ביום חמישי הקרוב (12.5) יצוין ברחבי העולם יום האחיות והאחים הבינלאומי, שנקבע ביום הולדתה של פלורנס נייטינגל, מייסדת מקצוע הסיעוד המודרני. המטרה: להוקיר את העשייה המקצועית והאנושית של עובדי הסיעוד ואת תרומתם לחברה.
קראו עוד:
לרגל האירוע פנינו לשבע אחיות ולאח אחד וביקשנו שישתפו את גולשי ynet במה שעובר עליהם ביום-יום ושיספרו מדוע בחרו במקצוע הזה, ואיזה מטופל נחרת בזיכרונם במיוחד. התשובות היו מרגשות - וחלקן מפתיעות.
8 צפייה בגלריה
הילה לדרמן
הילה לדרמן
הילה לדרמן-בוצר. "מצאתי את ייעודי"
(צילום: דוברות מאוחדת)

הילה לדרמן-בוצר

בת 41 ממיתר, מנהלת סיעוד במרפאת וינגייט של קופת חולים מאוחדת בבאר שבע, במקצוע 14 שנה.
מדוע החלטת להיות אחות? "מילדות חלמתי שאלמד רפואה. בצבא שירתתי כמנהלת מרפאה וכחובשת. כשהשתחררתי והבנתי שרפואה אוכל ללמוד רק בחו"ל, ויתרתי על החלום והתחלתי ללמוד הנדסה כימית. לא התחברתי למקצוע. במהלך יום פתוח באוניברסיטה, לאחר ששמעתי מספר הרצאות שלא עניינו אותי, לפתע פגשתי את המפקדת שלי מקורס החובשות. היא סיפרה לי שהיא לומדת שנה שלישית סיעוד והסבירה על מהות המקצוע ועל האפשרויות בתחום. מיד החלטתי להירשם. את הלימודים סיימתי בהצטיינות, ועל אף שיכולתי לבקש להמשיך ללימודי רפואה, כבר לא הייתי מעוניינת. התאהבתי במקצוע והבנתי שמצאתי את ייעודי".
אם לא אחות – מה כן? "מטפלת זוגית ומינית או מעצבת פנים ואדריכלית".
מיהו המטופל שנחרת בזיכרונך? "כשעבדתי במחלקה פנימית, טיפלתי באישה סוכרתית מורכבת, שסבלה מפצעים קשים ברגליה. הרופאים המליצו על כריתה, אולם היא סירבה. לאחר הידרדרות במצבה עקב זיהום קשה, הרופאים והמשפחה החליטו בכל זאת על כריתה, כשהייתה מחוסרת הכרה. למרות הניסיון להציל את חייה, היא נפטרה. המקרה שלה עימת אותי עם דילמות מורכבות בנושא זכויות המטופל וכבודו. אחרי המקרה נותרתי עם מחשבות שלא הרפו ממני לאורך תקופה. שאלתי את עצמי אם יכולנו לפעול אחרת".
מה את הכי אוהבת במקצוע? "שתמיד יש עניין. כל יום מביא איתו הזדמנות חדשה ללמוד, לשנות, להשפיע, ליצור שינוי בחיי המטופלים שלנו. בסוף כל משמרת אני מרגישה סיפוק מעצם הידיעה שעזרתי למטופלים, לא רק בהיבט הרפואי אלא גם בהיבט הסוציאלי והרגשי".
מה לדעתך הציבור חושב על המקצוע שלך? "אנשים חושבים שאני לוקחת דמים, מזריקה זריקות וחובשת פצעים. בפועל, אני נותנת טיפול כוללני לכל מטופל ומכירה אותו הכי טוב - מבצעת אומדנים, מעריכה מצב רפואי, סיעודי וסוציאלי, בונה תוכנית טיפול רפואית כוללנית ותוכנית לקידום אורח חיים בריא. אני גם מנהלת סיעוד".
מה הדבר שהכי קשה לך במקצוע? "רגעי השבר הם ללא ספק ההתמודדויות עם מקרי קיצון כמו אלימות כלפי צוותים רפואיים או פרידה ממטופלים שאהבתי ושנפטרו. גם טיפול במקרי אונקולוגיה של ילדים מהווים עבורי אתגר רגשי מורכב ביותר".
היה רגע שבו נשברת? "אם הייתי נשברת, הייתי עושה הסבה. מבחינתי, רגעים נקודתיים של קושי אינם רגעי שבר, אלא הזדמנות לגדול ולצמוח".
8 צפייה בגלריה
עדי בר
עדי בר
עדי בר. "יש הרבה רגעים קשים, אבל חייבים למצוא דרך למלא מצברים ולהמשיך"

עדי בר

בת 39, עובדת כאחות שש שנים, לאחר שעשתה הסבת אקדמאים מתחום האמנות. כיום היא אחות חדר ניתוח במרכז הרפואי וולפסון.
מדוע החלטת להיות אחות? "הבנתי שסיעוד ורפואה הם חלק מחיינו בכל מיני צמתים. באותה שנה נולד בני הבכור, ואמי עברה ניתוח להחלפת מסתם בלב. התוודעתי לעולם חדש ורציתי להיות חלק ממנו".
אם לא אחות – מה כן? "כנראה עוסקת באמנות או עובדת עם ילדים".
מיהו המטופל שנחרת בזיכרונך? "הייתה מטופלת שהובאה לחדר ניתוח פעמים רבות במשך כמה שבועות והייתה מונשמת זמן רב. נלחמנו על חייה, אבל לא ידענו מה עלה בגורלה לאחר שהשתחררה מטיפול נמרץ. מספר חודשים לאחר מכן נתבקשתי להחליף אחות בניתוח קטן שהתבצע בהרדמה מקומית. כשניגשתי למטופלת, זיהיתי שמדובר באותה אישה. ההתרגשות הייתה אדירה".
מה את הכי אוהבת במקצוע? "אנשים. סיפורי חיים שמתנקזים למספר דקות של היכרות. ודינמיות: אין יום שדומה לקודמו".
מה לדעתך הציבור חושב על המקצוע שלך? "הרבה אנשים חושבים שאין לנו קשר עם המטופלים, כי חלק ניכר מהניתוחים מבוצעים בהרדמה כללית, אבל הקשר שלנו חייב להיות מאוד מדויק ונכון לסיטואציה: להבין לפני הניתוח את הצרכים של המטופל, עד כמה הוא זקוק לאינפורמציה או מעדיף לא לדעת, להיות מאוד אמפתי ולתת לו את ההרגשה שאנחנו שם כדי לעזור לו בכל השלבים ולשמור על הזכויות שלו במצב הכי פגיע שיכול להיות".
מה הדבר שהכי קשה לך במקצוע? "העומס הרגשי. יש יופי אינסופי בעבודה, אבל יש אנשים, סיטואציות וניתוחים שילוו אותנו כל החיים".
היה רגע שבו נשברת? "אין לי את הפריווילגיה להישבר. יש הרבה רגעים קשים, אבל חייבים למצוא דרך למלא מצברים ולהמשיך".
8 צפייה בגלריה
נועה נצר עמותת מטב
נועה נצר עמותת מטב
נעה נצר. "למרות הוותק והניסיון, עדיין קשה לי להכיל כאב ומוות"

נעה נצר

בת 64 מבנימינה. אחות 38 שנה. כיום אחות ראשית של עמותת מטב, המעניקה שירותים לגיל השלישי.
מדוע החלטת להיות אחות? "כשהייתי נערה, ופרצה מלחמת יום הכיפורים, התנדבתי ברמב"ם. באחד הלילות ביקשה ממני אחראית המחלקה לשבת ליד אחד הפצועים, לדבר איתו ולסייע לו. נוצר בינינו קשר מיוחד, ולקחתי את אשתו לישון בבית הוריי. האשפוז שלו היה ארוך וקשה, ואני ליוויתי אותם בכל תקופת השיקום. התמיכה שלי במשפחה הייתה חוויה מעצבת עבורי והשפיעה על החלטתי להיות אחות".
אם לא אחות – מה כן? "ללא ספק הייתי נשארת במקצוע טיפולי המאפשר לסייע לאחרים".
מיהו המטופל שנחרת בזיכרונך? "ניצול שואה שהגענו אליו לביקור בית. הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבי היה תמונה ענקית שלו ושל בני משפחתו, שצולמה מספר חודשים לפני כן. הוא נראה בה שמח, ולא ניתן היה למצוא דמיון בינו לאדם שמולי. ההידרדרות במצבו קרתה לאחר שאושפז בשל שבר, טריגר שבעקבותיו הוא החל לחוות סיוטי שואה קשים שגרמו לו להתקפי חרדה ולרגרסיה תפקודית. ליבי יצא אל האיש הזה, והפכנו עולמות כדי לעזור לו ולמשפחתו המסורה".
מה את הכי אוהבת במקצוע? "את תחושת השליחות, את היכולת לחולל שינוי ושיפור במצבם של אחרים, את החיוך של הקשיש שאני מסייעת לו. אני גם אוהבת את האתגרים, את השונות בטיפול, בהחלטות, את היכולת ללמוד כל יום משהו חדש".
מה לדעתך הציבור חושב על המקצוע שלך? "רבים חושבים שתפקיד האחות הוא טכני - להזריק זריקות, לתת תרופות - אבל זהו תפקיד רב-גוני עם הסתכלות הוליסטית על האדם ועל מכלול צרכיו".
מה הדבר שהכי קשה לך במקצוע? "למרות הוותק והניסיון, עדיין קשה לי להכיל כאב ומוות. לצערי, בתחום הזיקנה שבו אני עוסקת, המפגש עם האובדן הוא על בסיס קבוע. אני בוחרת להתחזק בזכות אותם אנשים שאני מצליחה לסייע להם ולהקל עליהם בתקופה האחרונה של חייהם".
היה רגע שבו נשברת? "חוויתי הרבה רגעים קשים מאוד, חלקם הגדול קשור לילדים במחלקה האונקולוגית שבה עבדתי. כשילדתי את בתי האמצעית, הגיע לבקר אותי ילד מדהים שהיה מאוד קשור אליי. כמה ימים לאחר מכן הוא נפטר. המתנה שהוא הביא לי עדיין אצלי, אבל מעולם לא הצלחתי לפתוח אותה".
8 צפייה בגלריה
שרון נתיב החיים
שרון נתיב החיים
שרון נתיב-החיים. "הרגשתי שהייעוד שלי זה לטפל רפואית באנשים"

שרון נתיב-החיים

סגנית אחות אחראית מלר"ד באסותא אשדוד. עובדת במקצוע 23 שנה.
מדוע החלטת להיות אחות? "תמיד אהבתי לטפל באנשים ולהציל חיים. בתיכון למדתי במגמת ביולוגיה והתנדבתי במד"א מספר שנים. בצבא שירתתי בחיל הרפואה והרגשתי שהייעוד שלי זה לטפל רפואית באנשים".
אם לא אחות – מה כן? "מאמינה שהייתי עובדת בתחום הטיפולי – רופאה או פסיכולוגית".
מיהו המטופל שנחרת בזיכרונך? "הייתה אישה בהיריון מתקדם עם תאומים, שהובאה למיון מחוסרת הכרה. נאלצנו לבצע ניתוח קיסרי דחוף על מנת לנסות להציל אותה ואת העוברים. לצערי, העוברים לא שרדו. ליוויתי את בני הזוג לאורך תקופת האשפוז וההחלמה של האישה. שנה לאחר מכן הם באו לבקר אותי במיון כשהם חובקים בן".
"בסוף המשמרת של הפיגוע בדולפינריום נשברתי ופרצתי בבכי. הרגשתי שהלב שלי נקרע למראה הנערים והנערות הצעירים שנפגעו קשות ואף קיפחו את חייהם"
מה את הכי אוהבת במקצוע? "אדם המגיע לטיפול במיון נמצא במצוקה. הוא כאוב, חרד, ושגרת חייו השתנתה. כאחות אני מנסה לתת לו מענה מהיר ומקצועי כדי להחזירו למצב פיזי ונפשי תקין. אני אוהבת שהמקצוע שלי מאפשר לי להשפיע ולשפר את חיי האנשים ואף להציל את חייהם".
מה לדעתך הציבור חושב על המקצוע שלך? "אנשים חושבים שתפקיד האחות הוא להחליף חיתולים ולהאכיל את החולים. בפועל, התפקיד הוא לזהות מצבים מסכני חיים, לדעת לתעדף מטופלים, לטפל במגוון מצבים מורכבים, להשתמש בטכנולוגיה ובאמצעים מתקדמים - וכל זאת, תחת לחץ זמן קריטי".
מה הדבר שהכי קשה לך במקצוע? "אני רואה במקצוע שלי שליחות ונתינה לאדם במצוקה. הדבר שקשה לי זה האלימות המופנית כלפינו: הצוות המטפל שעוסק יום ולילה בהצלת חיים מותקף פיזית ומילולית. אני רואה את עצמי כאדם חזק שעומד במצבי לחץ קשים".
היה רגע שבו נשברת? "בתחילת שנות ה-2000 חווינו רצף של פיגועים. בסוף המשמרת של הפיגוע בדולפינריום נשברתי ופרצתי בבכי. הרגשתי שהלב שלי נקרע למראה הנערים והנערות הצעירים שנפגעו קשות ואף קיפחו את חייהם".
8 צפייה בגלריה
ג'ני סגלוביץ
ג'ני סגלוביץ
ג'ני סגלוביץ. "קשה לי לראות את השחיקה של אנשי הצוות. צריך לפתור את הבעיה הזו"
(צילום: אלבום פרטי)

ג'ני סגלוביץ

בת 43 מנתניה, עובדת כסגנית מנהלת סיעוד של מרכז בריאות הנפש לב השרון. במקצוע 18 שנה.
מדוע החלטת להיות אחות? "מגיל קטן זה הרגיש טבעי. דודה שלי אחות, ואמי עובדת כמזכירה מחלקתית, ואבא שלי ככוח עזר בבית חולים. בצבא יצאתי לקורס חובשים ולאחר מכן למדתי סיעוד. את תחום בריאות הנפש לא הכרתי לפני לימודי הסיעוד. התנסות קלינית בבית החולים בבאר יעקב חשפה אותי לתחום, והתחברתי אליו. לאחות במערך בריאות הנפש יש ערך גדול, והוא משמעותי במיוחד".
אם לא אחות – מה כן? "אף פעם לא חשבתי על מקצוע אחר. תמיד ידעתי שאני רוצה להיות אחות".
מיהו המטופל שנחרת בזיכרונך? "הייתה מטופלת צעירה עם סכיזופרניה שנוצר בינינו קשר טוב. באחת הפעמים שבהן הייתי צריכה לתת לה זריקה, היא קפצה מהמיטה על אף שהסכימה לקבל את הזריקה. ברחתי מהחדר, והיא יצאה אחריי ושאלה אם פחדתי ממנה. הרגשתי בושה גדולה. היא אמרה שבחיים לא הייתה פוגעת בי ושקפצה מהפחד מהזריקה. הבנתי שאני סטיגמטית כלפי מטופלים עם הפרעות נפשיות".
מה את הכי אוהבת במקצוע? "את מערכת היחסים עם המטופלים והצוות. במסגרת תפקידי אני מעבירה לצוות הדרכות, תמיד יש עשייה חדשה, ואנחנו חוקרים הרבה, עורכים בדיקות ומקדמים פרויקטים. אני גם אוהבת את העזרה, את האוזן הקשבת ואת המענה לצרכים שאנחנו נותנים לכל מטופל".
מה לדעתך הציבור חושב על המקצוע שלך? "אנשים יכולים לחשוב שאני מביאה תרופות ומזריקה זריקות. בפועל, אני נוגעת בכל תחומי החיים של המטופל, החל מרמת ההקשבה, דרך מתן טיפול תמיכתי פסיכיאטרי ומתן הסבר פסיכו-חינוכי, ועד מתן כלים מתאימים שיעזרו בשיקום. אחיות בבתי חולים לבריאות הנפש מעבירות קבוצות תמיכה פרטניות או קבוצתיות".
מה הדבר שהכי קשה לך במקצוע? "כשיש מקרים שנוגעים אליי באופן אישי. למשל, הורים לילדים צעירים, בני גילי, שמתמודדים עם סיטואציות נפשיות מורכבות. ברמה הניהולית קשה לי לראות את השחיקה של אנשי הצוות. צריך לפתור את הבעיה הזו".
היה רגע שבו נשברת? "לפני כ-15 שנה היה לי מטופל שעבד בהיי-טק כמנהל בכיר ולקה בדיכאון קשה. בני משפחתו וחבריו ארגנו לו מסיבת יום הולדת 60, וכשהוא יצא מבית החולים, הוא נפל מחוץ לשער ופתח את האף. הוא חזר לבית החולים מדמם כולו, ופרצתי בבכי. מאוד כאב לי שזה קרה לו דווקא ביום המשמח, שבו הוא אמור ליהנות ולחגוג".
8 צפייה בגלריה
נלי דורני
נלי דורני
נלי דורני. "אני מאמינה שתמיד יש לטפל בצורה מכבדת תוך מתן הסברים על כל פעולה"
(צילום: דוברות בית לוינשטיין)

נלי דורני

אחות מרכזת תחום פיתוח מקצועי בסיעוד בבית לוינשטיין.
מדוע החלטת להיות אחות? "בצעירותי למדתי כמה שנים נטורופתיה, ומצאתי יתרון גדול בשילוב של הידע שרכשתי עם הידע הנרחב שמעניקים לימודי הסיעוד. זה הפך מבחינתי את התפיסה הטיפולית של המטופל ושל משפחתו לתפיסה שלמה והוליסטית המתייחסת לגוף ולנפש כאחד".
אם לא אחות – מה כן? "חקלאית וכותבת ספרי ילדים".
מיהו המטופל שנחרת בזיכרונך? "הייתה מטופלת צעירה, שחזרה בשלב מסוים להכרה ותיארה בכתב את תחושותיה באופן מרגש. זה המחיש לכולם שגם מטופל שמצב הכרתו ירוד מאוד, עשוי לחוש, לקלוט ולספוג מהנעשה סביבו. אני מאמינה שתמיד יש לטפל בצורה מכבדת תוך מתן הסברים על כל פעולה שנעשית".
מה את הכי אוהבת במקצוע? "את מגוון האפשרויות. המקצוע פתח לי נתיבים לטיפול במטופלים במחלקות, באשפוז היום ובקהילה, אפשר לי פיתוח וקידום מקצועי וסיפק לי אפשרות לקחת חלק ולהוביל תהליכים רוחביים. בתפקידי הנוכחי, הדבר שהכי משמח אותי הוא לקלוט אח או אחות חדשים ולצפות בהצלחתם ובהשתלבות הטובה שלהם אצלנו".
מה לדעתך הציבור חושב על המקצוע שלך? "לאנשים מבחוץ קשה לעיתים להבין את תפקידי הנוכחי, כי מבחינתם, אחות היא זו שמטפלת".
מה הדבר שהכי קשה לך במקצוע? "לסייע למטופלים להשתקם, להדריך אותם ולעבור איתם דרך על מנת למנוע פגיעות ומחלות חוזרות - ואז לראות שהם חזרו להרגלים מזיקים כמו תזונה לקויה, עישון, השמנה ופגיעה נוספת בעצמם".
היה רגע שבו נשברת? "כשהייתי אחות אחראית ביחידה לאשפוז יום, ליוויתי נערה מקסימה שחלתה בסרטן והגיעה אלינו לשיקום ולשיפור איכות חייה. כל הצוות מאוד התחבר אליה ולהוריה המסורים ונפעם מהמוטיבציה שלה להצליח בתהליך השיקום. יום אחד הודיעו לנו שהיא נפטרה. זה היה מבחינתי רגע של שבירה".
8 צפייה בגלריה
עינת פרץ
עינת פרץ
עינת פרץ-ברנשטיין. "הבשורה המרה היא תמיד קשה, ולא ניתן להתרגל למצב כזה"

עינת פרץ-ברנשטיין

בת 48, ממעלות תרשיחא. אחות 25 שנה, עובדת בבית חולים רמב"ם.
מדוע החלטת להיות אחות? "עבורי זהו מקצוע משמעותי המשלב ידע רחב ותקשורת עם בני אדם".
אם לא אחות – מה כן? "כנראה עורכת דין".
מיהו המטופל שנחרת בזיכרונך? "הייתה חולת סרטן שאושפזה במחלקה זמן ארוך, והבעל והבן היו לצידה כל הזמן. באחת המשמרות מצבה הידרדר עד כדי החייאה. ניסינו הכול, אך למרבה הצער היא לא שרדה. תוך כדי עיסויים לא הפסקתי לחשוב על בעלה ועל בנה שעמדו בחוץ. הם עוד לא ידעו את מה שאנחנו כבר ידענו. הבשורה המרה היא תמיד קשה, ולא ניתן להתרגל למצב כזה".
מה את הכי אוהבת במקצוע? "את הגיוון ואת האקשן. אני יכולה לתכנן את היום, אך המציאות תמיד חזקה יותר. תקופת הקורונה היא דוגמה מצוינת לכך. היו בה הרבה אתגרים".
מה לדעתך הציבור חושב על המקצוע שלך? "אנשים חושבים שאני עוסקת בגבורה, כשבפועל אנחנו נותנים עזרה בסיסית ואנושית לבני אדם".
מה הדבר שהכי קשה לך במקצוע? "התמודדות עם אובדן, כשלצוות הסיעודי תפקיד חשוב בליווי המשפחה. קשה לי גם ההתמודדות עם מצבי אסון כגון פיגועים ותאונות קשות".
היה רגע שבו נשברת? "כשהייתי חלק ממשלחת הומניטרית לאוקראינה, נשברתי כשעמדתי בערב יום השואה על קבר אחים של 3,000 יהודים שנטבחו בעיירה שבה הקמנו בית חולים שדה".
8 צפייה בגלריה
יהודה בר אילן
יהודה בר אילן
יהודה בר אילן. "אני מאמין שהמקצוע בחר בי יותר משאני בחרתי בו"
(צילום: אלבום פרטי)

יהודה בר אילן

בן 64 מחולון. עובד כאח 40 שנה. כיום מנהל הסיעוד בנוה עמית, רשת דיור מוגן וגריאטריה.
מדוע החלטת להיות אח? "לאחר סיום השירות הצבאי כחובש קרבי בנח"ל פניתי למסלול השלמה לאחיות מעשיות. התחלתי לעבוד בחדר מיון, נשביתי בקסמו של המקצוע והמשכתי ללמוד. אני מאמין שהמקצוע בחר בי יותר משאני בחרתי בו. אני חש כי יש בכך שליחות".
אם לא אח – מה כן? "אני סבור שהייתי פונה למקצוע טיפולי אחר - פסיכולוגיה ואולי הוראה לסוגיה, כולל ניהול".
"ביום השואה תמכתי בדייר ניצול שואה שהדליק נר זיכרון במהלך הטקס אצלנו ושיתף בסיפורו האישי. קמתי איתו ותמכתי בו שלא ייפול. הרגשתי שאני מחבק את הוריי ז"ל, שהיו שורדי שואה"
מיהו המטופל שנחרת בזיכרונך? "ביום השואה תמכתי בדייר ניצול שואה שהדליק נר זיכרון במהלך הטקס אצלנו ואף שיתף בסיפורו האישי. קמתי איתו ותמכתי בו שלא ייפול עד שסיים את דבריו, וזה מאוד ריגש אותי. הרגשתי שאני מחבק את הוריי ז"ל, שהיו שורדי שואה".
מה אתה הכי אוהב במקצוע? "את היכולת לשנות ולגעת בתחומים מגוונים. בנוסף לתפקיד הרפואי, אני נהנה מהיכולת להשתלב בעולם הניהול: הדרכה, הממד הטכנולוגי, ניהול צוות ואחריות לחיי הדיירים".
מה לדעתך הציבור חושב על המקצוע שלך? "אין ספק שקיים הבדל מובהק בין התדמית של עולם הסיעוד לבין הנעשה בשטח. לאורך השנים לקחתי חלק במגוון פרויקטים, כגון הקמת מערכת האחיות הממוחשבת, וכיום אני אחראי על כ-100 אנשי צוות, מקיים הערכות מצב, נמצא בקשר עם משרד הבריאות ומעורב בתהליכי קבלת החלטות ובשמירה על בריאות הדיירים והצוות. התפקיד מאוד מגוון, עם הרבה משמעות ואחריות".
מה הדבר שהכי קשה לך במקצוע? "גלי הקורונה מהווים שיא בתחומים הנוגעים לקבלת החלטות, לאחריות, למנהיגות ולשמירה על בריאות הדיירים ואנשי הצוות. יש לכך השלכות על תחומים רבים. בסוף כל יום אני צריך להביט במראה ולשאול את עצמי אם ההחלטות שקיבלתי עמדו ברף של ניהול סיכונים, ברף המאפשר רצף תפקודי למען הבריאות של כולם".
היה רגע שבו נשברת? "תמיד קיים קושי להתמודד עם תמותה של הדיירים. בנוסף, אין ספק שקיימים רגעי שבירה כשאתה מעלה ספק באשר לדרך קבלת ההחלטות".
פלאשמוב של אחים ואחיות של מאוחדת במרכז תל אביב. צפו:
פלאשמוב של אחים ואחיות
( )