לפני שנכנסו לחדר הניתוח, ריימונד וטוסקי ואמו בטי שכבו על מיטות בית החולים והחזיקו ידיים. היא בכתה. הוא, בן 16 בלבד, ניסה להרגיע אותה בעזרת תוכנית שכבר הייתה לו להמשך החודש: "אל תדאגי בכלל, כי יש לי הופעה ללכת אליה ואני לא מתכוון להחמיץ אותה", אמר לה. יותר מ-48 שנים אחר כך, הוא עדיין שומר את כרטיס ההופעה ההיא של ג'נסיס.
וטוסקי, תושב ובסטר שבמדינת ניו יורק, יחגוג החודש את יום הולדתו ה-65. הכליה שמאפשרת לו להגיע לרגע הזה מבוגרת ממנו בכ-35 שנה: היא הייתה של אמו, שאלמלא מתה הייתה חוגגת ביוני האחרון את יום הולדתה ה-100. לכן הכליה שקיבל ממנה כבר "בת 100", בחיבור השנים שבהן פעלה בגופה ובגופו.
וטוסקי גדל באזור רוצ'סטר כצעיר מבין חמישה ילדים, ולדבריו היה לו קשר מיוחד עם אמו. כשהיה נער, החלו בעיות הבריאות שהובילו לבדיקות ולגילוי שכליותיו אינן מתפקדות כראוי. לפי המרכז הרפואי של אוניברסיטת רוצ'סטר, מחלה נגיפית פגעה קשות בכליותיו. טיפולי הדיאליזה הכבידו עליו, והוא איבד משקל וכוח. כשמצבו המשיך להידרדר והתברר שהוא זקוק להשתלה, בטי הציעה לתרום לו כליה. היא נמצאה בהתאמה כמעט מלאה, וב-2 במרץ 1978 בוצע הניתוח בבית החולים סטרונג ממוריאל.
בטי הייתה אז בתחילת שנות ה-50 לחייה. בריאיון לתחנת הטלוויזיה המקומית WHEC סיפר בנה שלדעתו היא כלל לא היססה. מבחינתו, זו הייתה האם שהכיר: אישה שהייתה מוכנה לעשות כל שביכולתה כדי לעזור לו. בלוח השנה ששמר ממרץ 1978 מסומנים שני מועדים: הניתוח וההופעה. ההשתלה הצליחה, והוא אכן הגיע לראות את ג'נסיס שלושה שבועות אחר כך. בשנים שחלפו עבד בעיבוד פח, וכיום הוא גמלאי ומושתל הכליה הוותיק ביותר של המרכז הרפואי ברוצ'סטר.
במשך 30 שנה נהגו האם והבן לציין את יום ההשתלה בארוחה משותפת. לחגיגה הוא קורא "Anni-birth-ery": שילוב באנגלית בין יום שנה ליום הולדת. בטי מתה ב-2008 והארוחות המשותפות הסתיימו, אבל בנה מספר שהוא חושב עליה מדי יום. "אני יודע שיש לי מזל, ואני מודה לאמא שלי", אמר למרכז הרפואי.
כמעט חצי מאה אחרי הניתוח, הכליה שתרמה לו ממשיכה לתפקד. הוא מגיע לביקורת בבית החולים אחת לשנה, ולפי הדיווח, רופאיו מעריכים שהיא עשויה לשרת אותו עד סוף חייו. "אני נס, ואני מרגיש מצוין בכל יום", אמר. בהמשך הנציח את אמו גם באמצעות רישום כוכב על שמה. "כל יום אני חושב עליה, אין יום שעובר", סיפר. "היא ממש לצדי, כל הזמן".
מה מאפשר לכליה להחזיק מעמד?
כליה מושתלת יכולה ללוות אדם לאורך תחנות רבות בחייו, מהלימודים והעבודה ועד להקמת משפחה וליציאה לגמלאות. לפי הקרן הלאומית לכליות בארצות הברית, כליה מתורם חי מתפקדת לאחר ההשתלה כ-15 עד 20 שנה בממוצע. חלק מהמטופלים ממשיכים לחיות עם אותה כליה גם שנים רבות מעבר לטווח הזה.
ד"ר מיקלוש מולנר מהמרכז הרפואי ברוצ'סטר מציין שני גורמים שסייעו במקרה הזה: גילו הצעיר של וטוסקי בזמן ההשתלה וההתאמה בינו לבין אמו. אבל גם בתנאים טובים כאלה, כמעט חצי מאה של תפקוד היא הישג יוצא דופן.
"זה מקרה נדיר, אבל לא יחיד מסוגו", אומרת ד"ר אסתר עובדת, כירורגית מומחית בניתוחי כבד, לבלב והשתלות במרכז הרפואי איכילוב. "מדובר בשילוב של כמה גורמים, וכנראה גם מעט מזל".
ד"ר אסתר עובדתצילום: ג'ני ירושלמי, דוברות איכילובלדבריה, בישראל רוב תרומות הכליה מגיעות מתורמים חיים, בשונה מארצות הברית, שבה רוב התרומות מגיעות מתורמים שמתו. לצד בני משפחה שמתגייסים לעזור ליקיריהם, יש גם אנשים שמוכנים לתרום למי שאינו קרוב אליהם. "אנחנו דומים זה לזה יותר מכפי שאנחנו מדמיינים", היא אומרת. "אחד הדברים המיוחדים בישראל הוא הערבות ההדדית, שאנחנו רואים בתחום הזה כל הזמן".
לתרומה מאדם חי יש כמה יתרונות שיכולים לסייע להצלחת ההשתלה. "הכליות בדרך כלל צעירות ובריאות יותר. במקרים רבים התרומה היא בין קרובי משפחה, כך שיש התאמה טובה", מסבירה ד"ר עובדת. התאמה כזאת יכולה להפחית את הסיכון לדחייה ולהגדיל את הסיכוי שהכליה תמשיך לתפקד לאורך שנים. לצד ההצלחות האלה, היא מדגישה שגם איברים מתורמים שמתו יכולים ללוות את מקבליהם במשך עשרות שנים.
"תרומת איברים מצילה חיים"
אבל עתידה של הכליה תלוי גם בבריאותו של המקבל. "רוב מקבלי השתלות הכליה זקוקים להשתלה בגלל מחלות שממשיכות ללוות אותם גם אחריה, כמו סוכרת", אומרת ד"ר עובדת. לכן הטיפול במחלה המקורית נותר חיוני גם כשהכליה החדשה מתפקדת היטב. "אצל חולי סוכרת, למשל, הכליה המושתלת מחזיקה מעמד זמן רב יותר כשהסוכרת מאוזנת". במקרה של וטוסקי, ייתכן שהמחלה המקורית דווקא נותרה מאחור. "איני יודעת בדיוק איזו מחלה הובילה להשתלה, אבל נראה שהיא אינה ממשיכה ללוות אותו עד היום", אומרת ד"ר עובדת. לדבריה, גם זה עשוי להיות אחד הגורמים שסייעו לכליה לתפקד שנים רבות כל כך.
האתגר הרפואי נמשך גם לאחר הניתוח: המטופלים צריכים להיות במעקב ולקחת תרופות שמונעות את הדחייה. אילוסטרציה
(צילום: shutterstock)
גם כשהמחלה המקורית נותרת מאחור, השמירה על הכליה החדשה ממשיכה ללוות את המושתל. שגרת הטיפול צריכה להשתלב בעבודה, במשפחה ובחיים שהוא מבקש לחזור אליהם. "זו עבודה קשה. המטופלים צריכים להיות במעקב ולקחת תרופות שמונעות את הדחייה", מאשרת ד"ר עובדת. ההקפדה הזאת נשארת חיונית גם כשהניתוח מתרחק והמטופל מרגיש היטב.
לצד המושתל ממשיכים לעמוד אנשי המקצוע, שמלווים אותו גם שנים אחרי שהחלים מהניתוח. "הייתי שמחה לקחת את הקרדיט לכליה שמחזיקה 30 שנה, אבל זו עבודת צוות", אומרת ד"ר עובדת. "זה מעקב של נפרולוגים, מומחים להשתלות, אחיות וצוות שלם שעוזר לשמור על האיבר לאורך זמן".
כל שנות המעקב האלה מתחילות בהחלטה של אדם אחר לתרום. עבור המקבל ומשפחתו, זו יכולה להיות התחלה של פרק חדש: לחזור לעבודה, לצאת לחופשה, לחגוג עוד יום הולדת ולתכנן את השנים הבאות. אלה רגעים יומיומיים, שלפעמים קל לשכוח עד כמה הם יקרים למי שחי עם מחלה קשה. "תרומת איברים מצילה חיים ונותנת לאדם אפשרות לחיות חיים שלמים", מסכמת ד"ר עובדת. "אני מעודדת אנשים לתרום ולחתום על כרטיס אדי".
- לחתימה על כרטיס אדי - לחצו כאן
