סרט תיעודי חדש מבית היוצר של "קולה של הינד רג'אב" מעורר תהודה רבה בהוליווד, ועוקב אחר שלושה רופאים מארצות הברית שהתנדבו לטפל בילדים פלסטינים ברצועת עזה.
דבריו של ד"ר פרלמוטר בנוגע למתרחש בעזה
הסרט American Doctor, בבימויה של העיתונאית המלזית-אמריקנית זוכת פרס האמי פו סי טאנג, עוקב אחר עבודתם של הרופאים תאאר אחמד, מארק פרלמוטר היהודי ופירוז סידווה בבתי החולים ברצועה ובמסדרונות הקונגרס בארצות הברית. הרופאים המצולמים מגנים את "רצח העם" שמבצעת ישראל בעזה בתגובה למתקפת הטרור של ה-7 אוקטובר, ופועלים במטרה "להעלות את מודעות האזרחים בארצות הברית בנוגע לשימוש בכספי המיסים שלהם".
הסרט מופץ על ידי חברת ההפקה Watermelon Pictures, שנוסדה על ידי האחים הפלסטינים-אמריקנים באדי וחמזה עלי במטרה "לקדם סיפורים המשקפים את נקודות המבט של פלסטינים". מדובר באותה חברה שהביאה למסכים כאמור את הסרט "קולה של הינד רג'אב", שהיה מועמד לפרס האוסקר.
שלושת הרופאים המככבים ביצירה מגיעים מרקעים שונים: ד"ר אחמד הוא רופא אמריקני ממוצא פלסטיני, שמוצג בסרט כ"מדוד והאסטרטגי"; ד"ר פרלמוטר הוא רופא אמריקני-יהודי ("הבוטה והרגשי"), וד"ר סידווה ("אשף התקשורת") הוא פקיסטני-אמריקני ממוצא זורואסטרי. במהלך הסרט הם מתועדים כשהם עוזבים את בתיהם הפרבריים בארה"ב, את נשותיהם וילדיהם, ומגיעים לעזה כדי לטפל בפצועים ולנתח אותם תחת אש בבית החולים נאסר שבחאן יונס.
המצלמות מלוות את הצוות הרפואי בזמן אמת, ומתעדות בעיקר את ההתמודדות שלהם עם פציעות קשות של ילדים פלסטינים. הרופאים נראים בין השאר מבריחים במזוודות שלהם ציוד רפואי בסיסי, כמו מדי חדר ניתוח ואנטיביוטיקה, מכיוון שלדבריהם הרשויות בארץ לא אישרו את הכנסתם לאזור הלחימה.
הסרט מתחקה אחר כמה ילדים, שגם לאחר שניצלו נאלצים לעבור קטיעות גפיים. באחת הסצנות מתואר נער בן 15 ששרד הפצצה אחת, אך נשרף למוות כאשר מתחם נאסר ספג באוגוסט 2025 פגיעה ישירה של טיל צה"ל. מלבדו נהרגו במתקפה עוד 19 בני אדם, ואחד הרופאים בעצמו, ד"ר סידווה, נפצע.
סצנה נוספת מציגה רופא מרדים פלסטיני בשם עבאד, המתאר בדמעות את הדילמה שלו בין החובה המקצועית להציל את מטופליו לבין הדאגה לילדיו שלו.
בנוסף לעבודתם בחדרי הניתוח, הסרט מראה את מאמציהם של שלושת הרופאים להשפיע על מקבלי ההחלטות בוושינגטון בניסיון לעצור את המשך הלחימה. המצלמות מלוות אותם לפגישות בבניין הקפיטול, שם הם זוכים, לטענתם, בעיקר למס שפתיים מצד הפוליטיקאים. ד"ר סידווה מספר למצלמות כי "מה שראינו בעזה היה באמת רק רמה מזעזעת של הרג, של הטלת מום, של הרעבה, של הרס של מערכת הבריאות, של פגיעה בקולגות שלנו, פגיעה בהיריון עצמו, פגיעה בילדות עצמה". הוא הוסיף כי לו רק אזרחי ארצות הברית היו מודעים לפשעים האלה, הם לא היו מעוניינים לסבסד את המשך הפעולות האלה.
הסרט עוסק בהרחבה בפערים וביחס השונה שמקבלים הרופאים בהתאם לרקע שלהם. בעוד ששלושתם מחזיקים באזרחות אמריקנית ובהכשרה רפואית זהה, ד"ר אחמד מתמודד עם מכשולים ואישורים ביטחוניים נוקשים יותר מצד הרשויות בישראל בדרכו להיכנס לעזה. הסרט מתאר גם איך ברגע האחרון תויג כ"פלסטיני-אמריקני", נדחתה כניסתו, ולאחר שובו לארה"ב אף נלקח לבידוק על ידי פקידי המחלקה לביטחון המולדת. ד"ר אחמד גם ספג ביקורת מבית בארצות הברית, ובאחת הסצנות הוא מקריא דואר אלקטרוני שנשלח אליו ובו הוא מכונה "אנטישמי, בדיוק כמו מחבלי חמאס".
ד"ר פרלמוטר התייחס בסרט ליהדותו, ואמר כי דווקא הדת והרקע שלו מעניקים לו "פריבילגיה" בהשוואה לעמיתיו - מעמד שמאפשר לו לדבר ללא חשש מהשלכות, ולהאשים את ישראל ברצח עם ואת ארצות הברית בשותפות למעשים. הוא מפציר בצופים ובקהילה הרפואית להתייחס ל"רצח העם" כאל סוגיה של בריאות הציבור. "חווינו את רצח הילדים הגדול ביותר בימי חיינו, וקשה להתגבר על כך", הוא אומר. פרלמוטר ממשיך לתקוף אישית מול המצלמה את רה"מ בנימין נתניהו ואת ממשלת הימין שלו - אותם הוא מכנה "בועלי תרנגולות".
הוא משווה את המצב בעזה לאסונות קודמים שבהם טיפל הצוות, כולל רעידת האדמה בהאיטי, המלחמה באוקראינה והפיגועים במגדלי התאומים בארה"ב, וקובע כי "המראות בעזה היו גרועים מכולם יחד".
שבחים לצד ביקורת: "חד-צדדי"
מומחים של האו"ם המצוטטים בסרט מכנים את "ההרס המכוון" של מערכת הבריאות בעזה במונח "רצח רפואי". לפי הנתונים שמובאים בו, 1,700 עובדי מערכת הבריאות בעזה קיפחו את חייהם מאז שהחלה הפעילות הצבאית הישראלית ברצועה ב-2023. 94% מבתי החולים בעזה ניזוקו או נהרסו לחלוטין.
אחת הסצנות המרכזיות בסרט מציגה ויכוח של ד"ר פרלמוטר עם הבמאית, כאשר הוא מתעקש להציג את תמונות הילדים ההרוגים כפי שהן וללא טשטוש. "ישראל לקחה את כבודם של הילדים, ולכן הגופות שלהם מספרות את הסיפור של הטראומה ושל רצח העם הזה", הוא אומר. לאחר מכן הוא מצביע על תמונה של שישה ילדים פלסטינים הרוגים ופונה למצלמה - "זה מה שעשו כספי המיסים שלי". הוא גם מציע לבמאית שתיכנס כמעין אחות חדר ניתוח, אך היא סירבה מחשש שיעלו על זהותה, והסרט צולם מרחוק באמצעות צוות פלסטיני מקומי.
4 צפייה בגלריה
"ישראל לקחה את כבודם של הילדים, והגופות שלהם מספרות את הסיפור של רצח העם הזה". ד"ר מארק פרלמוטר
הבמאית פו סי טאנג עבדה בעברה כעיתונאית ב"ניו יורק טיימס", בסוכנות AP וברשת אל-ג׳זירה, והיא מתארת בסרט את התסכול המייאש שלה מחוסר הסולידריות בתקשורת האמריקנית כלפי עיתונאים שנהרגו בעזה. בהקרנת הבכורה סיפרה כי נתקלה בקשיים משמעותיים במימון הפרויקט בשלביו הראשונים. לאחר שגורמים בתעשייה אמרו לה שהיא לא תצליח להפיק את הסרט בשל הנושא הרגיש, היא השתמשה בחסכונותיה האישיים והשקיעה 150 אלף דולר. כשהכסף אזל כעבור חצי שנת צילומים, חברים במלזיה, ארץ הולדתה, סייעו לה לגייס כ-200 אלף דולר נוספים בתרומות. בהמשך, כשהלך הרוח הציבורי בארה"ב השתנה לטענתה, נפתחו דלתות לקבלת מענקים שאפשרו את השלמת הסרט. המפיקים השותפים שהסכימו לעבוד תמורת מחצית משכרם הרגיל כוללים את קירסטין בארפוד, שהייתה מועמדת בעבר לפרס האוסקר.
המבקרים בתקשורת האמריקנית הרעיפו שבחים על היצירה עם הקרנת הבכורה בפסטיבל סאנדנס, והגדירו את הסרט "חובת צפייה". במגזין "וראייטי" תיארו את הסרט כ"תיעוד קרביים", המציג את המלחמה דרך עיניהם של רופאי חדר המיון. המבקרים ציינו לטובה את הבחירה להציג תמונות גרפיות של קורבנות ילדים, למרות ההתלבטויות של היוצרים. ב"הוליווד ריפורטר" נכתב כי מדובר ב"יצירה קשה לצפייה שאינה ממצמצת מול המציאות", ומהווה "גינוי למכונת המלחמה של נתניהו ולתמיכת הממשל האמריקני". מנגד, היו שביקרו את בחירת הבמאית לסיים את הסרט במונטאז' של פיצוצים וגופות. מבקר "שייד סטודיוס״ הגדיר את הסרט "חד-צדדי", וטען כי הוא "מתמקד רק ברוע של הפעולות הישראליות, ללא הצגת תהליך קבלת ההחלטות בצד הישראלי".
