סמ"ר ל' רק בת 20, ובכל זאת - מאז שהתגייסה לתפקיד המאתגר של פרמדיקית בצה"ל הספיקה לעבור לא מעט, באחת התקופות המורכבות מבחינה ביטחונית ומדינית שידעה מדינת ישראל. מאחוריה שירות משמעותי בעזה במסגרת מלחמת חרבות ברזל, וכעת היא מתמרנת בלבנון - ואין רגע דל. אבל לא תשמעו אותה מתלוננת: בעיניה של הפרמדיקית ל' תמצאו רק נחישות ו"רעל". רק מדבר אחד היא חוששת - לא להיות מספיק טובה ברגע האמת.
"קרה לי בעזה שלא הצלחתי להציל מישהו", היא מספרת בגילוי לב בשיחת טלפון מתוך המגנן שבו היא נמצאת בדרום לבנון. "היה ירי צלף. חברנו לפצוע, היינו החוליה המפנה, אך הוא נפטר. אחרי שראיתי את ה'הותר לפרסום' הבנתי שאין מצב שאני נותנת לעוד מקרים כאלה לעבור מתחתיי. אני רוצה להיות מקסימום הכי טובה שאני יכולה עם מינימום משפחות שכולות, מינימום אובדן. זה התפקיד שלי".
איך מתמודדים?
"זו תחושה שמלווה אותך, היא לא עוברת. היה טיפול שהעברתי פה בלבנון ובסוף הטיפול נזכרתי באותו חייל. זה לא משהו שחולף. אני חושבת שהאתגר הכי משמעותי הוא לקבל את זה שלא תמיד יהיה לנו מה לעשות. אני יכולה להיות הכי טובה ולטפל הכי טוב והחובשים שלי יהיו מעולים, אבל בסוף יש דברים שהם גדולים מאיתנו ולפעמים צריך לקבל את זה. אם אני אפול לתוך זה שלא הצלחתי להציל מישהו, החובשים שלי ייפלו איתי. בסוף אנחנו נעשה את הכי טוב שלנו, בין אם זה לדעת שאני צריכה גם בזמן החופשות לעשות משמרות במד"א כדי לשמור על הכשירות". היא מתלבטת לרגע. "אסור ליפול לבינוניות, זאת המילה. תמיד לשאוף גבוה".
בזמן שבמקומות אחרים בעולם בנות גילה כנראה עוסקות לכל היותר בלימודים אקדמיים או בצעדים הראשונים של החיים הבוגרים, סמ"ר ל' ישנה במבנה נטוש בדרום לבנון, בתוך מגנן מאולתר, מוקפת לוחמים, ומחכה לקריאה הבאה לפצוע. היא התגייסה לצה"ל במרס 2024, ישירות לקורס פרמדיקיות בבה"ד 10 - מסלול אינטנסיבי של שנה וחודשיים, שבמהלכו הוסמכה כפרמדיקית אזרחית דרך מד"א, ולאחר מכן כפרמדיקית צבאית. עם סיום ההכשרה שובצה לסיירת נח"ל.
"אני רואה שליחות בתפקיד. אני חושבת שהוא מאוד הוכיח את עצמו בשביעי ואחר כך. היו המון פרמדיקים מקדימה בשביעי. היו גם פרמדיקים שנהרגו. עמית מן, איתמר שמן ז"ל. שומעים עליהם. אנחנו אמנם לא רופאים, אבל אנחנו ילדים בני 20 שעושים תפקיד משמעותי"
"אני הפרמדיקית של הפלס"ר ואנחנו מחולקים לפי פלגות. אני אורגנית לפלג"מ, זה אומר שיש לי פלגה קבועה ואיתם אני מתמרנת, יוצאת איתם לפעילויות", היא מספרת, "אנחנו החוליה הרפואית. אני איתם כבר כמעט שנה - 11 חודשים".
איך מזג האוויר בדרום לבנון?
"קריר. קר פה".
ילדים בני 20 עם אחריות
החיים בתוך הכוח, היציאות לפעילות והאחריות בשטח הם רק חלק מהסיפור של סמ"ר ל'. מאחוריהם עומדת גם תפיסה ברורה של מה היא חיפשה למצוא בשירות הזה. "רציתי תפקיד מעניין, שובר שגרה, משהו שאני יכולה לקחת איתי לאזרחות ושארגיש משמעותית", היא אומרת. "התגייסנו לתוך הלחימה והרגשתי שזה התפקיד שאני יכולה להביא את עצמי לידי ביטוי ולהביא את עצמי לקצה. אני רואה שליחות בתפקיד. אני חושבת שהוא מאוד הוכיח את עצמו בשביעי ואחר כך. היו המון פרמדיקים מקדימה בשביעי. היו גם פרמדיקים שנהרגו. עמית מן, איתמר שמן ז"ל. שומעים עליהם. בסוף זה משהו שסוחף אותך. אנחנו אמנם לא רופאים, אבל אנחנו ילדים בני 20 שעושים תפקיד משמעותי. זו אחריות".
עכשיו היא פה, כלומר שם. בדרום לבנון. שלושה שבועות מהרגע שנפתחה המערכה המחודשת עם חיזבאללה. הגבולות בין שגרה לחירום כבר מזמן היטשטשו. "מהרגע שהסיירת נכנסה אני בפנים איתם", היא מאשרת, "אין באמת שגרה בלבנון, בתמרון. היא משתנה בהתאם לצורך המבצעי, כי אם יש איזשהו מבצע או פעילות שצריכים אותנו אנחנו יוצאים כחוליה הרפואית. אחר כך אנחנו יושבים ביחד, עושים סדר פסח. זה דיסוננס מטורף אבל מצד שני זה שומר על השפיות. אני כבר עשרה חודשים עם הפלגה שלי והם הפכו להיות החברים הכי טובים, אני מרגישה איתם הכי בנוח. בסוף הם האנשים שאני חיה איתם, מתמרנת איתם ואני סומכת עליהם במאה אחוז".
"אנחנו רואים פצמ"רים, רחפנים מתאבדים, יש פה הכל. זה מפחיד. מצד שני אני מרגישה הכי בטוחה עם הלוחמים שמסביבי. אני סומכת עליהם לגמרי. התפקיד שלהם זה לגרום לי להרגיש מוגנת, התפקיד שלי זה להיות שם בשבילם. אני חושבת שאנחנו עושים את זה בהדדיות"
בתוך כל הדבר הזה, גם החיים האישיים הספיקו להתערבב. לפני כשלושה שבועות, במהלך פעילות של סיירת נח"ל בדרום לבנון, נתקלה הלוחמים בירי מטווח קצר ובהמשך, תוך ניסיון חילוץ והסתערות, ספגו הכוחות אש נוספת מכמה כיוונים. בסיום האירוע נהרגו ארבעה לוחמים - סרן נועם מדמוני, סמ"ר גלעד הראל, סמ"ר מקסים אנטיס וסמ"ר בן כהן ז"ל. בן כהן היה חבר ילדות של ל'. "הוא היה חבר ממש טוב מהבית. למדנו ביחד כל התיכון", היא אומרת. "כשהגעתי לסיירת הוא היה החבר הראשון שלי פה. היינו באים ביחד מהבית לפני כל כניסה, יושבים ביחד, מדברים, עושים שמירות ביחד. הוא היה לוחם על ומגיע לו שיזכרו אותו ככה. הוא היה כזה עד הרגע האחרון".
ובינתיים, יש עבודה שצריכה להיעשות בתוך מציאות מורכבת של מלחמה מתמשכת בצל הכרזות על הפסקת אש. "אנחנו רואים פצמ"רים, רחפנים מתאבדים, יש פה הכול. זה מפחיד. מצד שני אני מרגישה הכי בטוחה עם הלוחמים שמסביבי", אומרת ל'. "אני סומכת עליהם לגמרי. התפקיד שלהם זה לגרום לי להרגיש מוגנת, התפקיד שלי זה להיות שם בשבילם. אני חושבת שאנחנו עושים את זה בהדדיות. בסוף בלעדיהם אני לא חושבת שהייתי מצליחה".
6 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: סמ"ר גלעד הראל, סמ"ר בן כהן , סמ"ר מקסים אנטיס, סרן נועם מדמוני ז"ל
(צילום: דובר צה"ל)
להציל חיים תחת אש
מצחיק לחשוב עד כמה זה נורמלי בשבילנו - שגרה של פצמ"רים ורחפנים מתאבדים. אך זוהי תמונת המצב במדינת ישראל כרגע. לנוכח השנים האחרונות קשה לחשוב שעל כתפיה של אישה כל כך צעירה עומדת אחריות כל כך גדולה. "יש רופא אבל הוא לא נמצא איתנו. ברגע שיש אירוע, כל המענה הראשוני, כל הטיפול - הוא תחתינו. אם יש אש אני הסמכות הכי בכירה בשטח", היא מגלה.
מה עובר לך בראש ברגע שבו את נקראת לטפל בפצוע תחת אש?
"אני לא באה לטפל לבד, אני עם החובשים שלי. אני מבחינתי מכינה אותם לתרחישי קצה. זה מפחיד לבוא ולטפל. פתאום הדופק עולה וטיפה מזיעים, המחשבות מתבלבלות. מצד שני כל מה שאנחנו עושים זה להתכונן לרגע הזה, להביא את עצמי לקצה ולהיות מוכנה לנקודת הקיצון הזאת. בסוף ברגע שאני מגיעה לטפל בפצוע הוא כל מה שיש לי מול העיניים וכל מה שאני רוצה לעשות זה לעזור לו, בין אם זה טיפול מציל חיים ובין אם רק לתת לו טיפול לכאב כדי שירגיש טוב יותר ולמנוע פוסט טראומה. המטרה שלי בסוף זו טובת הפצוע וטובת החובשים שלי, שהם לא ירגישו חסרי מעש, שהם יהיו מוכוונים כל הזמן. הם מאוד מחזיקים אותי. אני לא חושבת שהייתי מצליחה לרוץ לבד לפצוע אם לא החובשים שלי שנמצאים איתי".
"זה יום הזיכרון הראשון שיש לי איזשהו חבר קרוב שנפל, שיש לי באמת קבר של מישהו שאני מכירה ללכת אליו גם במהלך השנה. אני חושבת שזה הזמן שלנו טיפה יותר להכיל, לחבק את המשפחות השכולות, וגם את אלה שאנחנו לא רואים את הפציעות שלהם. זה התפקיד והאחריות שלנו"
איך מצליחים לשמור על ריכוז וקור רוח כשמסביב יש כאוס וסכנת חיים?
"זה מפחיד. מצד שני אני לא עושה מסלול של לוחם, אני מגיעה מעולם של רפואה, אז אני סוג של מתוכנתת לחשוב רפואה. בסוף כשיורים עליי יש לוחמים סביבי שמתעסקים באבטחת מרחב ובאש ובכל העניין הלחימתי, ואני מתרכזת בלהכין את המקום לפצועים, להכין את הכוחות הבאים. הראש שלי מתוכלל לרפואה, ודווקא מתוך האדרנלין הזה של אש והיתקלות אני חושבת רפואה".
איך השירות הזה משפיע עלייך ברמה האישית והנפשית בחיים?
"אני חושבת שהשירות מדהים. אני מין עוף מוזר בתוך פלגה של גברים. אני לומדת על עצמי המון. לומדת המון על הנשיות שלי, על המרחב שלי. אני יודעת לעמוד על שלי הרבה יותר, על העקרונות שלי הרבה יותר ממה שחשבתי שאני יכולה לפני. אני מרגישה שאני יוצאת מפה חזקה יותר. לפני שהתגייסתי לא חשבתי שאני אהיה לוחמת, לא כיוונתי לשם, ואני חושבת שאפילו היום למדתי המון על עצמי ועל המסוגלות שלי, ושבסוף כל אחת יכולה לעשות מה שהיא חולמת, ומה שהיא חולמת לעשות זה משנה המון".
את השיחה הזו קיימנו ימים ספורים לפני יום הזיכרון, אבל עבור סמ"ר ל' הגבול בין היום הזה לבין שאר ימות השנה כבר לא ברור. האובדן כבר אינו מושג מופשט: הוא קיבל פנים, שם, זיכרונות משותפים. וכמו ל', לאלפי משפחות חדשות היום הזה מסמל כאב אישי נורא. היא מבקשת לזכור אותן ואת הפצעים שלא תמיד רואים.
"זה בעצם יום הזיכרון הראשון שיש לי איזשהו חבר קרוב שנפל, שיש לי באמת קבר של מישהו שאני מכירה ללכת אליו גם במהלך השנה", היא אומרת. "יש המון משפחות שכולות. אנחנו צריכים להיות שם בשבילן. אני חושבת שזה הזמן שלנו טיפה יותר להכיל, לחבק את המשפחות השכולות, וגם את אלה שאנחנו לא רואים את הפציעות שלהם. זה התפקיד והאחריות שלנו".
