כשד"ר טיפני שץ עלתה על המטוס לישראל בשנת 2005, זה היה נראה כמו עוד פרק קצר במסע לימודי הרפואה שלה. היא הייתה אז צעירה סקרנית שהגיעה מפילדלפיה לתוכנית בינלאומית של סטודנטים לרפואה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ועם בן זוג יהודי שלימים הפך לבעלה. כאן השניים נישאו בחתונה יהודית כשרה, וישראל הפכה לחלק מהסיפור האישי שלה.
אחרי שסיימה את לימודיה חזרה לארצות הברית, השלימה התמחות בכירורגיה כללית ובהמשך בכירורגיית חזה, ובנתה קריירה מרשימה, אבל משהו ממנה נשאר כאן. ואז הגיע שביעי באוקטובר. ממרחק אלפי קילומטרים, היא הרגישה שהבית נמצא כאן. כמה חודשים אחר כך היא כבר הייתה על המטוס חזרה - היא, בעלה ושלושת ילדיה, כדי להתחיל מחדש. כיום היא רופאה במחלקת ניתוחי חזה בבית החולים סורוקה, לומדת עברית, ומרגישה בבית יותר מתמיד.
צפו בריאיון עם ד"ר שץ באולפן ynet:
ד"ר טיפני שץ, הרופאה שעלתה לישראל בעקבות 7 באוקטובר
(צילום: ליאור שרון)
"התחתנתי כשהייתי בישראל בזמן לימודי הרפואה", סיפרה לאחרונה ד"ר שץ בריאיון שהעניקה באולפן ynet. "בעלי ואני גרנו בבאר שבע במשך שנה יחד, ואהבנו לגור בישראל. כשבאתי לישראל בפעם הראשונה, דמיינתי מקום כמעט מיתי - ארץ של היסטוריה מקראית. אמנם שמעתי על הקדמה המדעית ועל רמת ההשכלה הגבוהה של האוכלוסייה, אבל לא הבנתי עד כמה המדינה הזו מגוונת, מורכבת ועשירה מבחינה תרבותית. אהבנו את החוויה שלנו כאן, ולכן תמיד הייתה לנו מחשבה תיאורטית על עלייה, אבל לא חשבנו שזה מעשי".
לאחר אירועי 7 באוקטובר המחשבות הפכו להיות קונקרטיות. גם ממרחק של אלפי קילומטרים ד"ר שץ לא יכלה להישאר אדישה. "זה היה מאוד מטלטל, משהו בלתי נתפס. איך זה יכול לקרות? איך בני אדם מסוגלים להתנהג כך כלפי בני אדם אחרים? ואיך יכול להיות שסכנה כזו קיימת בעידן שלנו?", היא אומרת.
"חשבנו שאנחנו כבר מעבר להתנהגות כזו בעידן המודרני, וזה פשוט לא נכון. עוד דבר שחשבתי עליו היה כל הפצועים, כל מקרי המוות והפגיעות שהכירורגים והרופאים בבתי החולים נאלצו להתמודד איתם בגל עצום כל כך ובבת אחת. איך הם נאלצו להתעלות מעל הכול. זה כל כך ראוי להערכה ולהערצה. ממש הרואי".
4 צפייה בגלריה
"הרגשתי ממש את המשיכה לבוא לישראל". ד"ר שץ היום בבית החולים הסורוקה. צילום: דוברות סורוקה
היא מוסיפה: "הרגשתי ממש את המשיכה לבוא לישראל, להיות חלק מהתמיכה בעם, במדינה, ובמיוחד בבית החולים סורוקה, כי כבר הייתי שם במהלך הלימודים שלי", היא מספרת. "הרגשתי מאוד מחוברת, במיוחד לצוותי הכירורגיה. בקיץ האחרון באתי לביקור, לסיור בבתי החולים, והרגשתי חיבור חזק במיוחד לצוות בסורוקה. אז עשינו את הצעד הזה באפריל האחרון, ולאחרונה התחלתי לעבוד בסורוקה".
אבל לא רק המלחמה בישראל טלטלה את עולמה של ד"ר שץ. גם מה שהתרחש בארצות הברית באותם חודשים הותיר בה תחושת זרות גוברת. גל האנטישמיות ששטף את המדינה לאחר 7 באוקטובר לא פסח גם על משפחתה. "האנטישמיות בארצות הברית מפתיעה מאוד", היא מעידה. "כשאנחנו היינו ילדים, מערכת החינוך הציבורית הדגישה בצורה חזקה ומשמעותית את השואה ואת התרבות היהודית בארצות הברית. הבת שלי חוותה הצקות אנטישמיות בוטות עוד לפני 7 באוקטובר, ובעלי נתקל יותר ויותר בהערות על המראה היהודי שלו - גם במקומות ציבוריים וגם בסביבת העבודה. הערות כמו 'אתה יהודי?', 'נכון שאתה יהודי?', 'יש לך את הכרטיס היהודי' או מה שזה לא אומר".
ד"ר טיפני שץ, על האנטישמיות בארה"ב: "ההערות כלפי יהודים התחילו להרגיש שונות עם הזמן. במקרה אחד במיוחד, עוזרת חדשה באוטובוס של בית הספר, שלא פגשנו קודם, שאלה את בעלי אם הוא יהודי בלי שום הקשר או שיחה אחרת. קשה להסביר בדיוק למה זה גורם לתחושת אי-נוחות. זו הייתה תחושה מאוד מערערת"
היא מוסיפה כי הערות אלו שפעם נשמעו סקרניות וידידותיות, היום מלוות בטון של עוינות או דעות קדומות. "הן התחילו להרגיש שונות עם הזמן. במקרה אחד במיוחד, עוזרת חדשה באוטובוס של בית הספר, שלא פגשנו קודם, שאלה את בעלי אם הוא יהודי בלי שום הקשר או שיחה אחרת. קשה להסביר בדיוק למה זה גורם לתחושת אי-נוחות, אבל באותו רגע הבנו לראשונה עד כמה קל יהיה לטרגט מישהו במשפחה שלנו או בבית שלנו - וזו הייתה תחושה מאוד מערערת".
עם זאת, למרות המצב הביטחוני והתקופה הסוערת, ד"ר שץ מספרת שלא הרגישה פחד. להפך. "מסיבה כלשהי, לא פחדנו לעבור לכאן", היא אומרת. "אני באמת מאמינה שאלוהים שמר על העם והאומה הזו לאורך כל ההיסטוריה, ואני מצפה לחלוטין שישראל תמשיך להתקיים. במובן מסוים, הרגשנו שאנחנו עוזבים את ארצות הברית מרצוננו החופשי, על פי לוח הזמנים שלנו, ולא מתוך צורך לברוח מרדיפה או מצוקה, כפי שסיפורם של עולים רבים ברחבי העולם. וזו מציאות שיכולה לחזור בכל מקום.
"כאמור, חשתי מגמה הולכת וגוברת של חוסר ביטחון אישי, הרגשתי שדווקא להמר על ישראל עשוי להיות הצעד הבטוח ביותר לטווח הארוך. לפעמים אני מרגישה כאילו יצרנו אזור נחיתה מוכן למשפחה שלנו, לעתיד. הילדים שלי היו מאוד נרגשים", היא מספרת בחיוך. "הם חשבו שזו הרפתקה נהדרת. הבת שלי חשבה שזה רעיון מצוין, היא לא יכלה לחכות, והבנים שלי, שהם צעירים יותר, גם היו מאוד נלהבים. היינו ממש צוות אחד בדרכנו לכאן".
ואכן, מאז שעברה לבאר שבע, ד"ר שץ למדה להכיר מקרוב את הקצב הישראלי – והוא שונה מאוד מזה של ארצות הברית. "החיים בישראל, בהשוואה לארצות הברית, הם בהחלט יותר קהילתיים", היא אומרת. "חברים נוהגים להיפגש בבית, סביב שולחן עמוס באוכל טרי וטעים, בדרך כלל ביתי, בלי לרוץ ממקום למקום ובלי עומס של התחייבויות. אפילו בבית החולים, הטיפול בחולים נעשה במאמץ משותף, מתוך שיח, שיתוף פעולה ותחושת אחריות הדדית. בבאר שבע אנחנו באמת חיים ועובדים בסביבה רב-תרבותית, וזה דבר מרתק ויפהפה".
רואה את העתיד בישראל
מאחורי החיוך והאופטימיות, היא לא מסתירה שהיו גם רגעים פחות קלים – כאלה שכל עולה חדש מכיר מקרוב. "התמודדנו עם לא מעט אתגרים בישראל, ביניהם הבירוקרטיה, הבדלים תרבותיים, והגעגועים למשפחה ולחברים שנשארו בארצות הברית", היא מתארת, "אבל האתגר הגדול ביותר, ללא ספק, הוא השליטה בעברית. אני מאמינה שברגע שנצליח באמת להשתלט על השפה, גם שאר האתגרים יהפכו קלים יותר. מעודד לדעת שכל כך הרבה עולים לפנינו עברו את זה - וגם אנחנו נגיע לשם!", היא מכריזה.
ובינתיים, היא מתרגלת לסטטוס החדש שלה כרופאה בבית החולים סורוקה. "זה קצת שונה, אבל אני מאוד שמחה", היא אומרת, "אני נמצאת במחלקת ניתוחי לב וחזה, כך שאני עוסקת בעיקר בסרטן ריאות ובניתוחים מהסוג הזה, וזה נהדר. אני מאוד שמחה עם הצוות ועם המנהלת, פרופ' יעל רפאלי, שהיא מדהימה. אני מצפה לעזור לצמיחה של המחלקה, לפתח את תחום ההתמחות ואת היכולות של המתמחים".
במהלך המלחמה עם איראן ביוני, בית החולים סורוקה נפגע באופן משמעותי. איך התמודדת עם החוויה הזאת? האם היה רגע של חרטה על העלייה?
"אני חושבת שהדבר הכי חשוב הוא שיש כאן עתיד, ויש הרבה טוב בלחיות בישראל. כמובן שזה שונה מהמקום שממנו באים, אבל הדברים הבלתי מוחשיים - המשמעות, השייכות, הערכים - עולים בהרבה על כל הקשיים האפשריים של העלייה. אם לא עכשיו – אז מתי? אנחנו חייבים לעמוד מאחורי ישראל, חייבים לעמוד עם ישראל, ואין על כך שום שאלה".
איזה מסר היית רוצה להעביר ליהודים אחרים בעולם ששוקלים עלייה?
"אני חושבת שהדבר הכי חשוב הוא שיש כאן עתיד, ויש הרבה טוב בלחיות בישראל. כמובן שזה שונה מהמקום שממנו באים, אבל הדברים הבלתי מוחשיים - המשמעות, השייכות, הערכים - עולים בהרבה על כל הקשיים האפשריים של העלייה".
מה התוכניות שלך להמשך?
"אני מקווה להמשיך לנתח ולטפל במטופלים, אולי גם לעמוד בראש מחלקה, ולהמשיך להתפתח בתחום ההרצאות המקצועיות. המשפחה שלנו מאושרת בבאר שבע, אנחנו גרים ליד פארק נחל וזה מקום נהדר. אבל אנחנו פתוחים למה שהעתיד צופה לנו.
"צריך לקחת הכול יום ביומו. התקווה הגדולה ביותר שלי היא לראות את הילדים שלי גדלים להיות בריאים, חזקים ועצמאיים - עם המוטיבציה והיכולות לתרום לחברה הזו, ולעולם כולו, בדרך חיובית. בעלי הוא יהודי, ואני לא, אבל קישרתי את גורלי אליו, אל עמו ואל מדינת ישראל. אני מסורה לרווחתם ולביטחונם של משפחתי, ומטבע הדברים גם של העם היהודי ושל ארץ ישראל".
