פרופ' ג'יי מייקל בישופ, ביולוג אמריקני שזכה בפרס נובל לרפואה ב-1989 וחולל מהפכה בהבנת הסרטן, נפטר ב-20 במרס בסן פרנסיסקו מדלקת ריאות. הוא היה בן 90. "מייקל בישופ היה ענק של המדע ועמוד התווך של קהילת אוניברסיטת קליפורניה", ספד לו סם הוגוד, נשיא (Chancellor) אוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו (UCSF). "המחקר שלו שינה לנצח את הבנתנו את הסרטן ואת מקורותיו".
בישופ ושותפו המחקרי פרופ' הרולד ורמוס הוכיחו בסדרת ניסויים מכוננים בשנות ה-70 שגנים שגורמים לסרטן - המכונים אונקוגנים - אינם פולשים זרים שהוכנסו לגוף על ידי וירוסים, כפי שסברו החוקרים עד אז, אלא חלק בלתי נפרד מהגנום של כל תא בריא בגוף. הגנים הללו נדרשים לתפקוד תקין של התא - וכשהם עוברים מוטציה, בין אם בגלל קרינה, חשיפה לכימיקלים או וירוסים, הם הופכים למנועי סרטן.
תובנה זו לא רק תרמה להבנת הסרטן - היא גם הסבירה בבת אחת כיצד גורמים סביבתיים וגנטיקה תורשתית יכולים שניהם לגרום לאותה מחלה. היא הניחה את היסודות לרפואה המדויקת ולתרופות הממוקדות של ימינו - ובהן התרופה "הרצפטין" לסרטן שד והתרופה "גליבק" ללוקמיה מיאלואידית כרונית.
"שוטטנו בערפל, ואז, כמעט ללא אזהרה, רוח חזקה הפיגה אותו, ולראשונה הפתרון נגלה בפנינו - בהיר וחד. פתאום העולם נראה מואר באור עז", תיאר בספרו חוקר הסרטן רוברט ויינברג מ-MIT את רגעי הגילוי של בישופ. "הגילוי שאונקוגנים נמצאים בכל אחד מתאינו פתח את הדרך לגילוי מנגנוני הסרטן", אמר פרופ' אנדריי גוגה מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, שעבד במעבדתו של בישופ. "זו התשתית של הבדיקות הגנטיות שאנחנו משתמשים בהן כיום לאיתור נטייה תורשתית לסרטן ולקביעת סוג הטיפול".
לבטוח בדמיון
פרופ' בישופ לא הגיע לגילוי הגדול כל כך בקלות. ב-1969 כמעט פספס אותו לגמרי: הוא ניהל ניסויים שהיו יכולים להוביל אל גילוי הטרנסקריפטאז ההפוך - האנזים שמאפשר לרטרווירוסים, סוג של וירוסים שמשלבים את החומר הגנטי שלהם בתוך תאי הגוף, להדביק תאים ולשכפל את עצמם - אך ויתר בגלל לחץ של עמיתים מנוסים שפקפקו בתיאוריה שלו. חוקרים אחרים המשיכו, גילו את האנזים, זכו בנובל - והניחו את התשתית לגילוי ה-HIV. "שניים עדיף מאחד", אמר בציניות עדינה כשנשאל אם הנובל שקיבל ריפא את הצלקת מהפספוס ההוא. במקום זה הוא שאב לקח שהפך למנטרה: "מדען חייב לבטוח בדמיון שלו, גם אם - ואולי במיוחד אם - הוא רץ נגד החוכמה המקובלת".
שותפות פורייה במיוחד נרקמה כשוורמוס הצטרף למעבדתו של בישופ ב-1970 כחוקר פוסט-דוקטורט. "הגענו להסכמה מהר מאוד", כתב בישופ לימים. "מערכת היחסים שלנו התפתחה במהרה לשותפות של שווים, והתוצאה הייתה בוודאי גדולה מסכום שני חלקיה". השניים חלקו מעבדה עד 1981 - כמעט עשור וחצי של שיתוף פעולה יוצא דופן. "הסיבה שעבדנו כל כך טוב יחד היא שהערכנו את הרעיונות של כל אחד מאיתנו", סיפר בשעתו ורמוס. "לקחנו סיכון והגענו לתגליות".
הילד בישופ לא חלם על מדע - הוא חלם על מוזיקה. הוא למד פסנתר, אורגן ושירה, ושימש כנגן עוגב בכנסיית אביו במשך ארבע שנים. "אם הייתה ניתנת לי הזדמנות לחיים נוספים", כתב בביוגרפיה שלו, "אבחר לחזור כמוזיקאי מבצע בעל כישרון יוצא דופן, רצוי ברביעיית מיתרים"
השניים היו חלק מקבוצה יוצאת דופן של חוקרים צעירים בתוכנית מחקר של המכונים הלאומיים לבריאות בארה״ב (NIH), שממנה צמחו לא פחות מעשרה חתני פרס נובל. חברי הקבוצה כונו בחיבה "הכומתות הצהובות" - רפרור ליחידות קומנדו משום שהתוכנית אפשרה להם להימנע מגיוס בזמן מלחמת וייטנאם. "תמיד הערכתי את האינטליגנציה של מייקל ורוחב ידיעותיו, לא רק במדע אלא גם בספרות ובאמנות", אמר פרופ' ג'וזף גולדשטיין, חברו של בישופ מזה 50 שנה וחתן נובל בעצמו לרפואה ב-1985. "הוא נהג לתבל את הרצאותיו בציטוטים מספרות ובהומור".
בגלגול אחר היה הופך למוזיקאי
בישופ לא היה מדען בלבד - ובעצם, כמעט לא היה מדען כלל. הוא נולד ב-22 בפברואר 1936 בעיירה יורק שבפנסילבניה, בכור לשלושה ילדים של כומר לותרני ורעייתו. שמונה שנות לימודיו הראשונות התנהלו בבית ספר של שני חדרים, תחת השגחת מורה שתיאר כ"קפדני אך מרתק, שעורר את שכלי". היסטוריה תפסה מקום מרכזי בלימודים - ועוררה בו עניין שלא עזב אותו לאורך כל חייו. מדע, לעומת זאת, כמעט ולא נוכח בכיתה. "מה שכן שמעתי עליו", כתב, "הודגם באמצעות איסוף וייבוש של פרחי בר".
4 צפייה בגלריה
שותפות פוריה במיוחד. מייקל בישופ ושותפו למחקר הרולד ורמוס
(צילום: אוניברסיטת קליפורניה ucsf)
אך הילד בישופ לא חלם על מדע - הוא חלם על מוזיקה. הוא למד פסנתר, אורגן ושירה, ושימש כנגן עוגב בכנסיית אביו במשך ארבע שנים. "המורשת המוחשית ביותר מאותן שנים היא התשוקה למוזיקה", כתב. רק בתחילת לימודיו באוניברסיטת גטיסברג הבין שכישרונו אינו מגיע לרמה הנדרשת. "לא היה לי הכישרון להיות מוזיקאי ברמה הראשונה", אמר בראיון ב-2016. "ברור שהיה לי כישרון אקדמי, אז כבר בשנות הקולג' ויתרתי על אימון מוזיקלי פורמלי". ובכל זאת, האהבה לא פסקה. "אם הייתה ניתנת לי הזדמנות לחיים נוספים", כתב בביוגרפיה שלו לאתר קבלת פרס הנובל, "אבחר לחזור כמוזיקאי מבצע בעל כישרון יוצא דופן, רצוי ברביעיית מיתרים".
גם את הרפואה לא בחר מלכתחילה מתוך ייעוד ברור. "כל תחום חדש שנתקלתי בו בקולג' משך אותי מיד", כתב בזיכרונותיו "כיצד לזכות בפרס נובל: חיים בלתי צפויים במדע". "דמיינתי את עצמי היסטוריון, פילוסוף, סופר, ולעיתים גם רופא, אך לעולם לא מדען". הוא סיים את לימודיו בגטיסברג בהצטיינות בכימיה, התקבל לשני בתי ספר לרפואה יוקרתיים, ובחר בהרווארד. שם, כתב, "גיליתי את מדעי הביו-רפואה ופשוט התאהבתי בהם".
מנטור לדורות של חוקרים
לאחר שסיים תואר ברפואה, ביצע עבודת מחקר במכונים הלאומיים לבריאות בארה"ב (NIH) והשתלם במשך שנה בהמבורג, הגיע בישופ ב-1968 לאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו. "בחוף המזרחי הייתי בעיקר תוספת שולית", כתב על החלטתו לעבור מערבה. "בסן פרנסיסקו הרגשתי שאני באמת נחוץ". שם פגש חוקר במעבדה הסמוכה, שעסק בנגיף הסרקומה של ראוס - נגיף הידוע כגורם סרטן בעופות - ובמפגש הזה מצא את הכיוון שהפך לנושא מחקר חייו.
כנשיא (Chancellor) אוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו (UCSF) בין 1998 ל-2009, הוביל בישופ את הרחבת קמפוס Mission Bay - הפרויקט הגדול בתולדות המוסד. אבל מבחינתו, לא היה מדובר רק בבנייה: הוא הקצה אחוז מתקציב הפרויקט לאמנות ציבורית, והקים ועדה שהזמינה עבודות ייעודיות מכמה מהאמנים הבולטים בעולם. בין היתר הוצבו בקמפוס שני לוחות מתכת עצומים של הפסל ריצ'רד סרה. "היו לי רגשות חזקים מאוד לגבי כוחה של האמנות הציבורית לשפר את סביבת החיים של אנשים", אמר. מאז גדל האוסף ליותר מ־150 יצירות - והוא נושא כיום את שמו.
אך אולי מורשתו החשובה ביותר הייתה בתפקידו כמנטור. "תרומתו נמדדת לא רק במה שעשה בעצמו, אלא בדור החוקרים שגידל", אמרה פרופ' דבורה ספקטור מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, שעבדה במעבדתו בסוף שנות ה-70. "הוא לא התחרה בפוסט-דוקטורנטים שלו, אלא תמך בהם לאורך הדרך. הגאונות שלהם לא פחתה מכך - להפך, הם היו גם מנטורים יוצאי דופן". בראש הביוגרפיה שכתב לאתר פרס נובל בחר בישופ לצטט את שייקספיר: "ומה יש למלכים שאין לאנשים פרטיים - זולת הטקס, הטקס הכללי?" - רמז לצניעותו. במונולוג המקורי של המלך הנרי ב"הנרי החמישי", הוא פירק את האשליה שלמלך יש משהו מהותי שאין לאדם רגיל, והגיע למסקנה שהכול מסתכם בטקס חיצוני.
פרופ' בישופ הותיר אחריו שני בנים, אחות וחמישה נכדים. אשתו קתרין, שפגש בגטיסברג בסוף שנות ה-50, נפטרה לפני עשר שנים.
