כבר במפגש הראשון עם פרופ' קטיה אורבין, מנהלת המערך לטיפול נמרץ לב במרכז הרפואי בילינסון, אי אפשר שלא להבחין בקעקוע אייקון הפרעת הקצב הטבוע על זרועה - מחווה לזכרו של עמית שלקה בליבו ומת. "האסון קרה באוגוסט 2018, כשחבר לעבודה יקר, מוערך ואהוב, ד"ר אורן זוסמן, התמוטט בחדרו כאן במחלקה, ונמצא ללא נשימה וללא דופק. כל זה קרה כשכמה דקות קודם הייתי לצדו בעבודה שגרתית ובביקור בוקר, ובפתאומיות הכי גדולה מצאנו אותו על סף מוות".
גלריה
"התרשמתי מאוד מהידיעה שיש ביכולתם של רופאים לקבל אדם 'מת' ולהחזיר אותו לחיים, אז התבייתתי על קרדיולוגיה". פרופ' קטיה אורבין
(צילום: מוטי קמחי)
המנוח, בן 36 במותו, היה צעיר בריא שהקפיד על אורח חיים "נכון", ובבוקר האסון התלונן באוזני עמיתיו שהוא לא מרגיש טוב. הוא ניסה להתעלם מכך, המשיך בשגרת העבודה והספיק לצנתר מטופל לפני שפרש לחדרו. חצי שעה אחר כך מצאו אותו חבריו ללא רוח חיים. הוא עבר החייאה שהחזיקה אותו במשך חמישה ימים, עד שנפטר.
פרופ' קטיה אורבין: "חרף הזמן שחלף מאז מותו, אני והרופאים שעבדנו איתו עדיין מתאבלים עליו ולא למדנו לעכל את זה. יש משהו ציני, אירוני ומתסכל בכך שקרדיולוג צעיר ובריא התמוטט במחלקה שבה הוא הציל את חייהם של אחרים שליבם קרס"
"חרף הזמן שחלף מאז מותו, אני והרופאים שעבדנו איתו עדיין מתאבלים עליו ולא למדנו לעכל את זה. יש משהו ציני, אירוני ומתסכל בכך שקרדיולוג צעיר ובריא התמוטט במחלקה שבה הוא הציל את חייהם של אחרים שליבם קרס", היא אומרת. כמה חודשים אחרי מותו, כשמפלס הצער והכאב עדיין הציף אותה, החליטה כאמור להטביע את זכרו על גופה, בדימוי של הפרעת קצב הלב שממנה נפטר ד"ר זוסמן.
"ידעתי באופן נחרץ שאהיה רופאה"
מראה הקעקוע הטבוע על ידה של מי שמחזיקה תפקיד מציל חיים על בסיס יומיומי אינו הדבר הבלתי-צפוי היחיד ברופאה. האישה הצנומה הזו, במראה נערי, בתסרוקת אסופה בזנב, חפה מאיפור, היא עוצמה של כוח ויכולת הנעה מקצועית. היא נולדה לפני 46 שנים בגרמניה, ועלתה עם משפחתה לישראל בגיל שלוש. נשואה לווטרינר שאינו עוסק במקצוע, ואם לשתי בנות, בנות 13 ו-11.
ד"ר אורן זוסמן ז"ל שנפטר במחלקה והילדים: אלון, יובל ואלה
(צילום: אלבום פרטי)
"גדלתי כמו כל ישראלית והלכתי בכל המסלול הצפוי, וכבר בנעורי נמשכתי לעולמות הווטרינריה והרפואה. לצבא התגייסתי עם מוטיבציית שיא שלא נוצלה לצערי, ואחרי שעברתי קורס חובשות נשלחתי לתפקיד משעמם בבקו"ם. זה היה כל כך משעמם, שבכל סוף שבוע חיפשתי ריגוש ופיצוי מקצועי והתנדבתי במד"א". כשהשתחררה, לא עמד בפניה שום היסוס מקדים לגבי הבחירה המקצועית העתידית שלה, שכן ידעה באופן נחרץ שתהיה רופאה. "אבל הציון הפסיכומטרי שלי לא היה מספיק גבוה כדי להתקבל ללימודי רפואה בארץ, ולכן נרשמתי לאוניברסיטת זמלווייס (Semmelweis) בבודפשט. היינו קבוצת סטודנטים ישראלים מגובשת, שהמשותף לכולנו היה ציון פסיכומטרי נמוך ואמביציה מטורפת, וחיינו מעין חיי קהילה".
פרופ' קטיה אורבין עם הקעקוע לזכר ד"ר אורן זוסמן ז"ל
(צילום: מוטי קמחי)
הלימודים התקיימו באנגלית, והמבחנים נערכו בעל-פה - משוכה בעייתית שהיה צריך לצלוח. "תכל'ס לא היו לנו חיים - אוניברסיטה, דירה שכורה וחוזר חלילה, בלי התערות בחיי העיר, בלי משפחה תומכת וחברות. ולמרות הקשיים, צברתי הרבה חוויות, וזו הייתה אחת התקופות היפות בחיי".
ההתאהבות במקצוע
כשחזרה לישראל עם תואר דוקטור לרפואה, החליטה להתמחות ברפואת ילדים והתקבלה בשניידר. "עשיתי סך הכול שתי רוטציות במיון שניידר, ושם נחשפתי למקרים מטלטלים שהביאו אותי להחלטה שזה לא בשבילי. לא אשכח את האמא עם הילד בן החמש שסבל משטפי דם בנאליים ולא-מחשידים ברגליו. רופא הילדים הפנה אותו בעקבות בדיקת דם שעבר, וממנה עלה החשד ללוקמיה. ניסינו להרגיע אותה, אבל היא עמדה על שלה: 'אני האמא שלו, אני מכירה אותו, מה שיש לו זה לא מחיכוך או משפשוף, זה משהו רע'. והסתבר שהיא צדקה - הילד אובחן עם סרטן דם. אחרי האירוע הזה ואירועים נוספים הבנתי שאין לי את האופי הנדרש לתקשר להורים את מצב הילד שלהם. מה גם שהעובדה שאמא יודעת יותר מרופאים עשתה לי משהו".
על הבחירה במקצוע: "באחת התורנויות במיון הובא אלינו בחור צעיר, בן 30, במצב קשה מאוד. הוא היה בהתקף לב שהועבר לצנתור דחוף מציל חיים. ראיתי אותו בסכנת חיים מיידית כשהגיע, וראיתי אותו מאושש אחרי הצנתור, וזה הדליק אותי"
במקביל לעבודה בשניידר עשתה פרופ' אורבין רוטציה גם במיון בילינסון, שקבע בסופו של דבר את נטיית ליבה לקרדיולוגיה. "באחת התורנויות במיון הובא אלינו בחור צעיר, בן 30, במצב קשה מאוד. הוא היה בהתקף לב שהועבר לצנתור דחוף מציל חיים. ראיתי אותו בסכנת חיים מיידית כשהגיע, וראיתי אותו מאושש אחרי הצנתור, וזה הדליק אותי. התרשמתי מאוד מהידיעה שיש ביכולתם של רופאים לקבל אדם 'מת' ולהחזיר אותו לחיים, אז התבייתתי על קרדיולוגיה ונסחפתי ברצון עם הזרם".
ההעדפה הראשונה שלה, כצפוי, הייתה תחום צנתורי הלב, אך מכיוון שהייתה בהיריון חששה מחשיפה לקרינה והחליפה כיוון. "לא נדרשתי לפשרה, כי מקצוע הקרדיולוגיה עשיר ומגוון, וכשנחשפתי לטיפול נמרץ לב - שהיה עדיין בחיתוליו בארץ ולא מספיק מפותח - התאהבתי".
מטיפול נמרץ לב לניהול המערך
במהלך השנים התקדמה והגיעה למעמד רופאה בכירה. "הגעתי לצומת בחייו של כל רופא, שבו בוחרים מקום בעולם שיקבל אותם להתמחות עמיתים (Fellowship), אבל בעלי - שלא רצה לסכן את המשרה שלו - הטיל וטו, ואת ההתמקצעות שלי עשיתי חודש בבית חולים נחשב בעולם וחודש נוסף בבית חולים אחר, וכך השלמתי את לימודי ההסמכה". כמי שגדלה ביחידה לטיפול נמרץ לב בבילינסון ושם עשתה את צעדיה הראשונים, התקדמה פרופ' אורבין עד שקיבלה לידיה את ניהול המערך. בחלוף השנים, כשכבר החזיקה בתואר פרופסורה, קודמה לדרגת פרופסור חבר קליני בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב.
"לראות כל חולה בכל רגע נתון ולנטר אותו בעיניים". פרופ' קטיה אורבין על המחויבות האינסופית לחולים במחלקה
(צילום: מוטי קמחי)
"כשאני עסוקה 24/7 במחלקה או בנייד מהמחלקה, הגדרתי לעצמי את משימת הבית - תחזוקת הבית בשוטף - ולא ויתרתי עליה גם כשזה עלה לי בפחות שעת שינה. ומאז שהחלטתי כך ועד היום לא השתמשתי במיקור חוץ ולא קניתי שירותים. אני מבשלת אוכל טרי לבנות ולבעלי, דואגת למלא את המקרר, לכבס, לקפל, ועוד". ככל שהתפתחה הרפואה בעשור האחרון, עשתה פרופ' אורבין התאמות לסטנדרט העדכני ושדרגה את היחידה לטיפול נמרץ. "החלפנו את מכשירי הניטור לחדשים, הכנסנו טכנולוגיות והכשרנו צוותים, ובוקר אחד בשבוע אני עובדת בטיפול נמרץ כללי, גם כדי להיחשף לחידושים וליישם חלק מהם אצלי ביחידה".
לא רק את השאפתנות למצוינות היא אורזת מדי בוקר ומביאה איתה לעבודה, אלא גם את ערכי החינוך הגרמני הקפדני. "אני נאבקת על סדר ועל שקט, שהם מחויבים במחלקה כזאת. ולא בכדי מבנה כל היחידות לטיפול נמרץ ברחבי העולם הוא ארגוני, והחולים מאושפזים במעגל סביב תחנת האחיות. אני מודעת היטב שזה מבטל פרטיות, אבל זה מאפשר לראות כל חולה בכל רגע נתון ולנטר אותו בעיניים". המשוכה היחידה שעליה כנראה לא תתגבר קשורה בהתנהגות בני המשפחה והמבקרים. "בשעות הבוקר, כשאנחנו עסוקים בפרוצדורות שונות, חלקן דחופות ונועדו להצלת חיים, אני לא רוצה טיילת של משפחות ושיחות עם אנשי הצוות, ולכן שעות הביקור הוגבלו לשעות אחר הצהריים. אבל בישראל כמו בישראל - למה לכבד הנחיות אם אפשר להתגנב ולהסתתר מאחורי הווילון?".
"אדם מחפש את השקט שלו"
ימי העבודה הארוכים, המלווים במתח מתמיד שמגיע איתה הביתה, גובים את המחיר. "סביב משבר גיל 40 נדלקה בי ההארה שחיי מנותבים במסלול יחיד של בית-עבודה וחוזר חלילה, ובשעה שאני תפקודית על מלא ודואגת לכולם, את עצמי שכחתי בדרך. לכן, בשנתיים האחרונות הצטרפתי לבנות שלי לרכיבה על סוסים. זה הטיפול הפסיכולוגי האולטימטיבי שלי, ושעות איכות עם ילדות מתבגרות שרוצות וצריכות נוכחות אימהית".
תסכימי איתי שהחיים איתך בבית מאתגרים, מתסכלים ולא צפויים?
"אני בהחלט מודעת לקושי של בעלי לחיות לצדי, וזה שהוא ידע מראש שיש לו אישה לא זמינה, עייפה, עצבנית, שמתמסרת לשיחות עבודה ארוכות גם בחופשות בארץ ובעולם, באמצע ארוחות חג, לא מקל עליו את ההתמודדות. ואולי נסיבות המקצוע שלי, או האופי החסון שלו, עשו אותו למשענת הכי יציבה שלי. אני זוכרת שבקורונה עבדנו במרץ מלא, כשאני שקטה מהידיעה שיש מי שמחזיק את הבית ודואג לבנות, מרגיע ומחזיק אותי כשאני מגיעה לקצה וחוששת מסוף העולם הקרב".
"בסופו של דבר, אדם מחפש את השקט שלו, והשאיפה שלי לאיכות חיים לי ולמשפחה שלי כל כך נחרצת, שאני מוכנה להתפשר על תפקיד שאקבל בחו"ל, ובלבד שנחיה בשלווה"
אבל שלוש שנים אחר כך, כשהסכנה מפני תוצאות המהפכה המשפטית הבהילה את בני הזוג, הם שקלו ירידה מהארץ. "נסענו לאיטליה לחפש לנו חלופות מקצועיות. התחלנו לגשש ולברר, וחזרנו לארץ ב-5 באוקטובר 2023. עד לפני המהפכה המשפטית, עזיבת הארץ לא נשקלה אפילו כאופציה רחוקה - מטעמים ציוניים טהורים לחלוטין - אבל בעקבותיה, ואחרי טבח 7 באוקטובר, זה מונח גלוי ומדובר על השולחן. יש לנו דרכונים זרים ואפשרויות", היא אומרת בכאב. "אנחנו חיים כבר שנים בתסכול כלכלי. בסופו של דבר, אדם מחפש את השקט שלו, והשאיפה שלי לאיכות חיים לי ולמשפחה שלי כל כך נחרצת, שאני מוכנה להתפשר על תפקיד שאקבל בחו"ל, ובלבד שנחיה בשלווה".
