביותר התרחש ב-1988, כשהביאה לתוכנית את ניקולס וינטון, שסייע להציל 669 ילדים, רובם יהודים, מצ'כוסלובקיה ערב מלחמת העולם השנייה. בהופעותיו בתוכנית פגש אנשים שחייהם ניצלו בזכותו. ברגע שהפך מאז לאחד הקטעים המוכרים בתולדות הטלוויזיה הבריטית, ביקשה רנצן מהנוכחים שחבו לו את חייהם לקום, והוא הסתובב וגילה אותם סביבו בקהל.
"הייתי בת מזל"
ב-1986 הקימה את Childline בעקבות שידור שעסק בהתעללות בילדים והמחיש כמה מהם זקוקים למקום בטוח לפנות אליו. לפי ארגון NSPCC, המפעיל את השירות כיום, מאז הקמתו ניתנו באמצעותו יותר משישה מיליון שיחות ומפגשי ייעוץ.
את החיבור בין בית ילדותה למפעל חייה תיארה בריאיון ל"ג'ואיש כרוניקל" ב-2017. לדבריה, הגדילה במשפחה יהודית שבה הילדים זכו למקום מרכזי הייתה אחד המניעים להקמת Childline. "שום אירוע משפחתי לא היה שלם בלי הילדים, ותמיד הרגשנו שמעריכים אותנו. אני חושבת שאני חבה הרבה לרקע שלי", אמרה. ההכרה הזאת בערכם של ילדים ליוותה אותה גם כשהקשיבה, כמתנדבת בקו, לילדים שגדלו בבתים שבהם לא הרגישו בטוחים או אהובים. בהמשך ייסדה גם את The Silver Line, קו סיוע לקשישים המתמודדים עם בדידות.
גם את הפרידה מהציבור ביקשה לנסח בעצמה. במכתב שפורסם לאחר מותה הודתה למי שהעניקו לה חברות, תמיכה ועזרה מקצועית לאורך השנים, ושאפשרו לה, לדבריה, לחיות חיים ארוכים ומאושרים. "הייתי בת מזל באופן יוצא דופן", כתבה.
היא ביקשה ממי שירצו להנציח אותה בתרומה לשקול את דיגניטאס, והודתה גם להוספיס שבו טופלה. את המכתב סיימה בתקווה לפגישה נוספת: "אולי אפגוש אתכם בסופו של דבר בצד השני. אני מקווה מאוד שכן".
