בשעה 05:30 בבוקר, כשרוב תל אביב עדיין ישנה, ד"ר פליאה גיליס-יוסף, מתמחה בהרדמה בת 34, כבר רוכבת על אופניים מביתה ביד אליהו למרכז הרפואי איכילוב. "בימים האלה יש בי כל פעם תקווה שלא תתפוס אותי אזעקה בדרך", היא אומרת בצחוק קל - ומוסיפה שזה כבר קרה. עד שעות הצהריים כבר הרדימה כמה מטופלים, בהם חייל שחזר לניתוח השלישי שלו מאז נפצע בשטח. אחר הצהריים, אם לא תהיה תורנות, היא תחזור הביתה לשלושה ילדים - בני שנתיים, חמש ושמונה - כשבן זוגה, קצין מילואים ביחידה מובחרת, עדיין בשטח. החיים עצמם בימי מלחמה.
"אנחנו מטפלים בהרבה חיילים שנפצעים בשטח. הרבה פעמים יש טיפול מיידי ראשוני, ויש לא מעט חיילים שחוזרים לניתוחים חוזרים", היא מספרת ונותנת כדוגמה סיפור אחד מני רבים: "יש מילואימניק אחד שהוא בן אדם מאוד מרגש. פגשתי אותו בניתוח השני שלו. הוא עדיין היה במצב מאוד קשה, לא כל כך תקשר, ויצא לי להיות איתו בכמה ניתוחים שלו לאחר מכן.
"יש בזה משהו מיוחד: מצד אחד אתה רואה את המחירים המורכבים של המלחמה שאנחנו לא תמיד מודעים אליהם. אתה שומע בחדשות על חיילים שחלילה נהרגו או נפצעו, ולא מבין את ההשלכות ארוכות הטווח של הדבר הזה - הניתוחים, הטיפולים, השיקום הממושך. זה באמת דבר מורכב. מצד שני, יש משהו מרגש לראות את החייל הזה מניתוח לניתוח, שהמצב משתפר. הייתי איתו בכמה נקודות ציון, ואני מאחלת לו החלמה מלאה ושיקום מלא".
אך זהו, כאמור, רק סיפור אחד שמשקף את תמונת המצב של המציאות. בבית החולים מתנהלים במקביל בימים אלו גם קרבות אחרים - אמנם שקטים יותר, אך לא פחות קשים. "סיפור אחר שמאוד נגע בי שקרה במלחמה הנוכחית היה של מטופלת אונקולוגית מאוד מורכבת. במקרה ראיתי אותה במרפאת ניתוח יום לפני שהמלחמה פרצה, והיא עברה את הניתוח לנוכח המורכבות. היא עוד מאושפזת בטיפול נמרץ בהתאוששות מורכבת בגלל מצבה. יצא לי לראות את המשפחה שלה ולהבין את הטלטלה האישית שהם עוברים לצד טלטלה לאומית מאוד גדולה. זה היה מאוד מרשים לראות איך הם מתנהלים בתוך הדבר. זה דורש המון תעצומות נפש. הגדול לא מבטל את הקטן".
"מרדימים מתחילים את היום מאוד מוקדם. היום שלי מתחיל ברכיבת אופניים באוויר הקר בשעה חמש וחצי בבוקר מיד אליהו לאיכילוב. בימים האלה יש בי כל פעם תקווה שלא תתפוס אותי אזעקה בדרך - וזה גם קרה כבר: ניצלתי את החניונים של עזריאלי בדרך"
את הריאיון הזה קבענו עם ד"ר גיליס-יוסף בתקווה שלא יגיע משהו דחוף יותר שייאלץ אותה לדחות. ככה זה בשגרת מלחמה, כשאת באמצע השנה השנייה להתמחות. לשאלות על אודות השם המיוחד שלה היא כבר רגילה, תודה ששאלתם ("בארומה אני אומרת שקוראים לי טל"). בנוסף למשימות כרופאה מתמחה היא אוחזת בתפקיד מאתגר לא פחות - אמא לשלושה ילדים - בני שנתיים, חמש ושמונה. בעלה הוא איש מילואים ביחידה מובחרת בצה"ל. ועל אף כל זה, היא מצטנעת כאילו לא נדרשים תעצומות נפש להחזיק את כל המבנה העדין הזה שנקרא להיות רופאה בישראל ולנהל במקביל חיי משפחה.
"הייתי מאוד נבוכה מהדבר הזה מלכתחילה, אני מודה", היא אומרת בכנות. "אתה יכול לחשוב על אנשים שעושים יותר. זה הסיפור של מערכת הרפואה הציבורית, זאת המחשבה, המקצוענות המרשימה והמסירות של המון-המון אנשים. זה מפעל שקשה לדמיין כמה חשובים בו כל החלקים. זה נכון גם בשגרה, וזה מאוד מאוד בולט גם בחירום".
"משהו מתעתע בשגרה החדשה"
במבט מבחוץ, עבודתם של רופאים מרדימים נותרת לעיתים מאחורי הקלעים של חדר הניתוח - אם תרצו, הם אנשי הדממה של מערכת הבריאות. בפועל, מדובר בתפקיד שמתחיל שעות לפני הניתוח עצמו וכולל הכנה מדוקדקת, עבודת צוות צמודה ולעיתים גם תורנויות ממושכות.
"מרדימים מתחילים את היום מוקדם מאוד", היא מתארת, "היום שלי מתחיל ברכיבת אופניים באוויר הקר בשעה 05:30 בבוקר מיד אליהו לאיכילוב. בימים האלה יש בי כל פעם תקווה שלא תתפוס אותי אזעקה בדרך - וזה גם קרה כבר: ניצלתי את החניונים של עזריאלי בדרך. לאחר ההגעה לבית החולים, עולים על סקראבס, מתפרסמת תוכנית, ואז אנחנו מבינים מי המטופלים שלנו באותו יום, אילו ניתוחים, איך צריך להתארגן לקראת הניתוח מבחינת ציוד, תרופות והרקע הרפואי של המטופלים, מי הצוות שאיתנו בחדר הרפואי הכירורגי.
"זה מקצוע של הרבה עבודת צוות. אנחנו מחברים את פיסות הפאזל האלה. הרבה פעמים בשגרה יש ישיבת בוקר שבה אנחנו דנים בכל מיני סוגיות, תחקירים פנימיים על מקרים שצריך להבין איך לעשות בצורה יותר טובה, ואז מתחילים את היום שלנו. לפעמים זה יום ארוך שבו נשארים עד מאוחר, ולפעמים זו תורנות מלאה, 26 שעות, והיום נגמר למחרת".
אך כאן מדובר בשגרה, כמובן. המלחמה החזירה את גיליס-יוסף למציאות אינטנסיבית אפילו יותר מזו שהיא רגילה אליה ממילא. כמו צוותים רפואיים רבים ברחבי הארץ, גם היא מצאה את עצמה בתוך מערכת שנאלצת להסתגל במהירות למציאות של לחימה.
4 צפייה בגלריה
החברים, הקהילה והמשפחה נותנים יד. ד"ר גיליס-יוסף
(צילום: ג'ני ירושלמי, דוברות איכילוב)
"יש משהו קצת מתעתע בשגרה החדשה, כי זה שילוב של כמה גורמים", היא אומרת. "צריך לצמצם חלק מפעילות השגרה בשביל בטיחות המטופלים, וגם מבחינת יכולת התפוסה של בית החולים. גם צריך להקצות משאבים זמינים לחירום אמיתי. הכל עבר מתחת לקרקע. יש ניתוחים דחופים שחייבים לבצע, וניתוחים שהם אולי לא בהולים אבל הם ניתוחים אונקולוגיים שהמשמעות של לדחות אותם היא בעייתית מדי. בכללי, רופאים מרדימים הם מאוד רלוונטיים בשטח בזמן לחימה, אז יש לנו גם אחוז מילואימניקים מאוד גבוה. כלומר, יש צוותים שהם בהיכון למה שנקרא הקטסטרופות המשמעותיות, ובמקביל יש מעמסה נוספת על המחלקה. אלה תורנויות או תפקידים נוספים שצריך לקחת. הכל צירים מקבילים שצריכים להתקיים מאוד מהר כשדבר כזה קורה".
העומס, התורנויות והמציאות הביטחונית המתמשכת מעלים שאלה שמעסיקה רבים במערכת הבריאות: האם אפשר להמשיך לעבוד בקצב כזה לאורך זמן מבלי להישחק? כשד"ר גיליס-יוסף נשאלת אם גם היא מרגישה את השחיקה, התשובה שלה מורכבת יותר. לא נגיד, חלילה, מתחמקת באלגנטיות.
"תראה, צריך לומר את האמת, כמו כל המערכות הציבוריות בישראל, ובטח מערכות רפואיות, גם בשגרה מדובר במערכות שהן מתוחות ומנוצלות עד תום. אני חושבת שזו שאלה טובה כי אנחנו נמצאים בשנתיים שבהן אנחנו נכנסים ויוצאים בפיקים שונים מהדבר הזה. באופן אישי בן זוג שלי עושה מאות ימי מילואים, זה משהו שבו האישי והמקצועי מאוד מתערבב בארץ, בטח בשנתיים האחרונות.
"רפואה זה קצת מקצוע שירותי, ולבחור בו זו בחירה משפחתית. הילדים שלי אמנם קטנים, אבל כן אפשר לדבר איתם על הקונטקסט של מה שקורה כרגע. אני חושבת שכמו שבני אדם מרגישים חלק מהסיפור, זה מכיל גם את מה שנדרש מהם להקריב עבור הדבר הזה"
"לא יודעת אם הייתי קוראת לזה שחיקה, אבל אין ספק שהמון אנשים צריכים להירתם. התלות של המערכת במקצועיות ובמסירות של האנשים האלה זה דבר שהוא מאוד מורגש בשגרה, וביתר שאת בחירום. בין אם זה לתמרן בין הבית לבין בית החולים, ואם זה לחפות על קולגות וחברים שנדרשים להגיע למילואים כדי לאפשר לדבר הזה להתקיים. מצד שני, אני חושבת שההירתמות של האנשים והאמונה של אנשים היא גם מורגשת. זה קצת שילוב של הכול".
עוד לפני שמלחמות משנות את סדר היום, חיי הרופאים במערכת הציבורית רחוקים מלהיות רגועים. תורנויות שנמשכות יממה שלמה, עומס בלתי פוסק של מטופלים ומערכת שפועלת לעיתים על הקצה - כל אלה הפכו בשנים האחרונות לנושא מרכזי בדיון הציבורי סביב מערכת הבריאות. על אחת כמה וכמה בזמני מלחמה.
4 צפייה בגלריה
גם רופא צריך לדעת לשים את מסכת החמצן על עצמו. ד"ר גיליס-יוסף
(צילום: ג'ני ירושלמי, דוברות איכילוב)
"צריך להבין שהשגרה המופרדת בין המקצועי לאישי לא מתקיימת, ובעיניי טוב שכך. זה קצת הסיפור של החברה הישראלית באופן כללי בשנתיים האחרונות", היא אומרת. "צריך לדעת לבקש עזרה, להיעזר בחברים, בקהילה, במשפחה. גם היכולת שלנו לחפות אחד על השני היא דבר מאוד משמעותי. בנוסף לזה, חשוב לעשות את ההבחנה מתי אנחנו בספרינט שצריך לנהל אותו בצורה מסוימת, ומתי אנחנו במרתון שצריך לנהל בצורה קצת אחרת. בוא לא נשכח שכשנחזור לשגרה יש דברים שהמערכת הרפואית לא הצליחה לעשות בחירום, והיא תצטרך לפצות על הפער. זו גם מעמסה. זה משהו שאנחנו כרגע לא יכולים להתכונן אליו ויודעים שהוא יגיע אלינו. עברנו מספיק סייקלים כאלה כדי לדעת שזה יגיע".
זה חלק מההקרבה שכרוכה בלהיות רופא?
"כן, רפואה זה קצת מקצוע שירותי, ולבחור בו זו בחירה משפחתית. הילדים שלי אמנם קטנים, אבל כן אפשר לדבר איתם על הקונטקסט של מה שקורה כרגע, ועל העבודה של אמא, המילואים של אבא. אני חושבת שכמו שבני אדם מרגישים חלק מהסיפור, זה מכיל גם את מה שנדרש מהמשפחה, ילדים וחברים להקריב עבור הדבר הזה".
תצאי לחופש כשהמלחמה תיגמר?
"לדעתי, באיזשהו מקום העומס אפילו יעלה כי דחינו המון דברים, והרבה אנשים צריכים את הניתוחים, הטיפולים, ההערכות הרפואיות. אז לשאלתך, כנראה שלא. אני חושבת שרופא מדי פעם צריך למצוא דרך להיטען בשגרה, מה שנקרא. אמנם זה לא משהו שרופאים מצטיינים בו, אבל כן חשוב לדעת לפעמים לשים את מסכת החמצן על עצמנו לפני אחרים. אלה הדברים הקטנים בדרך כלל".
