7 באוקטובר 2024. שנה בדיוק אחרי הטבח שפתח את המלחמה. שבוע לאחר שהוקפץ לעזה יחד עם הגדוד שלו היישר מקורס מ"כים, היה א' בדרכו לעוד משימה שגרתית. במכשיר הקשר התגלגלו מילים מאת המפקדים לרגל ציון התאריך - לא לשכוח, חלילה, למה הם נמצאים שם - להישאר בפוקוס וראש מורם. שעות ספורות לאחר שגלגלי הנמר ננעצו באדמת הרצועה, נשלחה המחלקה להשתלט על ציר גישה. במהלך התמרון, האויב, כנראה בנסיגה, הפעיל מטען. א' שהיה במרחק מטרים ספורים מהפיצוץ, נפגע.
"הייתי קרוב מאוד למטען, ממש ראיתי בזווית העין את האדמה מתרוממת", מתאר א' היום בשיחה מחדרו במחלקת השיקום "חוזרים לחיים" בבית החולים שיבא. "היה פיצוץ גדול, עפנו באוויר. קמתי והתחלתי להקיא המון דם, הרגשתי כאב מפלח באזור כתף ימין. הנחתי שהיד שלי פשוט התעופפה. הרמתי את הראש וראיתי חור גדול באזור החזה עם שטף דם פורץ. למרות ההדף הגדול עוד תפקדתי, ידעתי שאני צריך לתפעל את האירוע. לא חשבתי יותר מדי - סתמתי את החור עם היד, רצתי אחורה לבדוק את השאר. על האדמה היה פצוע נוסף מחוסר הכרה במצב לא טוב".
4 צפייה בגלריה
"לא חשבתי על עצמי, חששתי בשביל החברים שלי". א' השבוע במרכז השיקום
(צילום: אביגיל עוזי)
על אף הפציעה, א' התעשת במהרה. "צעקתי שיש פצועים קשה וחייבים פינוי דחוף. תוך כדי פיזור אש, ניסיתי לגרור את הפצוע. כוח רפואי הגיע, גרר אותו ושם עליו ידיים לראשונה. במקביל איבדתי המון דם. הגיע חובש, לחץ לי על הפצע, דחס תחבושות לתוך החור כי חוסם עורקים לא היה אפקטיבי", הוא נזכר. "נכנסתי לנמר. עוד הצלחתי לעמוד. לא חשבתי על עצמי, חששתי בשביל החברים שלי. עם כמה שהייתי פצוע, עוד הרגשתי יציב. פוניתי על ידי מסוק לבית חולים אסותא אשדוד - נחיתת חירום דחופה. ישר נכנסתי לחדר הלם, ניתוח. דבר שהציל לי את החיים".
א' נפצע באופן קשה וסבל מפציעות מרובות בגופו. "זה לא ברור וכנראה גם לא יהיה ברור לעולם, אבל ההנחה היא שקיבלתי גם כדור שנכנס דרך הגב ויצא מהכתף", הוא מצביע על אזור הפציעה בצד ימין של גופו כשהוא שעון על מיטתו. "הכדור קרע את הווריד הראשי, זה שמחזיר דם ללב, מה שגרם לאיבוד דם מאסיבי. אותו כדור גם ריטש לי את הריאה. הריאה כולה התפרקה. בדיעבד הבנתי שהקאתי תוך כדי חלקים ממנה. זה בנוסף לפציעות אורתופדיות בשריר ובעצבים".
אובדן הדם המאסיבי דרש טיפול מיידי. "כשהגעתי לבית החולים עשו ניתוח ותפרו את הווריד הקרוע. התעוררתי בטיפול נמרץ. הייתי בתוך עצמי, יחסית צלול. היה לי חשוב לברר מה קרה לי ומה המצב של החבר שלצערי לא שרד. היו לי כמה דקות להתאבל. אחר כך הרגשתי שאני קצת יותר מודע לגוף שלי. לא יכולתי לדבר, הייתי מחובר למכונות הנשמה. שם הסבירו לי פחות או יותר מה קרה לי. את הימים הראשונים ביליתי בטיפול נמרץ. לא הצלחתי לנשום לבד. לקח לי כמה ימים עד שהצלחתי לנשום בלי הנשמה. לאחר שבועיים באסותא אשדוד השתחררתי והגעתי לשיקום בתל השומר".
"הדבר הכי קשה הוא חוסר הוודאות"
עכשיו הוא פה, בין מסדרונות המחלקה. צעיר בן 22, אחד מיני רבים, שמצא את עצמו במלחמה מסוג אחר, הפעם לא באויב חמוש, אלא בחזרה לעצמאות, לחיים. בחדרי המחלקה הזמן נמדד אחרת. כבר עשרה חודשים הוא כאן. זהו קרב יומיומי שבו כל סנטימטר של תנועה מהווים ניצחון. וא' אופטימי. מרבית הדרך כבר מאחוריו.
"הגעתי לכאן כשמצב היד הימנית הדומיננטית שלי לא טוב. לא יכולתי להזיז אותה, לא הרגשתי כלום עד הכתף. השריר נפגע, אך גם העצבים. כנראה מהמטען בשילוב עם הכדור, ההלם והחום. פגיעה טראומטית. הייתי ממש משותק", הוא מספר. "בארבעת החודשים הראשונים היד שלי לא זזה. לא ידעו אם העצבים שלי נקרעו או לא. הייתי חייב לעבור ניתוח. בגלל שהעצבים לא מעצבבים את השריר, השריר מתנוון. היה פה חלון זמנים שהייתי צריך להספיק לפני שאאבד את יכולת התפקוד של השריר. הגעתי לרופא מומחה לעצבים, כל החיילים שנפצעו מכירים אותו. הוא ניתח אותי. ביצע כל מיני פרוצדורות – וידא שאין קריעה של העצבים, שחרר רקמות והידבקויות. אך המשמעות של כל ניתוח היא גם לחזור אחורה".
מה זאת אומרת?
"אם יש מסע שובר שיניים הוא המסע של להחזיר את הטווחים שאיבדת בגפיים. זה קשה. אחרי שאתה עובד על זה חודש-חודשיים, מצליח להחזיר איזשהו טווח והכאב יורד הניתוח מחזיר אותך לאותה נקודה, המפרקים מתקשחים. זה כאב לא נורמלי, אבל מצד שני כאב זה טוב במקרה הזה, כי הוא מסמל גם התקדמות". כאן סבלנות היא מצרך מבוקש. "הרופאים אומרים לך כי עצבים מתרפאים בקצב של מילימטר ביום", הוא אומר ומצביע על המרחק בין הכתף שלו לקצה היד: "נניח שמפה עד לפה יש לי שישים ס"מ? תעשה את החישוב לבד. אלה 600 ימים, כמעט שנתיים".
"הדבר שהכי קשה לאנשים בשיקום הוא חוסר הוודאות. כשאנשים נכנסים לניתוח מסובך, רופאים מציגים להם את אחוזי ההצלחה. זה מוזר, כי בסופו של דבר אי הוודאות הזאת קובעת איך החיים שלך יהיו"
סדר היום כאן קבוע ומדוקדק, כמעט צבאי, והוא מבוסס על שגרה של טיפולים. צוות שלם כאן אחראי על להשיב כל חייל וחיילת לתפקוד מיטבי. אך כפי שא' מספר בעצמו, גם הרבה אחריות אישית נדרשת כאן. "הלו"ז שלי מלא בטיפולים שיקומיים: פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, אימוני שחייה בבריכה, אך גם הרבה עבודה עצמית. אם אתה רוצה לצאת מנצח מתהליך השיקום, אין דרך לעקוף את זה מלבד לעשות את זה גם לבד. אז מנחים אותך. המטפלים פה צוחקים עליי שאני כבר מכיר בעצמי את כל החומר הנלמד", הוא אומר.
יש רגעים של קושי?
"כל הזמן. בין אם קשה וכואב, לבין תסכול של לא להצליח לעשות פעולות שגרתיות, לבין העובדה שאתה הולך פה אל הלא נודע. אף אחד לא יודע מתי, אם בכלל, הוא יצליח לתפקד. הדבר שהכי קשה לאנשים בשיקום הוא חוסר הוודאות. כשאנשים נכנסים לניתוח מסובך, רופאים מציגים להם את אחוזי ההצלחה. זה מוזר, כי בסופו של דבר הא-ודאות הזאת קובעת איך החיים שלך יהיו".
יש תמיכה מהצוות?
"הצוות פה מדהים. המסירות שיש לצוות הרפואי בשביל החיילים היא עצומה. מהאחים, הפיזיותרפיסטים, המרפאות בעיסוק ועד המנקים. המטפלים כאן הם מעבר לרק מטפלים, בגלל שאתה מבלה איתם המון שעות בכל יום. בסוף השבוע הקרוב אני יוצא עם המטפלת שלי ליום אימון במרכז. הן מושכות אותך למעלה. אתה סומך עליהם, ממש נשען עליהם".
פציעות שלא מדברים עליהן
חדרו של א' מסודר. מעל מיטתו תלוי דגל החטיבה. גאוות יחידה, שחלילה לא יתבלבלו לאן שייך החייל שמאושפז כאן. על הכוננית ליד המיטה ארגז עמוס בממתקים וחטיפים ללא תחתית. על הקיר תלויה תמונת נוף מאוירת של המקום האהוב עליו בארץ שאותה קיבל במתנה. מתחת מודבקת מדבקה עם תמונתו של יונתן סמרנו ז"ל, החטוף שגופתו הושבה לארץ: "אמא שלו הייתה כאן", הוא אומר, "אישה מקסימה". אני מצביע על מספר אופנועים בנויים מחלקי לגו הממוקמים על המדף. "אה, את זה קיבלתי ממאור איש הלגו. מכיר אותו?", הוא שואל. "בן אדם מדהים. פשוט עבר פה עם עגלה וחילק לגו לאנשים. זה מעסיק בצורה לא נורמלית. את כל זה עשיתי עם יד אחת".
אבל מחוץ לדלת, במסדרונות המחלקה, מתנהלת מציאות חברתית אחרת לגמרי. שם פוגשים את שאר הלוחמים - כל אחד עם סיפור ופציעות שונות. החיבור כמעט מיידי. משהו בשפה המשותפת של מי שעברו את אותו מסע יוצר קשרים שאי אפשר להסביר במילים.
"יש פה אווירה נורא תומכת. בימים הראשונים, שאתה סובל ומלא באי וודאות, זה עוזר לראות אנשים שנפצעו כמוך, שיכולים לתת לך פידבק. כל אחד שונה, גם ברמה הגופנית וגם בשיקומית, אבל מספיק שיש דמיון בינך לבין חבר, אז רווח לך. אתה מרגיש פחות אבוד בחלל"
"היופי במחלקה הזאת שכולנו חיילים, כולנו. עברנו את אותה סאגה, אז קל להתחבר, למצוא אחד את השני, והאווירה מרימה בסך הכל", אומר א'. "יש פה אווירה נורא תומכת. בימים הראשונים, כשאתה סובל ומלא באי-ודאות, זה עוזר לראות אנשים שנפצעו כמוך, שיכולים לתת לך פידבק. כל אחד שונה, גם ברמה הגופנית וגם בשיקומית, אבל מספיק שיש דמיון בינך לבין חבר, אז רווח לך. אתה מרגיש פחות אבוד בחלל".
יש פה חברויות שממשיכות מעבר?
"כן. יש פה חבר'ה טובים מאוד. איכשהו רק הטובים נפצעים, לא יודע. חבר'ה שהשתחררו באים לבקר. השהות פה היא סיפור משמעותי בחיים שלהם וגם האנשים שהיו איתם פה מהווים חלק מהסיפור הזה. זה דבר שנשאר איתם. אנשים שחזרו לצה"ל באים עם מדים. יש המון כאלה".
אבל לא כל הפציעות נראות לעין. לצד השברים, השרירים הקרועים והצלקות שמספרות את סיפור הקרב, ישנן גם פגיעות שקטות, כאלה שלא מופיעות בצילומי הרנטגן ולא ניתנות לתפירה בחדר ניתוח. בחודשים האחרונים, יותר ויותר קולות מדברים על הפצע הנפשי שחיילי צה"ל נושאים איתם משדה הקרב, על הלילות חסרי השינה, על ההבזקים, ועל תחושת הדריכות שאינה מרפה. גם א' מודה שזה נושא שנמצא שם, אבל לא מקבל מספיק מקום בשיחות היומיומיות במחלקה.
"זה נושא שמטואטא מתחת לשטיח, נושא אפל", הוא משתף. "כמטופלים, לכולם יש מודעות לזה וכולנו חווים את זה ברמות שונות, אבל זה משהו שאף אחד לא מרגיש בנוח לפתוח אותו כמו פציעות פיזיות. בגלל שמדובר בפציעות שלא רואים אותן, לא שמחים לדבר עליהן. זה קצת מביך לדבר על זה. בגלל זה סוג הפציעות האלה הן קצת יותר לעצמך. אבל זה במודעות של כולם, בעיקר בבדיחות בין החבר'ה".
למרות הדרך הארוכה שעבר והחודשים במחלקה, המבט של א' כבר מופנה קדימה. בקרוב הוא אמור להשתחרר בשעה טובה לשיקום יום, אך הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה לעשות ביום שאחרי. במקרה זה, אין סימני שאלה. "אני מתכנן לחזור לצבא", הוא אומר בהחלטיות. "אמרתי למג"ד שלי: עם יד, בלי יד, לא אכפת לי. מה שיהיה - יהיה. בסוף, אנחנו אולי פצועים, אבל כולנו פה עם שריטה של צה"ל", הוא אומר בחיוך.
הרבה אנשים כאן רוצים לחזור?
"כל אחד כאן יגיד לך שהוא היה רוצה לחזור, אך המשמעות של לחזור לשירות היא לחזור לתפקד. חלק מהאנשים כאן עם תשוקה מאוד עזה וחלק עם פחות תשוקה אך יותר מחויבות. מרגע שהתעוררתי בטיפול נמרץ וראיתי שהיד מחוברת לגוף רציתי לחזור לצבא. תמיד אמרתי שבלוחמה מקבלים הרבה יותר משמעות".
