כבר כמעט שנתיים שרס"ן איתי אסולין מעביר את ימיו בין מכוני הפיזיותרפיה למחלקות האשפוז, מאז נפצע באורח קשה בדצמבר 2023. רגע אחד הוא הוביל פלוגת לוחמים אל תוך הקרב בעזה, וברגע שאחריו מצא את עצמו מרותק לכיסא גלגלים, נלחם על הפעולות הכי בסיסיות. אחותו הקטנה טליה הייתה שם וחוותה לצדו את רגעי הקושי. שם, במסדרונות השיקום, היא לא רק ראתה את כאבו, אלא גם את מי שעזרה לו: קצינת הנפגעים. כשטליה התגייסה בעצמה, היא כבר ידעה שאין תפקיד אחר שמתאים לה. באותו רגע החליטה שכאשר יגיע תורה ללבוש מדים - היא תבחר בדיוק באותו התפקיד.
עוד הרבה לפני שהטיל שפגע בו שינה את חייו, איתי אסולין היה תמיד בקו הראשון. בן 27 מאשדוד, שעשה את כל הדרך מלוחם צעיר בנח״ל ועד מפקד פלוגה. "התעקשתי לעשות הכול - מהמסלול הקרבי ועד לקורס מפקדי כיתה, ומשם המשכתי קדימה", הוא מספר היום. "עשיתי את כל התפקידים בחטיבת הנח״ל, ובאמצע יצאתי לשנתיים לימודים במכללה לפיקוד טקטי שמכשירה מ"פים בזרוע היבשה".
צפו באיתי במהלך השיקום מפציעתו:
איתי אסולין במהלך השיקום
באוגוסט 2023 הוא כבר מונה למפקד הפלוגה המסייעת בגדוד 50. "זה היה השיא מבחינתי, התפקיד שכל הדרך נבנתה אליו", הוא אומר. אבל אז הגיעה המלחמה, שתפסה אותו במהלך חופשה באילת. "התעוררתי בבוקר לטלפונים מהיחידה", הוא משחזר. "הבנתי מהר מאוד שמדובר באירוע אחר לגמרי. מחלקת המרגמות שלי נלחמה כבר משש וחצי בבוקר, מול חדירה של חמישים מחבלים לתוך מוצב סופה".
אסולין לא היסס. "קיפלתי מהר את הדברים, עשיתי צ'ק-אאוט, ונסעתי חזרה לפלוגה שהייתה במוצב ליד קדומים. קראתי לכולם לחזור מהבתים, התארגנו, תדרוכים אחרונים, היינו כבר על סף ירידה דרומה, ואז קיבלנו שינוי משימה. הגיעו מסוקים לקחת אותנו לצפון. החשש היה שמה שקרה בדרום הולך לקרות גם בצפון", הוא מתאר. "שבועיים היינו על הגדר. כל שנייה יש התרעה, כל רגע ניסיון חדירה. היינו קופצים, מנטרלים את האיום, חיים ונושמים מלחמה, ככה במשך שבועיים רצופים".
בדצמבר 2023, לאחר קרוב לחודשיים של תמרון בתוך הרצועה, הגיע איתי עם פלוגתו למחנה הפליטים ג׳באליה. שם קיבלו משימה לכתר את בית החולים שממנו בוצע ירי ושימש מחסה למחבלים. "כבשנו בניין סמוך לבית החולים", הוא משחזר. "כשהחפ״ק ואני הגענו לקומה הרביעית נורה עלינו טיל נ״ט מתוך בית החולים. הוא פגע ממש קרוב. בנס אף אחד לא נהרג, אבל נפצעתי קשה מאוד. מלבדי עוד שני לוחמים נפצעו קל".
הרגעים שאחרי היו כאוטיים. "נשכבתי מיד על הקרקע, לא הצלחתי לדבר, לנשום או לזוז בכלל", הוא מתאר. "התחיל קרב פינוי מורכב - גם בגלל הלחימה במרחב, וגם כי הייתי בקומה רביעית בלי מעליות. הורידו אותי באלונקה, אי אפשר היה להנחית מסוק בשטח, ובסוף פינו אותי בנגמ״ש לבית החולים ברזילי באשקלון. הבנתי את הסיטואציה לגמרי. חיבקתי את הסמ״פ ואמרתי לו: 'אח שלי, תוביל עכשיו, זה שלך'. הייתי בהכרה מלאה, פשוט בלי יכולת לזוז, עם קושי נשימתי גבוה, אבל הכול היה ברור".
אחרי הרסיסים: המלחמה היומיומית על כל תנועה
בבית החולים ברזילי התבררה תמונת הפציעה. "יש לי בגוף שלושה רסיסים", מספר אסולין. "שניים מהם בכתף הימנית שגרמו לנזק יחסית מינורי, אבל עוד רסיס אחד חדר לצוואר. הצוות הרפואי הבין מיד שמדובר בפגיעה צווארית גבוהה. העבירו אותי לבית חולים שיבא. לאחר בדיקות הדמיה ראו שהרסיס גרם לפציעה בחוט השדרה, ולזה אין באמת ניתוח", הוא מספר.
"חוט השדרה מורכב ממיליארדים של סיבים חשמליים. הרסיס פגע בחלק מהם – גם באלה שאחראים על תחושה וגם באלה שאחראים על תנועה מהמוח לשאר חלקי הגוף. זה אומר שמשהו ביכולת להעביר את הפקודות נפגע. וככל שהפגיעה גבוהה יותר, ככה ההשפעה על יותר איברים בגוף היא גבוהה יותר", הוא מסביר, "אמנם חוט השדרה שלי לא נקרע לחלוטין, אך בהתחלה הייתי צריך עזרה בהכל. הצלחתי להזיז רק את העיניים. זה בא לידי ביטוי בידיים חלשות, רגליים חלשות. קושי בביצוע פעילויות יומיומיות פשוטות – לאכול, להתקלח. אתה יכול רק לדמיין".
איתי אסולין: "ההתמודדות היא מאוד קשה. הדיסוננס הזה בין להיות מפקד פלוגה שמוביל 120 לוחמים בעזה ויוצא למשימות מורכבות ומטורפות, לבין מישהו שברגע אחד נדרש לעזרה בכל תחומי החיים. מגלגלים אותך בלילה במיטה כי אתה לא מצליח להתגלגל לבד, מקלחים אותך, מחתלים אותך, מאכילים אותך"
מאותו רגע הבין אסולין שהקרב האמיתי שלו רק מתחיל. "מה שקורה אחרי הפציעה זו מלחמה אחרת, יותר קשה לדעתי", הוא אומר. "מלחמה של שיקום, שנמשכת עד היום. מרגע הפציעה הייתי עשרה חודשים בשיקום נוירולוגי, ותוך כדי הייתי יוצא לפיזיותרפיה בחוץ במרכז השיקום 'ברפיז' ברמת החייל. היום שלי התחיל בבוקר עם טיפולים, בצהריים אכלתי משהו קטן, ואז חזרתי לרמת החייל עד הערב. זו הייתה השגרה שלי שנה וחצי, יום אחרי יום. היום אני עדיין מתנייד בכיסא גלגלים, והמטרה של השיקום היא בעצם לחזור לתפקוד עצמאי כמה שיותר מהר".
על אף הקשיים איתי מספר כי הוא לא ויתר. "הם מצילים לי את החיים", הוא אומר. "זה מקום של לוחמים. פציעה כזאת מחייבת להיות משוגע כדי להחזיק מעמד, וצריך מטפלים עוד יותר משוגעים שילכו איתך עד הסוף. למזלי מצאתי את זה שם. כל התרגילים שאנחנו עובדים עליהם הם תרגילי חיזוק של כל הגוף - ידיים, רגליים, שרירי בטן, גב, עמידה, תבניות של הליכה - פעולות יומיומיות שבמשך תקופה בכלל לא הצלחתי לעשות כמו להתקלח או לאכול. דברים שנשמעים בסיסיים".
על גבי שגרת השיקום הסיזיפית, נבנה קושי עמוק בהרבה – זה שלא רואים מבחוץ. הקרב האמיתי, מסביר איתי, מתרחש לא פחות בנפש מאשר בגוף. "ההתמודדות היא מאוד מאוד קשה", הוא אומר, "הדיסוננס הזה בין להיות מפקד פלוגה שמוביל 120 לוחמים בעזה ויוצא למשימות מורכבות ומטורפות, לבין מישהו שברגע אחד נדרש לעזרה בכל תחומי החיים. מגלגלים אותך בלילה במיטה כי אתה לא מצליח להתגלגל לבד, מקלחים אותך, מחתלים אותך, מאכילים אותך. אתה מתקשה לנשום לפעמים – אז עוזרים לך. אפילו לשירותים אתה לא יכול ללכת לבד. הדיסוננס הזה הוא פשוט מטאור. אבל אני חושב שלמדתי בצבא שכשקורה משהו כזה, הדבר הכי טוב זה פשוט לעשות. מה שמציל אותי זו העשייה".
לצד העשייה הוא מציין את התמיכה הגדולה שהוא מקבל. "הטיפולים קשים, מדובר ביום של עבודה מאוד מורכבת, קשה וסיזיפית, אך לצד התמיכה מהפלוגה והלוחמים של שאני בקשר טוב איתם, הדבר הכי חשוב זו המשפחה שלי. לאורך כל התקופה הזו הם איתי. הם הפסיקו לעבוד, ישנו לידי במיטה, ובעצם עצרו את כל מהלך החיים שלהם בשבילי כבר יותר משנה וחצי. זה נראה לי הדבר הכי חשוב: מטפלים משוגעים, חברים טובים אמיתיים שהתגלו, הלוחמים והמשפחה. כל הדברים האלה, זה מה שגורם לי להיות בשפיות ולהצליח להשתקם".
מהמסדרונות לצד אחיה - לשירות
במשך חודשים ישבה טליה אסולין במסדרונות השיקום לצד אחיה הפצוע. היא ראתה מקרוב את הכאב, את המאבק על כל תנועה – וגם את הדמות שהייתה שם תמיד, זו שחיברה בין המשפחה לצבא: קצינת הנפגעים. כשהגיע תורה להתגייס, לא הייתה לה התלבטות אמיתית.
"בעיקרון רציתי תפקיד לוחמה", מספרת טליה בת ה-19 היום. "מאוד מאוד שאפתי להיות לוחמת, עשיתי מכינה קדם-צבאית, זה היה החלום שלי. אבל אחרי מה שקרה עם איתי היה קשה למשפחה לחשוב שאני אעשה תפקיד לוחמה. בבתי החולים הייתי רואה את המש"קיות נפגעים - שואלות, מתעניינות, נוכחות בכל רגע. חשבתי על תפקיד שיכול להתאים לי, וככה הגעתי לתפקיד הזה. התגייסתי באוגוסט האחרון, ואני מאוד שמחה על הבחירה".
טליה אסולין: "אני רואה בתפקיד הזה שליחות מאוד גדולה. במיוחד בגלל הסיפור המשפחתי ועם איתי. זה תפקיד של ללוות אנשים ברגעים הקשים ביותר: לתמוך, לעזור, להיות אוזן קשבת. זה חשוב לי מאוד, במיוחד עכשיו, כשיש כל כך הרבה פצועים ומשפחות שכולות במדינה"
איתי מספר כי מוקד ההשראה העיקרי הייתה קצינת הנפגעים האישית שלו – נעמה. "הכרתי אותה קצת לפני הפציעה, ואחרי שנפצעתי היא הייתה הגורם שטיפל בי באופן אישי. היא עשתה את זה בצורה מדהימה, גם ברגישות וגם בחוכמה. טליה ראתה מהצד עד כמה זה עוזר לי, ואני חושב שזה מה שעשה לה את הסוויץ'. גם אני דחפתי מאוד שהיא תלך לתפקיד הזה. היא הייתה יכולה לקבל ת"ש 3 בגלל הפציעה שלי", הוא מוסיף. "לעשות תפקיד מנהלתי, להיות כל יום בבית. אבל היא בחרה שלא, וזה בעיקר בגלל מה שהיא ראתה".
ומה עושה מש"קית נפגעים בפועל? "זה גורם מקשר בין הפצוע עצמו לבין הצבא", מסביר איתי. "כשהפצוע ומשפחתו עסוקים בהישרדות יומיומית מישהו צריך לדאוג ללינה, לתרופות, לחגים, לקשר עם היחידה. זה מה שהיא עושה בתקופה הראשונית של הפציעה. אחר כך הקשר עובר גם לשימור ועזרה - בהשמה, בחזרה לצבא אם אפשר, בשמירה על קשר עם היחידה. אני חייב להגיד שלפני שנפצעתי לא כל כך הכרתי את העולם הזה של נפגעים. כמפקד קרבי לא תמיד מסתכלים על זה. היום אני מבין כמה זה חשוב, ואני מאוד גאה שטליה בחרה בזה".
טליה מחזקת. "נעמה ליוותה אותי עוד לפני הגיוס", היא אומרת. "הייתה שם בשבילי, הקשיבה, ענתה על כל שאלה. אני מאוד מעריכה אותה. בזכותה גם קיבלתי ביטחון לחשוב על יציאה לקצונה בהמשך. אני רואה בתפקיד הזה שליחות מאוד גדולה. במיוחד בגלל הסיפור המשפחתי ועם איתי. זה תפקיד של ללוות אנשים ברגעים הקשים ביותר: לתמוך, לעזור, להיות אוזן קשבת. זה חשוב לי מאוד, במיוחד עכשיו, כשיש כל כך הרבה פצועים ומשפחות שכולות במדינה. אני שמחה שהגעתי לתפקיד הזה".
ואיתי מסכם: "עצם העובדה שהיא חוותה את הפציעה במשפחה תעזור לה מאוד. היא יודעת כמה צריך להיות רגישים, איך לבחור את המילה הנכונה, מתי לחייך, מתי להיכנס לחדר ומתי לא, מתי להתקשר ומתי לא. אני בטוח שהיא תהיה מצוינת. אנחנו גם רוצים שבסיום הקורס היא תחזור ותהיה מש"קית בחטיבת הנח"ל. זו תהיה סגירת מעגל מושלמת".
היום, כמעט שנתיים אחרי הפציעה, איתי כבר רחוק מהמצב שבו הצליח להזיז רק את עיניו. "אני זז, מתפקד, אוכל לבד, עומד בפיזיותרפיה ומתרגל הליכה", הוא מספר. "אבל אני עדיין מתנייד בכיסא גלגלים, וכל יום יוצא לטיפולים. הרבה מזה בזכות הקליניקה שאני נמצא בה, שמטפלים שם גם בעוד לא מעט פצועים".
ומה אומרים הרופאים? "בפציעות כאלה אין להם יותר מדי מה לומר", הוא מודה. "אין פה איזה טיפול פלא או ניתוח שיכול להחזיר את מה שנפגע. זה רק עבודה קשה, התמדה יום אחרי יום, וזה מה שאני עושה. עובדה שזה עובד עד עכשיו". ובינתיים, השגרה ממשיכה. איתי גר בתל אביב, מתייצב מדי יום במרכז השיקום, וממשיך להיאבק על היכולת לחזור לעמוד על רגליו, ובעיקר על החלום שלא ויתר עליו: לשוב לצה"ל.
"תחשוב שאתה עיתונאי" הוא אומר, "זה מה שלמדת, זה מה שחיכית לו, ויום אחד מישהו לוקח ממך את היכולת לכתוב. איך היית מרגיש? מה היית רוצה לעשות? אצלי זה אותו דבר. שמונה-תשע שנים חיכיתי להגיע לרגע הזה, לפקד בלחימה. הרגע הגיע - ואז הכול נקטע. אני עושה כל מה שאפשר כדי לחזור חזרה. זה נראה לי כל כך מובן מאליו", הוא מסכם.
