ההרדמה הראשונה שלי

ד"ר שחר נגב, מתמחה בהרדמה, סורוקה: "הגעתי לסורוקה כסטאז'רית, והמחלקה הראשונה שאליה שובצתי הייתה מחלקת הרדמה. ימים ספורים לתוך הסטאז', אני מוצאת את עצמי לבד בחדר ניתוח, מול הקונסולה של המרדימים עם כל המכשור והתרופות, כשאני לקראת מתן הרדמה בניתוח לפרוסקופי להסרת כיס מרה של מטופלת צעירה, שמאוד חששה מההליך והייתה מודאגת ומבוהלת. הרגעתי אותה ואמרתי שהכול יהיה בסדר ושהניתוח קל ויעבור בשלום, אבל בתוך תוכי לא באמת ידעתי מי משתינו חוששת יותר".
קראו עוד:
ד"ר נגב, כיום מתמחה בכירה ואחראית על 40 מתמחים, מספרת ש"הייתה לי עוד פעם ראשונה: כשלמדתי לתואר ברפואת חירום (פראמדיקה), עברתי התנסות באותה מחלקת הרדמה עצמה. הייתי ילדה בת 22 כשנכנסתי בפעם הראשונה בחיים שלי לחדר ניתוח. הרופא הבכיר רצה לאתגר אותי, ובהדרכתו, בפעם הראשונה בחיים עשיתי אינטובציה למורדם".
8 צפייה בגלריה
ד"ר שחר נגב
ד"ר שחר נגב
ד"ר שחר נגב. "הייתי מודאגת ומבוהלת"
(צילום: דוברות סורוקה)

חולת השבץ הראשונה שהצלתי

ד"ר סרגי'ו שבתאי, מנהל יחידת השבץ וסגן מנהל המחלקה הנוירולוגית, הלל יפה: "בשנת 2006, כשהייתי מתמחה צעיר, התקבלה למיון מטופלת שסבלה מחולשה ניכרת בפלג גופה הימני ומהפרעה בדיבור, סימנים מובהקים לשבץ מוחי. ההדמיה שעברה אישרה את האבחנה. תוך כדי איסוף נתונים התברר שהיא קלינאית תקשורת - כך שהצורך לשמר את הדיבור שלה חשוב ביותר, היא גם מושתלת כבד, ואם כל זה לא מספיק כבד למתמחה ירוק - התברר שהיא גם אמא של אחת הרופאות הבכירות אצלנו. מצד שני, מצבה היה כזה שחייב התערבות מיידית, אז לא יכולתי לחכות.
"ידעתי שהטיפול האולטימטיבי למצבה יהיה מתן TPA - חומר אשר ממיס קרישי דם, ואפקטיבי מאוד בשעות הראשונות אחרי השבץ. אלא שבאותם ימים ה־TPA היה די חדש בארץ, לא היה הרבה ניסיון איתו, ובגלל מחלות הרקע שלה חששתי לסכן את חייה. התייעצתי עם רופא בכיר והחלטנו שאני הולך על זה. חששתי מאוד, אבל כעבור מספר שעות מצבה השתפר, ונשמתי לרווחה".
8 צפייה בגלריה
ד"ר סרג'יו שבתאי
ד"ר סרג'יו שבתאי
ד"ר סרג'יו שבתאי. "חששתי מאוד"
(צילום: באדיבות המרכז הרפואי סורוקה)

הצנתור הראשון שלי

ד"ר דן הברמן, קרדיולוג, קפלן: "זה היה לפני כשלוש שנים, כשהייתי עדיין בהתמחות. אחרי 23 שעות מאתגרות במחלקת טיפול נמרץ לב, לילה דינמי בלי שנייה מנוחה שבמהלכו טיפלתי ב־12 חולים מורכבים, כשאני ממש לא בשיא החדות שלי - אני מקבל הודעה מפראמדיק של מד"א על גבר בן 60 שבני משפחתו הבחינו פתאום שהוא אדיש, מזיע ומעורפל, והזעיקו אמבולנס. הפראמדיק הוסיף שהחולה עם דופק ולחץ דם נמוכים, ושהוא לא הצליח לשפר את מצבו.
"בתוך שנייה כל העייפות נעלמה. כשאני מוצף אדרנלין, הכנתי את חדר הצנתורים, ובמקביל הזעקתי את אנשי הצוות מהבתים שלהם. אבל מד"א הקדימו, וראיתי מולי אדם במצב לא יציב ובסכנת חיים. נדרשתי לנהל את האירוע. צינתרתי אותו בעצמי, החדרתי לו סטנט, ואחרי פתיחת העורק חודשה אספקת הדם - וחייו ניצלו".
8 צפייה בגלריה
ד"ר דן הברמן
ד"ר דן הברמן
ד"ר דן הברמן. "כל העייפות נעלמה בתוך שנייה"
(צילום: גלעד שעבני שופן)

הלידה הראשונה שניהלתי

ד"ר סוניה בר אדון, מתמחה בגינקולוגיה ומיילדות, שיבא: "הייתי תורנית במיון יולדות כשהתקבלה אישה בת 40 בערך, בהיריון ה־11 שלה, אחרי שעברה עשר הפלות. היא מאוד היססה אם ללכת על לידה רגילה או לבחור בקיסרית. כאישה, כל כך הזדהיתי עם הפחד הטבעי שלה ועם הרצון שלה בניתוח קיסרי, אבל כרופאה סברתי שאופציית הלידה הטבעית עדיפה, וניסיתי בעדינות להציע לה לבחור בה. כשהיא אמרה לי: 'עד היום כלום לא הצליח לי, למה שהפעם זה ילך?' הלחץ רק גבר. ליוויתי אותה בסיטואציה המלחיצה הזו לחדר הלידה, וכשהתינוק הגיח - הלידה הראשונה של שתינו - בכיתי יחד עם בני הזוג. הרגשתי לא רק הקלה מטורפת, אלא ממש התעלות רוחנית.
"פעם ראשונה אחרת שלי הייתה כשהייתי זאת שמבשרת למשפחה שהמתינה מחוץ לחדר הלידה שהכול עבר בשלום. זה רגע עם המון שמחה".
8 צפייה בגלריה
ד"ר סוניה בר אדון
ד"ר סוניה בר אדון
ד"ר סוניה בר אדון. "רגע עם המון שמחה"

הלב המלאכותי הראשון שהשתלתי בילד

ד"ר גבי אמיר, מנהל היחידה לניתוחי לב ביילוד, שניידר: "לפני כארבע שנים הגיע אלינו ילד כבן שלוש, שסבל מאי־ספיקת לב שסיכנה את חייו. היה ברור שהוא זקוק להשתלת לב מיידית, אבל מכיוון שאין לנו מאגר של לבבות מן החי, אנחנו משתילים כ'גשר' לב מלאכותי וממתינים שתגיע תרומת לב מאדם שנפטר. אלא שהלב המלאכותי מתאים עקרונית רק למי ששוקלים 20 קילו ומעלה, ואילו הילד הזה שקל 12 קילו בלבד. מאחר שלא הייתה ברירה, נערכנו בקדחתנות מול חברה גרמנית שמייצרת לבבות מלאכותיים לילדים.
"זו הייתה אופרציה מסובכת. את ההדרכה קיבלנו מסרטון שנשלח אלינו, ונציג החברה הגיע אלינו בטיסה יחד עם כל הציוד, שהיה ארוז כמו כמה מקררים גדולים. פרקנו את הציוד וחיברנו אותו לפי ההוראות, כשאני מנהל את האירוע לראשונה בחיי ביחד עם פרופ' דן ערבות, מנהל המחלקה לניתוחי חזה בבילינסון. בזמן ההשתלה הייתי ממוקד מטרה ונרגש, ובסוף ההליך הסתיים בשלום".
8 צפייה בגלריה
ד"ר גבי אמיר
ד"ר גבי אמיר
ד"ר גבי אמיר. "הייתי ממוקד מטרה ונרגש"
(צילום: באדיבות המרכז הרפואי שניידר)

הניתוח הראשון שלי

ד"ר חגי סובק, מתמחה בכירורגיה, מאיר: "לפני כשנה, כשאני בשנת ההתמחות השנייה שלי, הייתי תורן. בלילה הגיע חולה שהיה זקוק לניתוח דחוף לכריתת התוספתן. למרות שהיה במשמרת רופא תורן, הוא החליט לזרוק אותי למים ונתן לי לנהל לבד את הניתוח. 'חגי, הגיע הזמן שתתמודד', הוא איתגר אותי, ושם עליי קילוגרמים של לחץ. הגם שכבר נכחתי ועזרתי בניתוח כזה, מעולם לא הייתי קודם לבד בחדר ניתוח, יודע שכל תנועה לא נכונה של היד שלי עלולה לגזור את דינו, ושגם אם מדובר בניתוח שנחשב פשוט יחסית, פוטנציאלית הוא עלול להסתבך. וכך, כשאני דרוך, חושש, אבל מצד שני גם בטוח שאני יכול לעמוד במשימה, ביצעתי את הניתוח - והכול הלך מצוין".
8 צפייה בגלריה
ד"ר חגי סובק
ד"ר חגי סובק
ד"ר חגי סובק. "קילוגרמים של לחץ"
(באדיבות המרכז הרפואי מאיר)

השתלת הקרנית הראשונה שביצעתי

פרופ' אירית בכר, מנהלת מערך העיניים, בילינסון־השרון: "ב־2005 חזרתי מהשתלמות בהשתלת קרנית בקנדה, תחום שנחשב אז חדשני ומאתגר. הייתי מאוד גאה בכך שייבאתי לבילינסון את הטכנולוגיה החדשה הזו, פורצת הדרך, שמצילה מעיוורון. המטופל הראשון שלי בישראל היה גבר צעיר שסבל ממחלת קרנית בשתי עיניו. הוא מעולם לא זכה לראות את הבנות שלו, נזקק למקל נחייה והתקשה לתפקד. מאוד רציתי להחזיר לו את מאור עיניו משום שבמקרה כזה, להשקפתי, לא מדובר רק בשיפור איכות חיים, אלא בהצלת חיים לשמה.
"אני זוכרת שעמדתי בחדר הניתוח של בילינסון מול המטופל הישראלי הראשון שלי והרגשתי שלרגע הזה מתנקזות כל שנות הלימוד שלי, ההשתלמות והתקוות הכל כך גדולות שלי ושל הצוות. הרגשתי, ולא לתפארת המליצה, חיל ורעדה, זכות ענקית לפקוח את עיניו. למחרת הניתוח הוא נכנס לחדר הטיפולים, מהלך לבדו, בלי מקל או ליווי. כולנו דמענו למראה המפגש הראשון שלו עם בנותיו".
8 צפייה בגלריה
פרופ' אירית בכר
פרופ' אירית בכר
פרופ' אירית בכר. "כולנו דמענו"
( צילום: שלומי יוסף)

החיים הראשונים שהצלתי – תחת אש

פרופ' צבי לידר, מנהל היחידה לניתוחי עמוד שדרה, איכילוב: "זה קרה כשהייתי רופא צעיר ביחידת החילוץ והפינוי הקרבי 669. בבסיס הדרומי שבו הִמְתנו התקבלה הודעה שיש צורך בפינוי דחוף של נפגעים. עלינו על הטיסה, ורק במהלכה התבשרנו שמדובר בפצוע עם פגיעה חודרת. האזור היה חם, תחת ירי, והתקשינו לנחות. אבל מיד כשהמסוק נגע בקרקע, רצתי אליו. מצאתי אותו שוכב על אלונקה עם פגיעה חודרת בבית החזה. לחץ הדם שלו היה נמוך והוא התנשף. כיוון שהיינו תחת אש, לא יכולתי לטפל בו בשטח. נאלצנו להעלות אותו למסוק, וכך, כשהכול מיטלטל ולא יציב, המיכשור לא מדייק בגלל הטיסה, ובגלל רעש המנועים אני לא יכול לשמוע כלום ומסתמך על ראייה בלבד, החדרתי מחט לבית החזה שלו כדי לפנות את האוויר שנכלא ולהציל את הריאה.
"בהמשך, באותם תנאים לא תנאים, ביצעתי פתיחה קטנה בחזה לשם החדרת נקז. חששתי שהוא לא ישרוד, בין היתר כי זו הייתה הפעם הראשונה שלי. וכשהוא התאושש, התאוששתי גם אני".
8 צפייה בגלריה
פרופ' צבי לידר
פרופ' צבי לידר
פרופ' צבי לידר. "חששתי שהוא לא ישרוד"
(צילום: יובל חן)