סתיו שלום ניבטת מתוך תמונה בשחור-לבן. גופה הפוך על הרצפה, הרגליים נשלחות מעלה בזווית חדה ובקצותיהן עקבים שקופים. השרירים מתוחים אך שקטים, והפנים רגועות, כמעט אדישות למאמץ שהגוף מציג. בתמונה אחרת היא ניצבת זקופה מול המצלמה, מבטה ישר, שריריה חדים וברורים, ביקיני מנצנץ. על צווארה תלויה מדליה כבדה, ביד אחת גביע, ובשנייה חרב דקורטיבית - אובייקט תיאטרלי שמטשטש את הגבול בין תחרות ספורט לדמותה של אמזונה מיתולוגית. בצילום נוסף, בצבעים רכים יותר, היא נראית מאחורי הקלעים, רגע לפני או אחרי העלייה לבימת תחרות פיתוח גוף: שיער מגולגל ברולים, מבט שמוסט הצידה, כאילו מתרחק לרגע מההצגה עצמה.
אדם זר שיזדמן לו להציץ בתמונות אולי יחשוב כי הן מבקשות לספר סיפור על כוח, אולי על שליטה או על גוף שנבנה בקפידה. אך מי שמכיר מקרוב את הסיפור העומד מאחוריהן, יודע כי הן מסתירות מאחוריהן נרטיב אחר לגמרי: כזה על נערה שסבלה מהפרעות אכילה - וניצחה אותן על ידי התמסרות לעולם פיתוח הגוף; וסיפור נוסף, על שתי אחיות: אחת שעומדת במרכז, והשנייה - אופק שמה, שנמצאת מאחורי העדשה - שמתעדת לא רק את הגוף, אלא את הדרך המורכבת שעיצבה אותו.
"הייתי רקדנית לפני הפיתוח גוף", מספרת היום סתיו, בת 23 מירושלים. "רקדתי באקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים ובבלט ירושלים, שהוא סטודיו ממש נחשב בארץ. הפרעות האכילה התגלגלו עם השנים. אני גם באופי שלי בן אדם מאוד-מאוד קיצוני. השאיפה לשלמות תמיד הייתה קיימת, והבלט היה איזשהו סוג של אידיאל שהוא קצת לא אפשרי".
כשהיא נשאלת מתי זה התחיל, היא עוצרת לרגע. "אי אפשר באמת לשים את הנקודה, כי זה משהו שנבנה", היא מסבירה. "לקח לי המון זמן להבין שקורה משהו לא בסדר בגוף שלי, בראש שלי. זה התחיל בזה שהבנתי שהבלט יהיה הקריירה שלי בחיים, והחלטתי שאני נותנת לזה יותר גז: לאכול בריא, להשקיע באימונים ולשים את זה במקום הראשון. לתעדף את זה מאשר חיי חברה והנאות רגילות, כמו לצאת עם חברים וכל השטויות האלה. משם פתאום החבל הדק בין שפיות לקיצוניות נורא גדל".
סתיו שלום: "זה הפך לפחד מאוכל. משם זה התחיל להתגלגל לפן הרבה יותר רגשי, ולהגיד 'אני לא מספיק טובה בבלט' אז אני צריכה לעשות משהו בשביל לשלם על זה. הרגשתי שלא מגיע לי לאכול. שאם ארד יותר במשקל, אראה יותר קטנה פיזית וארגיש כמו שאני מרגישה קטנה נפשית"
זה תמיד מתחיל כמו החלטה שעל פניו נשמעת נכונה: לאכול נכון, להתאמן כמו שצריך, לשים את הקריירה לפני חברים ויציאות. אך מה שנראה מהצד כמו שליטה, הפך מהר מאוד לכרוניקה המוכרת והמדאיגה של הפרעת אכילה. משא ומתן יומיומי על הזכות לאכול במסווה של פרפקציוניזם.
"זה הפך לפחד מאוכל", ממשיכה סתיו בגילוי לב, "משם זה התחיל להתגלגל לפן הרבה יותר רגשי, ולהגיד 'אני לא מספיק טובה בבלט' אז אני צריכה לעשות משהו בשביל לשלם על זה. הרגשתי איזושהי ריקנות נפשית מאוד גדולה. הדרך שלי להתמודד עם הריקנות הייתה דרך אוכל, כי אוכל ממלא גם בפן הנפשי וגם בפן הפיזי. זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם הדברים האלה. הרגשתי שלא מגיע לי לאכול. שאם ארד יותר במשקל, איראה יותר קטנה פיזית וארגיש כמו שאני מרגישה קטנה נפשית".
היא עוצרת ומתלבטת לרגע. "עם השנים נהיה לי הרבה יותר קל לדבר על זה", היא אומרת, "לא אכלתי, הייתי מקיאה אם הייתי אוכלת, כי ההורים שלי נלחצו באיזשהו שלב. אנשים בסביבה שמו לב. יצא לי להקיא, יצא לי לא לאכול, יצא לי להחביא אוכל. אני חושבת שהמשקל הכי נמוך שהגעתי אליו היה 39".
בסופו של דבר היה זה הגוף שלה שהחליט להגיד שהוא לא לוקח חלק במשחק הזה יותר. "הייתי עם פציעה ברגל מהבלט שלא החלימה, כי הגוף שלי גם ככה היה גמור", היא משחזרת. "אבא שלי לקח אותי למיון בהדסה. עשו לי בדיקות דם מקיפות, וראו שהגוף שלי על סף קריסת מערכות. לקחו אותי לראש המחלקה הפסיכיאטרית. הוא שאל אותי כל מיני שאלות מאוד אישיות, ולא יכולתי לדבר על זה מול אבא שלי. הרגשתי שזה אסור, שאני לא יכולה לשבת שם ולדבר על דברים שאני עושה מתחת לאף של המשפחה שלי, ושאבא שלי יישב שם וישמע את זה מבלי שהוא ידע שזה קורה. הוציאו את אבא שלי מהחדר ושיתפתי אותו. אמרו לי שאו שאני נכנסת לאשפוז יום או שמכניסים אותי לאשפוז בכפייה".
כשגוף ונפש נפגשים
מבית חולים הדסה היא נשלחה למרכז בריאות הנפש של קופת החולים. התוכנית הרגילה: פסיכולוגית, תזונאית, שקילות. "אני אגיד לך את האמת? זה לא כל כך עזר", היא ממהרת להגיד. "השתדלתי, אבל בפן הנפשי הייתי כל כך נעולה ואהבתי את הקול הזה שיש לי בראש, שאומר לי 'את לא מספיק'. האמנתי לו". אך מה שלא עזר שם, קיבל תפנית כשהמציאות האוניברסלית החליטה להערים קשיים משלה. זו הייתה שנת 2020. תקופת הקורונה. הכול עצר, אך דווקא שם הצליחה סתיו למצוא את נקודת האור.
"הכול הפסיק בגלל הקורונה. לא ידעו איך להתמודד עם כל המצב בעולם, וזה גם השפיע על הטיפולים שלי", היא אומרת. "פתאום השגרה מתהפכת, אתה ישן כל היום, הלילה מתהפך, למשפחה היה יותר קשה להשגיח עליי. שם, באיזשהו שלב הבנתי שיש לי מה להפסיד בחיים. כל החברים שלי התחילו לדבר בפייסטיים. אתה נזכר באנשים מפעם. הרי ניתקתי קשר עם כולם והייתי בלופ כזה של לבד. התגעגעתי להיות שמחה וחברותית ולדבר עם חברים, לעשות דברים של ילדה בת 18. ניסיתי לקחת את עצמי בהדרגה בידיים. התחלתי לאכול, לאט ובזהירות. זה היה מפחיד וקשה, והיו לי נפילות, אבל שם איכשהו בהדרגה הבנתי שאני רוצה לחיות, כי אם אני לא אעשה את זה, אני לא אקשיב לאף אחד אחר".
סתיו שלום: "כשיצאתי מהטיפולים היו שואלים אותי 'איך אני מרגישה'. זו שאלה קצת מוזרה. הייתי אומרת שאני מרגישה שאני בלב אוקיינוס ענק, ותמיד אתה צריך לשחות כדי להשאיר את הראש מעל המים. ולאט-לאט המים נהיים יותר רדודים ויש לך מקום להניח את הרגליים, ולא צריך לשחות כדי להיאבק"
ההחלטה לחיות לא סגרה את הסיפור. כמו אצל רבים שמתמודדים עם הפרעות אכילה, גם אצל סתיו ההחלמה לא התנהלה בקו ישר. "עברתי לגרמניה, רקדתי שם. הטריגר חזר, אבל הייתה לי מסגרת ויכולתי לבוא ולבקש עזרה, כי באמת רציתי להמשיך להיות מאושרת בחיים ולהתמודד עם זה", היא אומרת. "אני אגיד לך משפט שסחבתי איתי בערך כל ההחלמה מהפרעות האכילה. כשיצאתי מהטיפולים היו שואלים אותי 'איך אני מרגישה'. זו שאלה קצת מוזרה. תמיד הייתי אומרת שאני מרגישה שאני בלב אוקיינוס ענק, ואתה צריך לשחות כדי להשאיר את הראש מעל המים. ולאט-לאט, כשאתה שוחה, המים נהיים יותר רדודים ויש לך מקום להניח את הרגליים, ולא צריך לשחות כדי להיאבק".
באיזשהו שלב היא חזרה לארץ לחופשה, אך משהו בה אותת לה להישאר. "נלחמתי כל כך הרבה שנים על הקריירה שלי כרקדנית, שהיה לי קשה לוותר עליה כל כך מהר. החלטתי שאני חוזרת לישראל ואני פורשת. טסתי לגרמניה, ארזתי את הדברים, חזרתי לישראל. לרוב רקדניות פורשות בגיל נורא צעיר, והן משמינות נורא מהר. משישה-שבעה אימונים בשבוע, שש-שבע שעות ביום, פתאום להפסיק לרקוד. יצא לי לראות את זה בסביבה שלי. אנחנו עולות במשקל נורא מהר ברגע שהכול פתאום משתחרר, ולא רציתי שזה יקרה".
מכאן היא עשתה את הדבר הכי הגיוני שהיה ניתן לעשות: להירשם לחדר הכושר. "אמרתי שזה ימלא לי את החלל החסר, והתמכרתי לזה מאוד מהר. אחרי שבוע התחלתי להתאמן חמש פעמים בשבוע, ומשם עברתי למאמן. הוא היה מתחרה, וזה משהו שתמיד עניין אותי, כי באופי שלי אני מאוד קיצונית. חשבתי שאולי אני אירגע עם הקיצוניות בבלט ברגע שפרשתי, וזה לא קרה".
אבל החיבור לעולם פיתוח הגוף לא הגיע מתכנון מוקדם, אלא כמעט במקרה. שנה לאחר שהחלה להתאמן קיבלה כרטיס לצפות בתחרות פיתוח גוף מקומית. "הלכתי עם המאמן הקודם שלי, וזו הייתה תחרות נורא גרועה", היא נזכרת. "לא היו הרבה בנות, היו רק שלוש בנות בקטגוריה שאני מתחרה בה. המאמן שלי אמר לי: 'אם היית עם ביקיני, היית יכולה לנצח'. התחלתי לחקור על זה קצת יותר, ובהתחלה מאוד פחדתי, כי זה לא נשי. יש הרבה אמירות על פיתוח גוף בקרב נשים. בהתחלה נורא נרתעתי מזה".
נקודת המפנה הגיעה ביום הולדתה ה-22. "עברתי איזה משבר זהות. ניתקתי קשר עם המון אנשים, החלטתי שאני עושה מה שעושה לי טוב, ולא מעניין אותי אישור מאנשים אחרים. אמרתי יאללה ונרשמתי. הגעתי לסער סוכר, המאמן שלי, נכנסתי אליו למשרד, והדרכים שלנו הצטלבו מאז בדרך הכי טובה שאפשר. הוא עזר לי להתמודד עם הפרעת האכילה, עם השאריות שלה, נקרא לזה". יחד עם סוכר התחרתה בתחרות הראשונה שלה, של איגוד MBC, וזכתה בתואר אלופת האלופות: "מקום ראשון בכל הקטגוריות", היא מספרת בגאווה. גם התחרות הבאה של איגוד WNBF הסתיימה בניצחון. "שם הבנתי שנועדתי לתחום הזה", היא אומרת. "אני יודעת איך להתמודד איתו, והוא מאוד בריא לי".
האחות שמאחורי העדשה
בשלב הזה נכנסת לשיחה אופק (27), אחותה של סתיו - מי שליוותה את המסע מהצד, וגם תיעדה אותו. זו לא הייתה הפעם הראשונה. במשך שנים המצלמה הייתה נוכחת בקשר בין שתי האחיות. "כאחותה הגדולה, גם בימי התואר בצילום בבצלאל הייתי עושה איתה המון פרויקטים", היא אומרת, "יצא לי לצלם אותה במסגרת סיפור של אחיות תאומות יחד עם אחותה התאומה נאור, ועשיתי פרויקט עליה גם בנושא של הריקוד שכלל גם וידאו. ואז הגענו לצילום של הפיתוח גוף. זה די התגלגל לשם".
פשוט ככה?
אופק: "התחלתי את הפרויקט כעבודה ללימודים בשנה האחרונה שלי בבצלאל, בהנחיית ראש המחלקה דוד עדיקא. זה נושא מאוד מעניין. עניין אותי המעבר מהקיצוניות של עולם הריקוד לקיצוניות של עולם פיתוח הגוף. הדיסוננס כל כך גדול בין עולם נשי, במיוחד בלט, לבין עולם כל כך גברי כמו פיתוח גוף. התחלנו את הפרויקט הזה ממש ביום של התחרות של איגוד MBC. הצטרפתי לסתיו, הגעתי עם מצלמה אנלוגית קטנה עם פלאש ישיר שצירפתי למצלמה, ופשוט תיעדתי. זה היה יום שלם שהייתי איתה מהבוקר עד הלילה, עד אחרי התחרות.
"נורא-נורא התרגשתי, פתאום הרגשתי שאני ממש הולכת איתה בתוך העולם שלה, וזוכה להיכנס ולראות איך היא מסתכלת, ואיך הדברים משפיעים עליה, ולמה היא ככה התאהבה בעולם הזה. פיתחתי את התמונות באותו יום, וממש התאהבתי בתמונות, ברגעים של אותו יום, בתחושות. זה ממש הפך להיות סוג של מסע, שדווקא מתחיל מנקודת השיא. להתחיל לצלם פרויקט דווקא מיום התחרות ולא מימי ההכנה, זה שונה. עוד צעד במסע שלי ושלה לחברות שלנו. בסוף צריך לזכור שזה לא רק צלמת ומצולמת, כי כשהיא חוותה את הפרעות האכילה שלה, אני גם חוויתי אותן מהצד שלי".
מתי בעצם הבנת שהיא מתמודדת עם הפרעות אכילה?
אופק: "אני ממש זוכרת את היום שאמא ואבא עדכנו אותי. הייתי לפני משמרת במלצרות, והייתי בשוק, כי היא באמת הצליחה להסתיר את זה. היה בזה משהו ממש מטלטל, כי בסוף לא משנה מה הקשר שהיה לנו בזמנו, בסוף גם היינו ילדות-נערות. בדרך כלל בגילים האלה אחיות לא חברות כל כך טובות, ולא משנה מה טיב היחסים שהיו לנו אז, עדיין הרגשתי כל כך רע שלא ראיתי. לא משנה כמה היא אמרה שהיא ניסתה להסתיר, בסוף זאת אחותי הקטנה. לדעת שמתחת לאף שלי קרה משהו כזה, ולא הייתי שם בשבילה, שבר אותי.
סתיו שלום: "כשהייתי בתוך הפרעות אכילה הייתי בתוך בועה מאוד אנוכית. לא עניין אותי כלום חוץ מלהכאיב לעצמי. פתאום לשמוע מהצד איך זה השפיע על המשפחה שלי, על האחיות שלי. אני זוכרת שזה היה מאוד קשה להבין שלא רק אני מתמודדת עם זה אלא גם הן"
"מאותו רגע מאוד לקחתי על עצמי לעשות הכול בשביל שאני אהיה שם, בשביל שהיא תדע ותרגיש שאני שם. ידעתי שמאוד חשוב לי לחזק את הקשר שלנו כדי שהיא תרגיש שאני הכתף שלה, תרגיש בנוח לדבר על דברים שלא קל לדבר עליהם. רציתי שזה לא יהיה קשר רק של אחיות, אלא חברות בתוך אחוות אחיות, זה הרבה יותר עמוק מזה - וזה צלח. לאט-לאט באמת התחברנו יותר, דיברנו יותר. אני מדברת על תהליך של שנים. לקח בערך שנתיים להגיע לרמת שיח אמיתי וכל כך פתוח".
סתיו מוסיפה: "כשהייתי בתוך הפרעות אכילה, הייתי בתוך בועה מאוד אנוכית. לא עניין אותי כלום חוץ מלהכאיב לעצמי באיזשהו מקום. אני זוכרת שהייתה לי שיחה עם אופק ואחותי התאומה, בנפרד אמנם, אך פתאום לשמוע מהצד איך זה השפיע על המשפחה שלי, על האחיות שלי - היה מאוד קשה לשמוע מהצד השני, ולהבין שלא רק אני מתמודדת עם זה אלא גם הן".
בלי כוונה מראש, הפרויקט האינטימי שנולד ביניהן וזכה לשם "מיס ביקיני" התחיל לגלוש החוצה. מה שהתחיל כעבודת לימודים הפך בהדרגה לעדות מצולמת שמסרבת להישאר פרטית. "תוך כדי העבודה עליו, עוד לפני שהוא בכלל הושלם, הוא כבר התפרסם במגזין 'אוצר' – מגזין ירושלמי מודפס", מספרת אופק. "אחרי זה פנו אליי מ'הארץ'. לאט-לאט זה התגלגל והגיע גם לתערוכת 'עדות מקומית'.
"אני זוכרת שהיה לי מוזר לראות את התמונה שלי בענק בהצגה הראשונה של הפרויקט בבצלאל", משתפת סתיו. "אלה לא התמונות מהתחרות שאני בשיא, אלא תמונות מאוד חשופות שעשינו בצילומי סטודיו בבצלאל, שבהן אני שמונה קילו מעל המשקל של הבמה. אני אוהבת את התמונה חד-משמעית, אבל זו לא תמונה בשיא השייפ. לא רואים הפרדות מאוד גדולות בכתפיים ואת הקוביות בבטן, וזה מוזר. אבל אני בשלב כל כך בריא בחיים שלי ובוגר מבחינה נפשית, שאני מסתכלת על התמונות האלה ואני עפה באוויר, כל כך מבסוטה וגאה בתהליך שעשיתי. אני יודעת שיש לי כל כך הרבה לעבור בתחום. ב'עדות מקומית' ממש התרגשתי".
התגובות, לדבריהן, הפכו לחלק בלתי נפרד מהמסע עצמו. "הן ממש מרגשות", אומרת אופק. "בסוף אני חושבת שדרך יצירת הפרויקט הזה הצלחנו לדבר על כל כך הרבה נושאים בתוך הנושא של הפרעות אכילה. זה לא הפך להיות האישיו הכי גדול, וזה מה שאני חושבת שהכי הראה לנו את ההחלמה בתוך הדבר הזה. לדבר על הפרעת אכילה דרך צילום, אבל ממקום שבו סתיו מצאה את ההחלמה והבריאות בתוך עולם שהוא גם כל כך קיצוני, גם כל כך גברי – זה היה החלק הכי מרגש ומרפא בתהליך".
גם סתיו מסכימה. "אני חושבת שהפרויקט הזה מלא רבדים. הרבה פעמים מסתכלים על פיתוח גוף כמשהו מאוד שטחי, עולים לבמה ועושים תנועות עם השרירים - זה כל כך לא נכון. אנשים פשוט לא מודעים לכמה רבדים יש מעבר ללשים ביקיני ולהראות את הטוסיק על הבמה עם עקבים. זה משחק מנטלי כל כך חזק וקשה. לעלות על הבמה זה עשר דקות, ורק אנחנו כמי שעבר הכנה יודעים מה זה אומר ואיזו דרך משמעותית אתה עובר בחיים שלך כבן אדם שמתחרה - לא בשביל כסף ופרסום, אלא אנשים שאוהבים להתמודד עם עצמם ולקחת את עצמם לקיצון ולראות כמה הם חזקים באמת. זה מראה איזשהו צד מאוד יפה בפיתוח גוף, שהוא לאו דווקא שטחי".
אך בשבילן זוהי רק ההתחלה, או ההמשך של תהליך ארוך - תלוי איך מסתכלים על זה. "אופק אמרה את זה ממש יפה - החברות שלי ושלה כל כך השתנתה בתוך הפרויקטים שעשינו ביחד. אני חושבת ששתינו יודעות שהפרויקט הספציפי הזה הוא רק בהתחלה שלו. התחריתי השנה בקפריסין, והיעד הבא הוא כנראה להתחרות עוד שנתיים בספרד או באיטליה ולהעפיל לאליפות עולם של איגוד WNBF. זה דורש ממני להגיע לאליפות עולם. יש לי שאיפות מאוד גדולות, ככה שהפרויקט יתפתח, ונראה את הצד הנשי של ההכנה, והתחרות עצמה והסוף שלה".
ומה עושים בינתיים?
"עכשיו אני נמצאת באוף-סיזן, השלב בתחרויות שבו אתה בונה את השריר. השנה החלטנו לקחת אוף-סיזן מאוד ארוך ולעשות מאסה מאוד-מאוד גדולה. אני עובדת עם ערכים, לא עם תפריט, ובונה לעצמי את התפריט כל יום במסגרת מסוימת שהיא טובה לי. כרגע אני שוקלת כמעט 55 ק"ג. בחיים לא הייתי במשקל הזה".
זה הכי גבוה?
"כן. בהכי נמוך שלי, בזמן ההפרעות אכילה, הייתי במשקל 39 ק"ג. כשהתחריתי השנה בקפריסין שקלתי 44 ק"ג. המטרה שלי היא להגיע למשקל במה של 49 ק"ג, ובשביל זה כרגע המשקל יעד שלי במאסה הוא כמעט 60, אפילו מעבר ל-60. אלה משקלים שבחיים לא חשבתי שאני אגיע אליהם. השליטה באוכל, זה איזשהו דפוס שהנפש שלנו הולכת להתמודד איתו, זה לא נעלם, אך פתאום אני רואה איך המנטליות שלי השתנתה כשאני חושבת על אוכל כדלק, מקום לגדול ולהתפתח, ולדעת שזה שווה את זה כדי שבתחרות הבאה אגיע בשלב יותר טוב. אז אני כולי בעננים".
המסע של סתיו לא נגמר על הבמה, וגם לא במדליה. הוא נמשך דווקא במקום הפחות מצולם: בעבודה היומיומית עם מתאמנות אחרות, שם הידע שצברה על גבול הכאב הופך לליווי מתוך הניסיון האישי שלה. "אני עובדת עם סער המאמן שלי בליווי אונליין - זה מצחיק, היום אני לא רק מתאמנת שלו, הוא הבוס שלי. יש לי מתאמנות שאני מכינה לתחרויות, ואני באה לעודד אנשים להתמודד ולהבין שזה לא מפחיד כל כך. יש אצלי מלוּוה כבר שנה, שבאה אליי בגלל שהיא יודעת עם מה התמודדתי ועל השינוי שעשיתי בחיים שלי, ואני מכינה אותה היום לתחרות", היא מסכמת.
- אחת התמונות מפרויקט "מיס ביקיני" מוצגת בתערוכת "עדות מקומית" שתינעל ב-31 בינואר במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, תל אביב
