אחר צהריים אחד, ב-9 בספטמבר 2024, הייתה שריס דויילי בשעתה ה-12 לצירים בבית החולים של אוניברסיטת פלורידה במרכז ג'קסונוויל, כשאחות נכנסה לחדרה עם סדין וביקשה ממנה להתכסות. זמן קצר לאחר מכן ניגש אל מיטתה אחד המנהלים עם טאבלט. על המסך נראו שופט בגלימה שחורה, כמה עורכי דין, רופאים ואנשי צוות מבית החולים. "זה באמת שופט שם?", שאלה דויילי בתמיהה את האחות, בתחילתו של דיון שיימשך שלוש שעות.
דויילי לא ביקשה את הדיון הזה. בית החולים הוא שיזם אותו. היו לה דקות ספורות בלבד להתכונן. לא היה לה עורך דין, לא מלווה ולא אף אדם שיסביר לה מה בדיוק מתרחש. השופט מייקל קליל הודיע לה כי המדינה הגישה בקשה דחופה לטובת העובר שטרם נולד. הוא תיאר את הנסיבות כ"חריגות". למעשה, בית החולים ומשרד התובע המדיני ביקשו לכפות על דויילי - לא פחות ולא יותר - לעבור ניתוח קיסרי.
דויילי, דולה מקצועית לליווי לידות, לא הייתה מעוניינת בכך, ועמדתה בנושא היתה נחרצת. היא כבר עברה שלושה ניתוחים קיסריים בעבר, שאחד מהם הסתיים בדימום משמעותי, והיא קיוותה להימנע מסיבוך נוסף ומהחלמה ממושכת. היא ידעה שהרופאים חוששים מפני קרע ברחם - סיבוך שעלול להיות קטלני לה ולעובר. במהלך הדיון אמרה כי להבנתה הסיכון לכך נמוך מ-2%, וכי אינה מוכנה להסכים לניתוח קיסרי, אלא אם יתפתח מצב חירום.
אבל הבחירה כבר לא הייתה שלה, אלא של השופט. בארצות הברית, בדרך כלל, מטופלים כשירים מבחינה מנטלית זכאים לבחור את הטיפול הרפואי שיקבלו - או לסרב לו. אבל יש חריג בולט אחד: נשים בהיריון. חוסר העקביות הזה בולט במיוחד במדינת פלורידה - מדינה שמצד אחד פעלה להרחיב את החופש הרפואי עבור מי שמבקשים להימנע מחיסונים או ממים מופלרים, ובו בזמן צמצמה את זכויותיהן של נשים בשלבים שונים של ההיריון.
בפלורידה ובמדינות אחרות בארצות הברית, הליכים רפואיים שנכפים בצו בית משפט הם רק אחת הדרכים שבהן מוגבלות זכויותיהן של נשים בהיריון. הניסיון לשחוק את הזכויות הללו נטוע ברעיון של Fetal Personhood - הכרה משפטית בעובר כבעל זכויות
"אין מקרים אחרים שבהם היית פולש לגופו של אדם אחד כדי להציל את חייו של אחר", אמרה לויס שפרד, מומחית לביו-אתיקה מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת וירג’יניה, בתחקיר שפרסם ProPublica - גוף תקשורת אמריקני עצמאי, ללא מטרות רווח, המתמחה בתחקירים עיתונאיים בנושאי עניין ציבורי. בפלורידה ובמדינות רבות אחרות בארצות הברית, הליכים רפואיים שנכפים בצו בית משפט הם רק אחת הדרכים שבהן מוגבלות זכויותיהן של נשים בהיריון. הניסיון לשחוק את הזכויות הללו נטוע ברעיון של Fetal Personhood - הכרה משפטית בעובר כבעל זכויות - כלומר תפיסה שלפיה לעובר יש זכויות שוות, ובמקרים מסוימים אף רבות יותר מאלה של האישה שנושאת אותו.
הקשר בין הרעיון הזה לבין ניתוחים קיסריים שנכפים בצו בית משפט אינו זר למערכת המשפט האמריקנית וחוזר לשנות ה-80, אז החלו בתי משפט לפסוק שבתי חולים רשאים לגבור על החלטותיהן של מטופלות בשם בריאותם של העוברים. בשנים שלאחר מכן החלו תומכי הרעיון לדחוף להגנות משפטיות רחבות עוד יותר. בשנת 1986 הייתה מינסוטה למדינה הראשונה שהכירה בעוברים כקורבנות בתיקי רצח.
במדינות מסוימות נכלאו נשים הרות על כך שחשפו את עובריהן לסמים. קרוב ל-30 מדינות חוקקו חוקים שמאפשרים לבתי חולים לבטל הנחיות רפואיות מקדימות של נשים בהיריון. לפחות מדינה אחת, אלבמה, הרחיבה את רעיון מתן הזכויות לעובר עד לשלבים המוקדמים ביותר של ההפריה וההתעברות, כשהעניקה לעוברים מוקפאים מעמד משפטי זהה לזה של ילדים, אף שבהמשך קבע המחוקק שהחוק לא יוכל להיאכף.
בשנים האחרונות תנועת "זכויות העובר" האיצה עוד יותר. לאחר שבית המשפט העליון של ארצות הברית ביטל את ההגנות על הזכות להפלה, פלורידה ניצבת זה זמן רב בחזית המדיניות התומכת במעמד משפטי לעובר. בשנת 1989 הייתה מהמדינות הראשונות שניסו להעמיד לדין אישה על כך ש"סיפקה" סמים לעובר שלה בזמן ההיריון, אם כי בהמשך בית המשפט העליון של פלורידה ביטל את הרשעתה. לאחר שתומכי הרעיון כשלו פעמיים בניסיונם להעביר תיקון חוקתי בעניין זה בקלפי, שוקל כעת בית המחוקקים של המדינה הצעת חוק שתעגן את העיקרון הזה בחוקי המדינה, באמצעות מתן מעמד משפטי זהה לבני אדם לעוברים ולעוברים מוקדמים בתביעות מוות ברשלנות.
עבור נשים בלידה, ההשפעה האפשרית של חוק כזה ברורה: מומחים מעריכים שהצרכים הרפואיים שלהן עלולים להידחק עוד יותר הצידה לטובת אלה של העוברים. כמה מומחים משפטיים אמרו ל-ProPublica כי הם מודאגים מהמקרה של דויילי, ומהאפשרות שהחקיקה הזו תאפשר התערבויות רבות יותר של בתי משפט במהלך הלידה. עורכי דין המייצגים נשים בתיקים הקשורים לאישיות עוברית כבר זיהו בפלורידה מספר גבוה יותר של ניתוחים קיסריים כפויים לעומת מדינות אחרות.
כשהמדינה נכנסת לחדר הלידה
באשר לדויילי, משרד התובע המדינתי של המחוז השיפוטי הרביעי סירב להגיב למקרה שלה, בטענה שכל תגובה תפר את פרטיותה הרפואית. עם זאת, דובר המשרד ציין מדוע, באופן כללי, המשרד עשוי להתערב: "בתי המשפט קבעו שלמדינה יש אינטרס כבד משקל בשמירה על חיי עובר שטרם נולד ובהגנה על צדדים שלישיים חפים מפשע שעלולים להיפגע מסירוב ההורים לאפשר או להסכים לטיפול רפואי מציל חיים".
כמעט שליש מהלידות בארצות הברית מסתיימות כיום בניתוח קיסרי. לעיתים מדובר בהליך הכרחי - למשל, כאשר מדובר בלידת עכוז או במנח שאינו מתאים ללידה, וכן במצבי חירום של האם או העובר. אבל במקרים אחרים, כמו לידה שמתעכבת או היסטוריה של ניתוחים קיסריים קודמים, הצורך בניתוח ברור פחות. סקרים מצאו שלמעלה מ-10% מהנשים חשות לחץ מצד רופאים לעבור ניתוח קיסרי או הליכים אחרים, בשל חששם מפגיעה בתינוק. בדרך כלל מטופלות אינן מערערות על רופאים שאומרים שההליך הכרחי, ונדיר שמישהי מתעקשת לסרב ובית החולים פונה לבית המשפט.
סקרים מצאו שלמעלה מ-10% מהנשים חשות לחץ מצד רופאים לעבור ניתוח קיסרי או הליכים אחרים, בשל חששם מפגיעה בתינוק. בדרך כלל מטופלות אינן מערערות על רופאים שאומרים שההליך הכרחי, ונדיר שמישהי מתעקשת לסרב ובית החולים פונה לבית המשפט
זה נדיר עד כדי כך, שפעילים למען זכויות נשים בהיריון נדהמו לגלות שמה שקרה לדויילי קרה גם לאישה אחרת בפלורידה רק שנה וחצי קודם לכן. הדמיון בין שני המקרים היה בולט. לשתיהן היו שלושה ניתוחים קיסריים קודמים. שתיהן הטילו ספק בצורך בניתוחים שעברו בעבר והגיעו מוכנות להיאבק על הזכות ללדת בלידה וגינלית, שתיהן נשים שחורות, ושתיהן טענו שכפיית ניתוח קיסרי עליהן מפרה את זכותן לקבל החלטות רפואיות בנוגע לגופן. אנשי בית החולים טענו שהחלטותיהן הרפואיות מסכנות את בריאות העובר. בתי המשפט נדרשו להכריע איזו מן הזכויות חשובה יותר. בשנת 1994, כאשר התבקש בית המשפט העליון של ארצות הברית לבחון את החוקתיות של ניתוחים קיסריים בכפייה, הוא סירב לעשות זאת, ובכך הותיר על כנו פסיפס של פסיקות שונות ממדינה למדינה.
בראשית שנות ה-80 זכה בית חולים בג'ורג'יה בצו בית משפט שאפשר לו לכפות ניתוח קיסרי על אישה שסבלה מסיבוך היריוני מסוכן. אחר כך, בשנת 1987, שופט בוושינגטון די.סי אישר בקשה לבצע ניתוח באישה הרה שגססה מסרטן ללא הסכמתה. בהמשך ביטל בית משפט גבוה יותר את ההחלטה, וקבע כי בתי חולים אינם צריכים לגבור על החלטות רפואיות של מטופלות. בשנת 1993 סירב בית משפט לערעורים באילינוי להורות לאישה לעבור ניתוח קיסרי.
זמן לא רב לאחר מכן עזבה מטופלת בשם לורה פמברטון, שלא רצתה לעבור ניתוח קיסרי, בית חולים בטלהאסי שבפלורידה בניגוד להמלצה רפואית. שופט מקומי שלח שוטרים לביתה כדי להחזיר אותה. לאחר ששבה לבית החולים, הורה השופט לבצע בה ניתוח קיסרי, והרופאים אכן עשו זאת. בהמשך היא הגישה תביעה לבית משפט פדרלי - והפסידה. פסק דין משנת 1999 קבע כי למדינה הייתה זכות לגבור על רצונה. "יהיה אשר יהיה היקפן של זכויותיה החוקתיות האישיות של גברת פמברטון בנסיבות אלה, ברור שהן לא גברו על האינטרסים של מדינת פלורידה בשמירה על חיי העובר שטרם נולד”, נכתב בפסק הדין. ההחלטה סימנה נקודת מפנה משפטית, שבה הועדפו זכויות העובר על פני חופש הדת והאוטונומיה הגופנית של האם.
בשנת 2009 הגיעה סמנתה ברטון לאותו בית חולים, כשהיא בשבוע ה-25 להריונה ולאחר שנכנסה ללידה מוקדמת. הרופאים הורו לה להישאר במנוחה מוחלטת במיטה, אך היא רצתה לעזוב ולשוב לילדיה. בית החולים השיג צו משפטי שחייב אותה להישאר באשפוז ולעבור כל טיפול שהרופאים יראו לנכון כדי להציל את העובר. היא עברה ניתוח קיסרי חירום, והתינוק נולד ללא רוח חיים.
ברטון ערערה על ההחלטה שאישרה את צו החירום, ובית משפט לערעורים בפלורידה פסק לטובתה. השופטים קבעו כי שופט המחוז היה צריך לחייב את בית החולים להוכיח שהעובר מסוגל לשרוד מחוץ לרחם לפני שיוטל עליה טיפול בניגוד לרצונה. עם זאת, הם לא הרחיקו לכת עד כדי קביעה שאין לקבל בשום מצב עקיפה של החלטות רפואיות של נשים בהריון. היריון הוא המצב היחיד שבו בתי המשפט בפלורידה קבעו שמטופלת יכולה לעבור בכפייה טיפול שאינה מעוניינת בו. אפילו לאסיר מדינה השובת רעב יש יותר זכויות לקבל החלטות רפואיות. הפסיקות הללו מעניקות למדינה שליטה נרחבת על נשים בהיריון. "כל זה, בעצם, עוסק ביכולת של המדינה להחליט שעובר, בכל שלב של ההיריון, חשוב יותר מן האדם שנמצא בהריון”, אמרה קימברלי מאצ'רסון, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת ראטגרס.
דפוס מטריד
במרץ 2023, יותר משנה לפני הניתוח הקיסרי שנכפה על דויילי, הגיעה בריאנה בנט בלידה לבית החולים טלהאסי ממוריאל - אותו בית חולים שבו ילדו גם הנשים שעמדו במרכז ההליכים המשפטיים של 1999 ו-2009. בשנים שקדמו לכך החלה בנט לפקפק בהיגיון הרפואי שעמד מאחורי שלושת הניתוחים הקיסריים שעברה. כל החלמה הייתה קשה יותר מקודמתה, ולאחר השלישי הייתה מוגבלת כל כך עד שבמשך שבועיים לא יכלה אפילו ללכת לשירותים ללא עזרה. כשנכנסה לחדר לידה עם ילדה הרביעי, מצבה כבר הידרדר עד כדי כך שנזקקה לכיסא גלגלים ולעזרה מסוימת כדי לתפקד. היא לא האמינה שתוכל לטפל בכל בני משפחתה בזמן התאוששות מניתוח בטן, ולכן התעקשה לנסות לידה וגינלית.
בבית החולים טלהאסי ממוריאל הייתה יחידה לטיפול נמרץ ביילודים המצוידת לטפל בתינוקות במצב קשה. בנט האמינה שזהו בדיוק סוג הגיבוי שהיא זקוקה לו כדי לממש את תוכנית הלידה שלה. בית החולים טיפל במקרים רבים של הריונות בסיכון גבוה. כאשר הלידה שלה נמשכה מעבר ל-24 שעות, רופא התעמת איתה בשאלה אם תסכים לניתוח קיסרי. היא המשיכה לסרב, ולכן בית החולים פנה לפרקליט המדינה ג'ק קמבל. זה השיב כי בית המשפט צריך לפעול במהירות: "אני מתכוון להגיש בקשת חירום לבית המשפט כדי לאפשר לבית החולים לנקוט כל צעד רפואי שיידרש כדי להגן על חיי הילד והאם", כתב.
"בכיתי כל יום”, אמרה בנט. “הרגשתי שאני אמורה להיות שמחה. אני אמורה להיות אסירת תודה על כך שיש לי חיים חדשים ושהאל בירך אותי לראות את התינוק החדש הזה, ואני בכלל לא שמחה"
במהלך הדיון נדחסו 15 עד 20 בני אדם לחדר האשפוז של בנט. בדיוק כפי שיקרה בהמשך לדויילי, גם היא מצאה את עצמה מול טאבלט שעל מסכו שופט. בנט אמרה שהדבר פגע בה, משום שכל כך הרבה אנשים היו טרודים בשיטת הלידה שלה מבלי להתחשב בקושי שיהיה לה לטפל בעצמה ובתינוקה בזמן התאוששות מניתוח קיסרי. "מישהו מכם הולך לעזור לי להתרחץ או להתקלח? אתם הולכים לעזור לי להחליף תחבושת? אתם הולכים לעזור לי להרים את התינוק מהמיטה ולהניח אותי במיטה, כי אני לא יכולה להרים את הרגליים?"
קמבל אמר ל-ProPublica כי לשיטתו הדיון היה הכרחי כדי להציל את חייה של בנט ואת חיי תינוקה. "אני מאוד שלם עם מה שעשינו כאן", אמר. דוברת מטעם בית החולים סירבה להגיב על המקרה, אף שהיא חתמה על ויתור סודיות שאפשר לבית החולים לעשות זאת. "לא נוכל לדון במטופלים או במקרים ספציפיים", כתבה. בית החולים גם לא השיב לשאלות על מקרי עבר באותו נושא.
בנט סיפרה שניסתה להישאר רגועה, אבל בתוכה הייתה בפאניקה. במהלך הדיון קצב הלב של תינוקה זינק. השופט הורה לבצע ניתוח קיסרי, והרופאים גלגלו אותה לחדר הניתוח. הניתוח נמשך שעתיים וחצי, והצוות המנתח נאלץ לחתוך סביב רקמת צלקת קיימת ולהימנע מפגיעה בשלפוחית השתן.
לדבריה, רופא שביקר אותה בחדרה במהלך ההחלמה אמר לה שלעולם לא תוכל להיכנס שוב להיריון, כך על פי תלונת זכויות אזרח שהוגשה לגורמים פדרליים בארה"ב. התלונה עדיין נמצאת בחקירה, אך עורכי הדין של בנט אמרו שלא שמעו מהחוקרים כבר יותר משנה. משרד הבריאות ושירותי האנוש של ארצות הברית לא הגיב. "בכיתי כל יום", אמרה בנט. "הרגשתי שאני אמורה להיות שמחה. אני אמורה להיות אסירת תודה על כך שיש לי חיים חדשים ושהאל בירך אותי לראות את התינוק החדש הזה, ואני בכלל לא שמחה".
שנה וחצי לאחר מכן, בג’קסונוויל, ניצבה דויילי כאמור בפני מצב דומה באופן מצמרר לזה של בנט. כבר בתחילת הדיון ציינה שהיא האדם השחור היחיד על המסך. כתריסר פנים, רובן לבנות, התכנסו כדי לערער על ההחלטות הרפואיות שלה. לדבריה, הדבר גרם לה להרגיש שלגזע שלה היה קשר לכך שהיא הושלכה לדיון הפולשני הזה. "יש כאן 20 אנשים לבנים נגדי, ורק משום שאני מיודעת ומקבלת החלטה מיודעת, הם מנסים לקחת ממני את הזכויות שלי בכוח", אמרה לאנשים שעל המסך, וביקשה אחות או רופא ממוצא אפריקאי. "אני לא חושב שלגזע יש כאן באמת הרבה קשר, גבירתי", השיב השופט.
ד"ר ארין ברנט אמרה במהלך הדיון כי אינה חושבת שדויילי תוכל ללדת בהצלחה בלידה וגינלית, משום שיש לה היסטוריה של לידות שנתקעו. לידה ממושכת לאחר ניתוחים קיסריים קודמים עלולה להעלות את הסיכון לקרע ברחם, שעלול להרוג את דוילי ואת הילד, אמרה. לדבריה, קצב הלב של התינוק הראה כמה סימנים למצוקה, והיא אמרה לדויילי שעדיף לבצע ניתוח קיסרי לפני שהמצב יהפוך לחירום. אם לב התינוק יפסיק לפעום או אם יסבול מחוסר חמצן במהלך הלידה, הוא עלול לסבול מפגיעה מוחית או ממוות. ד"ר ג'ון דייוויס, יו"ר המחלקה למיילדות ולגינקולוגיה, העיד כי בית החולים נודע בשיעור נמוך של ניתוחים קיסריים ואינו מבצע ניתוחים מיותרים. מצבה של דויילי, לדבריו, הצריך התערבות.
בין סיכון רפואי לזכות הבחירה
ברנט ודייוויס לא השיבו לבקשות לתגובה, ובית החולים דחה את בקשות ProPublica לראיין אותם ואחרים שהיו מעורבים בטיפול בדויילי. דווילי חתמה על ויתור סודיות שאפשר לבית החולים לדון במקרה שלה עם ProPublica, אך דובר מטעם University of Florida Health בג'קסונוויל סירב להגיב, בנימוק של פרטיות המטופלת. בית החולים גם לא השיב לשאלות על טענתה של דויילי כי לגזע היה חלק בהחלטה לערב את בית המשפט. המחקר על הסיכון לקרע ברחם לאחר ניתוחים קיסריים קודמים אינו חד-משמעי. מחקרים מצאו שבין 0.15% ל-2.3% מלידות כאלה הסתיימו בקרע, תלוי בשורה של גורמים כמו מאסת הגוף, היסטוריה של לידות וגינליות מוצלחות ואם הלידה החלה באופן ספונטני או שהייתה מושרית.
דויילי, שהרגישה בנוח עם הסיכויים שלה ורצתה להמשיך בלידה, טענה במהלך הדיון שגם לניתוחים קיסריים יש סכנות משלהם - כולל סיכון למוות. "הרבה מזה נובע מרשלנות רפואית וגזענות רפואית, כשיש לנו קבוצה של רופאים לבנים שחושבים שהם יודעים מה הכי טוב לגופים שחורים ולתינוקות שחורים”, אמרה דויילי במהלך הדיון.
גם הרופאים וגם דויילי הזכירו במהלך הדיון את המלצות הקולג' האמריקני למיילדות ולגינקולוגיה. עם זאת, אף אחד מהם לא הזכיר את עמדת הארגון ביחס לניתוחים קיסריים שנכפים בצו בית משפט - עמדה שהארגון הגדיר כ"בלתי קבילה מבחינה אתית". לאחר שלוש שעות של עדויות - כל אותו זמן כשדויילי שוכבת במיטת בית החולים - קבע השופט שהיא יכולה להמשיך בלידה אלא אם יתרחש מצב חירום. אם זה יקרה, בית החולים יוכל לנתח אותה, בין שתרצה בכך ובין שלא. השופט הודיע שיחדש את הדיון בבוקר.
בתשובה לשאלות ProPublica מסר קליל שקוד ההתנהגות השיפוטי אוסר על שופטים להגיב על תיקים. "הסטנדרטים האתיים הללו נועדו להגן על שלמות ההליך השיפוטי, להבטיח הוגנות לכל הצדדים ולשמר את ניטרליות בית המשפט", כתב. בלילה, כך אמרו הרופאים, קצב הלב של התינוק ירד במשך שבע דקות. דויילי התעוררה כשמיטת בית החולים שלה כבר מתגלגלת לעבר חדר הניתוח. היא קראה לאחותה, שישנה בחדר.
"הייתי צריכה להגיד לה, 'היי, תתעוררי. משהו קורה'”, סיפרה. "היא מנסה לנעול נעליים, ואני אומרת לה, ‘עזבי את הנעליים, בואי נלך’”. עוד סיפרה שדקלמה תפילה קצרה בזמן שאחותה מיהרה אל חדר הניתוח. התינוקת נולדה בניתוח קיסרי. בתה של דויילי הייתה בתחילה רפויה, אך בתוך דקות אחדות החלה להגיב. הרופאים העבירו אותה ליחידה לטיפול נמרץ ביילודים, בעוד דויילי נשלחה להתאוששות, ולהתכונן להתמודד שוב עם השופט.
בדיון שהתקיים בשמונה בבוקר נראתה דויילי כאובה ומטושטשת. היא אמרה לשופט שעדיין לא הורשתה לראות את בתה ושאלה אם יוכל לעזור. רופא העיד שהתינוקת הועברה ליחידה לטיפול נמרץ כשהיא סובלת ממצוקה נשימתית, והונחה על מכשיר המספק לחץ אוויר חיובי רציף כדי לסייע לה בנשימה. קליל השיב כי אין לו סמכות להורות לבית החולים לעשות דבר. העניין שלשמו מונה לדון נוגע רק לעוברה שטרם נולד. לא הייתה לו כל סמכות על הילדה שנמצאת כעת במחלקת התינוקות. הוא איחל לה כל טוב וסגר במהירות את התיק.
