יום אחד בכיתה ו', בלי שום הכנה מוקדמת, הגוף של עידו אלקריף החל להתנהג אחרת. וכמו כל ילד בן 12 שנמצא על סף גיל ההתבגרות, גם אלקריף הצעיר נבהל מההתנהגות הלא-צפויה שהחל גופו שלו לבצע ללא התרעה. "פשוט נהיו לי טיקים. זה התחיל ממצמוצים ואז המשיך לתנועות בידיים, לצעקות ולקולות", מספר היום אלקריף, בן 21 מעכו. "זה היה קצת מרתיע. בתור ילד אתה לא מבין מה קורה כשפתאום אתה עושה תנועות לא רצוניות או רואה משהו ששונה אצלך לעומת אחרים. אמא שלי יותר ידעה. בהתחלה לא ייחסו לזה משמעות, עד שזה הפך למשהו יומיומי, מוגזם, שהפריע לי לתפקד".
בסוף ביקור אצל הנוירולוג הביא להודעה שנחתה ללא אזהרה מוקדמת. "אובחנתי עם תסמונת טורט", הוא מגלה, "בהתחלה מאוד התבאסתי על זה. אמרתי 'למה דווקא לי?', אבל עם הזמן גם למדתי להכיל ולקבל את זה". משם הטורט הפך לחלק בלתי נפרד מהיומיום: בבית, בכיתה. עבור ילד בן 12, שלא תמיד יודע להסביר לעצמו או לאחרים מה קורה לו, גם פעולה פשוטה כמו להירדם, לשבת בשיעור או להשלים משפט הפכה לאתגר.
"לפני השינה יש לי מלא טיקים", הוא מתאר. "כל המחשבות של היום קופצות לך, יותר קשה לך לישון. פתאום יוצא לך טיק או צעקה. זה מפריע לישון. בתור ילד קטן הטורט גם הפריע לי לתפקד ביום-יום. במבחנים או בבגרויות הייתי יושב לבד, כי זה היה מפריע לחברים שלי מהכיתה, ולפעמים זה גם היה קוטע לי משפטים. הייתי צריך לחזור פעמיים על אותו משפט".
תסמונת טורט מציבה אתגר בכל גיל, אבל בגיל 12 היא פוגשת את האדם באחת התקופות הרגישות ביותר בחייו: רגע לפני גיל ההתבגרות, כשהרצון להשתייך חזק במיוחד וכל תגובה של הסביבה נצרבת עמוק. "לא ידעתי איך להכווין את זה לכיתה שלי, בקושי עיכלתי את זה עם עצמי", מספר אלקריף. "מאוד פחדתי מהתגובות, איך יקבלו או יראו את זה. זה לא משהו שרק אני חווה. הם שומעים את זה, נחשפים לזה, גם יכולים להיבהל מזה".
במקום להשאיר אותו לבד מול המבטים והשאלות, הוריו הבינו מהר שההתמודדות עם הטורט לא יכולה להיות רק שלו. בזמן שהוא עוד ניסה להבין מה קורה לו, הם לקחו על עצמם את המשימה להסביר, להרגיע ולבנות סביבו מעטפת של הבנה. "הם הגיעו עם קאפקייקס, העבירו מצגת על הטורט וממש העבירו פעילות בכיתה", הוא מספר.
"הייתי בסרט בקולנוע. בקהל לא אהבו את זה שצעקתי והוציאו אותי החוצה. הסדרנים לא האמינו שיש לי טורט. אנשים מהשכבה - גם כאלה שהכרתי וגם כאלה שלא - יצאו אחריי, עזבו את הסרט. זה היה ממש מדהים לראות את זה"
הפעילות בכיתה לא העלימה את הקושי, אבל היא סימנה נקודת מפנה: אלקריף כבר לא היה רק הילד שמנסה להסתיר או להסביר את הטיקים, אלא גם מי שמבקש להמשיך לקחת מקום, להשפיע ולתרום למרות המבוכה, החשש וההתמודדות היומיומית. "כמה חודשים לאחר מכן נבחרתי ליושב ראש מועצת תלמידים, עם כל המגבלה", הוא מספר. "רציתי לתרום מעצמי, ידעתי שאני יכול לתרום מעצמי בבית הספר. משם היה מעבר לכיתה ז', מעבר שהוא יחסית קשה לכל ילד, עם אנשים חדשים, אז עם טורט זה אפילו עוד יותר קשה. היה עלי לחץ באותה תקופה, וכשיש עלי לחץ יש יותר טיקים. כשאתה מרגיש יותר לחוץ, הטיקים שלך גוברים וממש מתפרצים. זו תקופה קצת קשה אך המשכתי את הלימודים והכול".
מהכיתה המוגנת אל המציאות שבחוץ
אבל גם כשהכיתה למדה להכיר, להבין ולהכיל, העולם שמחוץ לבית הספר היה מורכב יותר. "הרבה אנשים בהתחלה, במיוחד ילדים קטנים, צוחקים על זה. יש תגובות קשות. לפעמים מחקים אותי או צוחקים", הוא מספר. "בבית הספר המורים מסבירים ולכן לרוב התגובות שם היו טובות, אבל מחוץ לבית ספר זה לא היה תמיד קל. למשל במהלך נסיעה באוטובוס, יש לי לפעמים כמו נביחות של כלב. פעם נהג אוטובוס אמר לי: 'מה אתה נובח? מה אתה כלב? צא מהאוטובוס'. דברים כאלה".
אחת החוויות שנחרתו בו במיוחד התרחשה דווקא בבילוי שגרתי עם בני השכבה. "יש לנו מנהג אחרי כל פורים ללכת לסרט בחטיבה. הייתי בסרט בקולנוע, זה היה סרט מפחיד, זה קצת גורם לי ללחץ. אנשים בקהל לא אהבו את זה שצעקתי, התפרצתי והפרעתי לסרט והוציאו אותי. הסדרנים בהתחלה לא האמינו שיש לי טורט, אמרו לי: 'תתקשר להורים שלך, תוודא איתם', דברים כאלה", הוא נזכר. אך שם גם נחרתה בו ההבנה שהוא לא לבד. "הייתי עם ילדים מהשכבה והם כולם היו ממש מדהימים. גם אנשים שהכרתי וגם אנשים שלא יצאו אחריי, עזבו את הסרט והכול, היו ממש איתי. זה היה ממש מדהים לראות את זה".
על השירות בצה"ל: "אני פוגש מלש"בים מכל הסוגים ומתנהג אליהם ברגישות ואכפתיות. היו מלש"בים עם טורט שקיבלו פטור והסברתי להם על ההליך של ההתנדבות והערעור על הפטור. אלה מקרים שבהם אני ממש רואה את עצמי.זו זכות ענקית לספר את הסיפור שלי, להוות דוגמה ולהראות לאנשים שכן אפשר לעשות"
עם השנים, הוא מספר, הביטחון לדבר על הטורט גדל. אם בילדות החברים היו אלה שהסבירו במקומו, בתיכון הוא כבר התחיל לקחת בעלות על הסיפור שלו. "בתיכון התייחסו אלי ממש יפה", הוא אומר. "הייתי יושב ראש מועצת תלמידים, התנדבתי בכנפיים של קרמבו, שזה גם מבחינתי איזשהו ערך מוסף. כן היו תגובות רעות, וכן לפעמים צחקו עליי והסתכלו עליי בצורה מוזרה. בחטיבה וביסודי אף פעם לא דיברתי על הטורט בעצמי, לרוב אלה היו החברים שלי שעשו את זה כי לא היה לי אומץ או ביטחון. אבל עם הזמן למדתי לעבוד על זה. מתקופת התיכון התחלתי אני בעצמי לספר לכל אחד מה זה.
אתה חושב שיש מספיק מודעות?
"לדעתי לא מספיק מדברים על זה. אנשים ברחוב אומרים לי: 'תנמיך את זה', כאילו אני שולט בזה. ברמה כזאת"
ומה אתה עונה להם?
"יש אנשים שאחרי שאתה אומר להם שיש לך טורט, לא מקשיבים וממשיכים להגיד דברים. אני לא מתווכח איתם ולא מגיב. ויש אנשים שאתה מסביר להם והם ישר מתנצלים ואומרים 'סליחה, לא ידענו'. ויש אנשים שאומרים: יש הרבה תגובות, אפילו בצבא. אז אני מסביר ומספר לאנשים, גם שידעו וגם שיבינו".
אפרופו צבא, אחרי שנים שבהן למד להסביר את הטורט לסביבה, להתמודד עם מבטים ולבנות לעצמו ביטחון, הגיע רגע שבו דווקא המערכת שאליה כל כך רצה להשתייך הציבה בפניו גבול חדש. בצו הראשון, במקום שיבוץ או התאמות לשירות, אלקריף קיבל פטור רפואי - החלטה שתפסה אותו לא מוכן.
"זאת הייתה תגובה של הלם", הוא מספר. אתה רוצה ממש לתרום. אתה יודע שכולם הולכים להתגייס, הולכים לתת מעצמם, לא משנה באיזה תפקיד, בין אם זה קרבי או תפקיד אחר. מבחינתי כל תפקיד הוא משמעותי. רציתי לעשות משהו. ידעתי שזה לא יהיה קרבי, אבל לא ידעתי שזה יהיה פטור. התבאסתי בצורה קיצונית. המפקדת שלי היום היא זאת שליוותה אותי באופן ראשוני בתהליך של קבלת הפטור. הייתה לי אופציה לערער או להתנדב. בסוף הצלחתי לערער ולהתגייס רגיל".
חזר למקום שבו כמעט נסגרה הדלת
סגירת המעגל הגיעה דווקא במקום שבו הכול כמעט נעצר. אלקריף שובץ בלשכת הגיוס בחיפה - אותה לשכה שבה קיבל את הפטור - והפך לחייל שמקבל את פניהם של מלש"בים בתחילת הדרך. עבורו, זה לא רק תפקיד מנהלי, אלא מפגש יומיומי עם צעירים שנמצאים בדיוק ברגע שבו הוא עצמו פעם עמד.
"אני אחראי קבלת קהל, ממש עובר איתם את התהליך, את היום הכי חשוב שלהם. אני ממש רואה בכל אחד כאילו אני בצו ראשון. אתה פוגש אנשים, פוגש מלש"בים מכל הסוגים, רואה הכול מהכול, ומתנהג אליהם ברגישות ואכפתיות. זה היום הכי חשוב להם. אנחנו הפנים הראשונות שהם פוגשים, וחשוב שזה יהיה בצורה אחראית, נעימה ומכבדת. הייתי רוצה שגם אליי יתנהגו יפה, וככה אני מתנהג אליהם".
בין המלש"בים שמגיעים ללשכה, יש גם כאלה שמזכירים לו את עצמו. נערים ונערות עם טורט, או כאלה שנמצאים מול אפשרות של פטור, ומקבלים ממנו לא רק הסבר טכני, אלא עדות חיה לכך שיכולה להיות דרך נוספת. "היו מלש"בים עם טורט שקיבלו פטור והסברתי להם על ההליך של ההתנדבות והערעור על הפטור. אלה מקרים שבהם אני ממש רואה בהם את עצמי. זה עושה לי פלאשבקים, דז'ה וו כזה, כמו שלי, שבכיתי והתבאסתי ולא קיבלתי את זה טוב. זו זכות ענקית לבוא ולספר את הסיפור שלי, ולהוות דוגמה ולהראות לאנשים שכן אפשר לעשות".
גם היום, בתוך השירות, ההתמודדות לא נעלמה. הטורט עדיין שם. אבל מול הקושי הזה, אלקריף מציב שוב ושוב את תחושת השליחות. "אני יכול להגיד לך שבצבא אני מתמודד עם קשיים", הוא אומר. "אם קשה לי לישון, עכשיו כבר התרגלתי, אבל אני יכול לקום לצבא אחרי שנרדמתי בחמש בבוקר וקמתי בשש, רק בגלל שיש לי טורט וההתקפות של הטיקים בלילה חזקות.
"יש ימים שאפילו לא נשמתי מרוב שהיה לי טורט, וכן, יש רגעים שאתה בוכה ליד החדר של ההורים, ויש רגעים שאתה מתבאס על זה, אבל אתה מבין תמיד שיש לך מטרה לקום - ללוות את המלש"בים ולתת להם את ההרגשה שאנחנו איתם, ויש פה מישהו שדואג להם. מערכת שרוצה שיתרמו וייתנו מעצמם. אנחנו פה בשביל לעשות את זה בצורה באמת הטובה ביותר".
"מרגש ועוצמתי"
לבסוף, הדרך הזו התנקזה לרגע אחד גדול, כשביום העצמאות האחרון קיבל את אות מצטיין נשיא המדינה. "התגובה הראשונית שלי הייתה למפקדת שלי: 'מה, את משקרת?'", הוא מספר. "באמת חשבתי באותו רגע שאני בחלום. תמיד ראיתי את זה בטלוויזיה, אבל לא באמת היה לי איזשהו תכנון לקבל את זה בחיים. לא עשיתי את זה בשביל משהו, זה פתאום בא על הדרך. באותו רגע שהיא אמרה לי את זה, זה היה מאוד מרגש ועוצמתי".
עבורו, ההצטיינות אינה רק נקודת שיא אישית, אלא גם מסר לילדים ובני נוער שמתמודדים היום עם טורט ומרגישים שהאבחנה מצמצמת את האפשרויות שלהם. "הייתי אומר להם שהכול אפשרי, שהם היחידים שמגדירים את עצמכם, ולא הטורט מגדיר או מגביל אותם", הוא אומר. "נכון, יש קשיים, יש רגעים שאתה נשבר, שזה לא כיף או נעים. לא תמיד הכול שמח וכיף, אבל זה אפשרי. בתור מצטיין נשיא, אני יכול להגיד שלא האמנתי שאגיע לרגע הזה. בסוף לקבל את זה, זה ממש לסמן סוג של וי על עוד הישג".
כעת הוא עם הפנים קדימה. באופן לא מפתיע, גם התוכניות שלו להמשך קשורות לרצון להיות שם עבור אחרים. "אני רוצה ללמוד הוראה", הוא אומר. "אני רוצה להיות מורה, להתעסק עם ילדים. התנדבתי עם כנפיים של קרמבו, הייתי יו"ר מועצת תלמידים, בתנועות נוער, גם עם המלש"בים שאני מלווה. מבחינתי אני דמות שרואים ומסתכלים ורואים שהכול אפשרי, ואני יכול להביא מעצמי לאחרים ולתרום לעצמי. מבחינתי זה הכי כיף שיש", הוא מסכם.
