נתנאל ארנטרוי היה בקושי יומיים בעזה כשנפצע באופן פתאומי. לאחר שמונה וחצי חודשים של הכשרה הכוללת טירונות ואימון מתקדם בגדוד 932 של חטיבת הנח"ל הגיע האות - "בסוף השבוע הקרוב זה קורה": עולים לגדוד, נכנסים לעזה. "מקבלים את זה קצת בהלם. נכנסים ויש לא מעט חששות", מספר היום ארנטרוי, בן 21 ממעלה אדומים. הימים הראשונים עברו על היחידה בשגרה מבצעית רגילה, ללא תקלות מיוחדות. אך בשבת בבוקר, מספר יריות שינו הכול.
"הייתה לנו משימה עם שלדג – כיבוש בית של בכיר חמאס, והיינו צריכים לשמור על הבית", נזכר ארנטרוי. "ואז הגיע הסבב שלי. אני יודע שאני עולה לשמירה של שעה. עוברת שעה, שעה וחצי, שעתיים – ואני והפרטנר שלי לשמירה שואלים את עצמנו מה עם החילוף. הוא הלך לבדוק מה קורה עם זה. פתאום שמתי לב שיורד לי דם מהלסת. הנחתי שקיבלתי כדור. למזלי ישבתי על כיסא, מה שעזר לי לא ליפול לרצפה ולבלוע דם ולהיחנק. ניסיתי לקום וללכת, למצוא מחסה - ושמתי לב שאני לא יכול להגיב או לזוז. הגוף פשוט נכנס להלם".
ארנטרוי קרא לסיוע. "לא ידעתי אם שומעים אותי בכלל, כי היה מלא רעש. נס שהצלחתי לצעוק עם הפגיעה בפה", הוא ממשיך, "בסוף הוא הגיע. ירד לי המון דם. לא ידעתי כמה דם צריך לאבד כדי למות מאיבוד דם, הייתי בטוח שכל רגע זו השנייה האחרונה. קראו לחובש והתחילו לטפל בי. הגיע רופא של שלדג, למזלי הוא ידע איך לטפל בי. משם פינו אותי ישר לנמר. שאלתי: 'אני הולך למות?' ענו לי 'לא, לא' ואני יודע שחייבים להגיד את זה כדי שאהיה אופטימי. אחד אמר לי: "'אל תשכח להגיד לי תודה כשתצא מזה'' כאילו כדי לתת לי תקווה, ומשם פוניתי במסוק לבית החולים".
ארנטרוי פונה לבית חולים בילינסון, שם הונשם והוכנס לניתוח. "הייתי בטוח שקיבלתי רק כדור בלסת. בפועל קיבלתי שניים – אחד בלסת ואחד לאזור הצוואר, מילימטר מעורק ראשי. הכדור שפגע בצוואר הסתובב בכל הגוף, פגע גם בריאה, שבר כמה צלעות. הכדור בלסת שבר לי את הלסת", הוא מספר. "בהתחלה חשבו שזה רסיס של טנק, אבל זה לא הגיוני כי הוציאו לי מהגב קליע. ההנחה היא שזה היה צלף".
לאחר ששוחרר מבית החולים, עבר ארנטרוי שיקום בן כחצי שנה בבית החולים הדסה הר הצופים. מבחינה פיזית הוא הצליח להשתקם ולחזור לעצמו, אך את החותם שהותירה הפציעה על פניו, הוא נושא איתו גם כיום. אף שזה נושא שלא מרבים לעסוק בו, הפן האסתטי של הפציעה - ובעיקר הצלקות - מלווה אותו באופן יומיומי.
נתנאל ארנטרוי: "זה עד עכשיו פוגש אותי - הצלקת, בעיקר הצלקת בפנים, ממש איפה שלחי שמאל. יש לי מן שקע שם. בהתחלה נמנעתי אפילו מלצאת מהבית. מאוד התביישתי. בחודשים הראשונים של ההחלמה, זה היה הרבה יותר בולט ומפריע. היום זה קצת יותר טוב, אבל זה עדיין מפריע לי"
"זה עד עכשיו פוגש אותי - הצלקת, בעיקר הצלקת בפנים", הוא אומר. "יש לי גם צלקות בצוואר, בגב ובצלעות, אבל בפנים זה הכי פוגש אותי. ממש איפה שלחי שמאל. יש לי מן שקע שם. בהתחלה נמנעתי אפילו מלצאת מהבית. מאוד התביישתי. בחודשים הראשונים של ההחלמה, זה היה הרבה יותר בולט ומפריע. היום זה קצת יותר טוב, אבל זה עדיין מפריע לי. אני עדיין עובר טיפולים לטפל בזה".
למרות הגישה המאופקת, הוא מספר כי לרוב פציעות מהסוג הזה אינן נמצאות בראש סדר העדיפויות. "בסופו של דבר, יותר חשוב איך אתה מרגיש ומה הפציעות שלך, פחות מדברים על איך אתה נראה", הוא משתף. מאז הפציעה עבר שורה של טיפולים אסתטיים ואחרים - תחילה כחלק מתהליך השיקום, ולאחר מכן באופן יזום.
"עשיתי טיפול בריפוי בעיסוק - עיסוי לצלקות. ואז, לפני עשרה חודשים בערך, הגעתי למרכז הרפואי שמיר, שם פועל מיזם ייחודי של חברת 'Alma' שמציע טיפולים לייזר לפצועי צה"ל ללא עלות. ראיתי מודעה, והלכתי. אתה פשוט מגיע, ויש שם רופא שמאבחן מה צריך לעשות. התחלתי לייזר לצלקות בפנים. בנוסף, בגלל שהצלקת פגעה ביכולת לחייך בצד שמאל, הזריקו לי בוטוקס - וזה קצת שיפר את זה".
טיפולי הלייזר הביאו לשיפור במראה הצלקות, שהביא עימו שיפור באיכות החיים של ארנטרוי. אך יש עוד דרך לעבור. "אני עדיין ממשיך בטיפולים", הוא אומר. "כשבאתי לפני שלושה שבועות, הרופא המטפל אמר לי שעדיף כרגע לא לעשות לייזר בגלל השמש, היא פוגעת בצלקות, אז נמתין עד שיהיה מזג אוויר מתאים. בנוסף, אני צריך לעבור עוד ניתוח של הזרקת שומן - שייקחו שומן מאזור אחר בגוף ויזריקו בלחי כדי לטפל בשקע בצד של הצלקת".
חלק בלתי נפרד מהשיקום
ארנטרוי לא לבד. רבים מפצועי מבצע "חרבות ברזל" סובלים מצלקות אסתטיות קשות: בפנים, בצוואר, בגפיים, שלמרות ההשפעה הניכרת שלהן על הדימוי העצמי, הביטחון והמצב הנפשי, כמעט ואינן זוכות להתייחסות מערכתית. במרכז הרפואי שמיר אסף הרופא, פוגשים פרופ’ ליאור הלר, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית, והצוות שלו מדי יום חיילים פצועים שנושאים בגופם את זיכרונות הקרב.
"כל הפצועים מגיעים עם חתכים, צלקות, פציעות של הרקמה הרכה", הוא אומר. "מטבע הדברים, מטפלים קודם כל במה שמציל חיים. אחר כך מצילים איברים, תפקוד, כל מיני עניינים כאלה. אבל ההתייחסות לצלקות? היא הרבה פחות חמורה. בתחום הכירורגיה הפלסטית, הנושא הזה עומד במקום מאוד גבוה מבחינת סדר העדיפויות".
פרופ' ליאור הלר, המרכז הרפואי שמירצילום: Almaהוא מוסיף: "חשוב להגיד שזה לא נאמר כביקורת, אבל מבלי לזלזל באורתופדים, כירורגים כלליים או רופאים אחרים, שקודם כל עושים חתך בשביל להציל בן אדם - הם לא תמיד חושבים מה האוריינטציה של החתך, או איך מבצעים אותו גם כדי להציל את החייל וגם כדי שתהיה צלקת יפה. הרי הצילו את החיים של הבן אדם, הצילו לו את הרגל, הצילו את התפקוד שלו. אז זה שיש לו איזה חתך קטן בלחי, זה כבר לא נתפס כמשהו דחוף בעיני המערכת. הכול יחסי".
אלא שמה שנתפס כשולי ברגעי חירום, הופך, עבור רבים מהפצועים, לדבר המרכזי שהם נושאים איתם לשנים. "אנחנו מדברים על אוכלוסייה מאוד צעירה שמטבע הדברים יש להם גם חיים נורמטיביים מעבר להיותם חיילים", מדגיש פרופ' הלר. "ברגע שהם יוצאים מהשלב האקוטי של הפציעה, נושא הצלקות הופך לקיומי. כי צלקת יכולה להפריע, לא רק באיך שאתה נראה. היא יכולה להכאיב, להגביל תנועה.
ויש גם ממד פסיכולוגי ברור: "הייתה לנו חיילת מגולני שהיו לה המון רסיסים בגוף. היא בחורה צעירה ואני זוכר שפעם אחת היא אמרה: "איך אני אלך עם בגד ים?" כשבחורה בת 19 אומרת את זה, אתה מבין את הטרגדיה שבעניין הזה". במקרה אחר הגיע למרפאה חייל מיחידה מובחרת שנפצע קשה ובדיוק עמד להתחתן. "מה שהטריד אותו הכי הרבה היה איך הוא ייראה ביום החתונה עם הצלקות האלה. זו לא הייתה שאלה של אסתטיקה - אלא של ביטחון עצמי, של רגע מכונן בחיים. כמובן שהטיפולים ניתנו לו ללא עלות, והוא הגיע לחתונה שלו בנראות הרבה יותר טובה. מבחינתנו, זו הייתה הצלחה לא פחותה מכל ניתוח".
כדי לתת מענה למטופלים כאלה, כאמור, הוקמה באסף הרופא מרפאת צלקות ייעודית - בשיתוף חברת 'Alma', שתרמה מכשור טכנולוגי מתקדם. "המרפאה לא עוסקת בקוסמטיקה, היא חלק מהשיקום", מדגיש פרופ' הלר ומסביר כי אין פתרון אחיד וכל מטופל, פציעה או רקמה דורשים גישה אחרת.
פרופ' ליאור הלר: "מאוד נשמח לקבל כל מי שמתמודד עם צלקות. אם מישהו גר רחוק וקשה לו להגיע, גם תמונה תספיק לצורך אבחון. חשוב לזכור: יש המון דרכים לטפל. היום אפשר לעשות המון המון דברים שאנשים פעם חשבו שאי אפשר. זו לא מלחמה אבודה מראש"
"הטיפול בצלקות הוא טיפול משולב", הוא אומר. "לפעמים מדובר בטיפול בלייזר, לפעמים צריך להזריק חומרים מסוימים, ולפעמים צריך ממש לכרות את הצלקת, לתפור מחדש, ואז לחזור ולשפר אותה באמצעות לייזר. אין פתרון אחד שמתאים לכולם. יש לנו טכנולוגיות חדשות, מכשירים שיודעים לייצר סוגים שונים של אנרגיה - כל אחד מיועד לצורך אחר. במקום עשרה מכשירים - יש מכשיר אחד שמספיק לשנות לו ראש או פרמטרים מסוימים והוא מספק טיפול עם תוצאה שונה לחלוטין. זו קפיצת מדרגה אמיתית".
בהתאם לכך, הטכנולוגיה הזו מאפשרת לצוות להתאים טיפול מדויק לכל פצוע, לפי סוג הצלקת, מיקומה, צבעה, עומקה וההשפעה שלה. "לייזר אחד יטפל באודם, אחר יכוון לתאי קולגן, שלישי יטשטש בליטות או שקעים. זו ממש אמנות של התאמה", הוא מוסיף.
ומה מכאן? פרופ' הלר מבקש להעלות את המודעות בקרב חיילי צה"ל לפעילות המרפאה. "אנחנו מקבלים בברכה את כל החיילים. מה שחבל זה שהרבה מאוד פצועים לא יודעים בכלל שהמרפאה קיימת. הם יוצאים מבית החולים, הולכים לאורתופד, רופא עור או אף-אוזן-גרון, ולא תמיד מגיעים למקום שיכול באמת לעזור. אנחנו עובדים עם ארגון 'אחים לחיים' שמרכז פצועים מכל הארץ ודואג להפנותם לטיפול מתאים".
הוא מסכם: "יש פה צוות רחב שמתעסק בזה ויש לנו מוטיבציה עצומה לטפל. מאוד נשמח לקבל כל מי שמתמודד עם צלקות. רוב הטיפולים מכוסים על ידי טופס 17 או אסמכתא תקציבית מהצבא ובמקרים מסוימים אנחנו מטפלים גם ללא חיוב. אם מישהו גר רחוק וקשה לו להגיע, גם תמונה תספיק לצורך אבחון. חשוב לזכור: יש המון דרכים לטפל. היום אפשר לעשות המון המון דברים שאנשים חשבו פעם שאי אפשר. זו לא מלחמה אבודה מראש".
