"מההתחלה הרופאים אמרו שהם לא מבטיחים שאני אצא עם שתי הרגליים", מספר ניר אלבורו על השיקום הקשה שעבר, לאחר שנפגע בפיגוע דריסה סמוך לצומת גוש עציון. "לירי תמיד תמכה בי, היא הבטיחה שנחזור לטייל. היא מאוד חזקה, היא הייתה מכריחה אותי לחזור אחריה ולהגיד 'אני חזק, אני מאמין בעצמי, אני אעבור את זה'".
כשניר אלבורו (21) ולירי אלבג (19) התחילו לצאת לפני כמעט שנתיים, האתגר המרכזי שאיתו נאלצו להתמודד היה המרחק הגאוגרפי ביניהם - ניר גר בערד ולירי היא בכלל ממושב ירחיב בדרום השרון, נוסף על העובדה שניר, לוחם צעיר בגדוד שקד בחטיבת גבעתי, סוגר הרבה שבתות. אלא שלפני שנה בדיוק העולם שלהם התהפך, כשניר נפצע קשה מאוד בפיגוע דריסה.
"לירי הייתה בשדה תעופה לפני טיסה לניו-יורק", הוא מספר. "דיברנו לפני שהיא יצאה לשדה. אמרתי לה שאני יוצא לפעילות מחוץ לגזרה שלנו, היינו אז בקו לבנון. אמרתי שאני אוהב אותה ושתדבר איתי ואני אענה לה כשאהיה זמין. לירי התקשרה אליי שוב כשהיא הייתה בדיוטי פרי, בערך ב–21:00. חבר שלי ענה לה לטלפון. הוא שאל אותה מה שלומה והיא ישר שאלה אותו 'איפה ניר?' הוא אמר לה 'ניר עבר פיגוע, הוא נפצע קשה'. בהתחלה היא לא האמינה, זה היה 1 באפריל, היא התקשרה לאחותה שגם גילתה על זה ואמרה לה שזה אמיתי".
ניר וחבריו לגדוד הוקפצו ליהודה ושומרון. מחבל שהגיע מאזור בית עומאר, לא רחוק מגוש עציון, דרס את ניר והמפקד שלו. ניר נפגע חזיתית והוטח על ההאמר של הכוח. "נפצעתי בצורה קשה, התרסקו לי שתי הרגליים, הייתה לי פגיעה בעורק הראשי, האגן שלי התרסק. באותו הרגע לא ידעתי את כל זה, ניסיתי לנטרל את המחבל. עמדתי בין שני הרכבים ודרכתי את הנשק, הרגשתי נורא לא יציב ולא הצלחתי לכוון את הנשק, לא הבנתי למה. עשיתי צעד עם רגל ימין קדימה ונפלתי על הרצפה, לא הבנתי מה קרה לי. ראיתי שהרגליים מרוסקות, לא הרגשתי כלום מהאגן ומטה. חשבתי שאני הולך להיות משותק, וחשבתי על לירי".
ניר פונה במצב קשה מאוד לבית החולים שערי צדק, עם חסמי עורקים בשתי הרגליים. "הבנתי שהמצב יותר קשה, שיש פגיעה בכלי דם וזה עניין של סכנת חיים. חשבתי לעצמי זהו? ככה זה נגמר? לא אמרתי שלום לאף אחד”.
במקביל, לירי עשתה את דרכה לבית החולים, אמא שלה שירה ואחותה הגדולה שי אספו אותה משדה התעופה אחרי שהודיעה שהיא לא עולה על הטיסה. לשערי צדק היא הגיעה סביב 1:00 בלילה, ניר כבר היה בניתוח הראשון שלו, אחד מתוך 26 שיעבור בהמשך, ולירי חיכתה לו בחוץ עד 7:00 בבוקר כשיצא.
כך התחילה תקופה ארוכה של שהות ממושכת של ניר בבית החולים, ולירי לצידו. בימים הראשונים הוא היה מורדם ומונשם, לאחר מכן הוא התעורר אך המשיך בסדרת הניתוחים והיה מרותק למיטת בית החולים. "לירי תמיד ישבה לידי, דאגה. היא הייתה תוך כדי בגרויות, הייתי מסתכל עליה שעות לומדת עם המחשב והקלסר שלה. היה לי מאוד קשה, האמנתי שאני הולך להיות נכה. החתימו אותי על כריתה שלוש פעמים".
לירי החזיקה את היד של ניר לכל אורך השיקום, ישנה לידו במיטה בבית החולים, ליוותה אותו בסופי השבוע הראשונים בבית בחופשות מהמחלקה ועודדה אותו כל הדרך, האמינה שיצליח לצעוד ואפילו עשתה קעקוע עם המילה FAITH.
ב-31 ביולי לירי התגייסה לקורס תצפיתניות. בסיומו היא הוצבה בבסיס נחל עוז, "בדיוק כמו שהיא ביקשה" אומר ניר. הקליטה הייתה אמורה להיות ביום ראשון, ב-8 באוקטובר. בסוף הקורס הוא הגיע על כיסא גלגלים להריע לה, "לבשתי חולצה שכתוב עליה אני חבר גאה של תצפיתנית. היא הכירה לי את כל החברות שלה, אחת מהן זכורה לי במיוחד, נועם אברמוביץ ז"ל. משם הן המשיכו לבסיס, היא הייתה קצת בשוק ובבאסה שהן לא קיבלו סופ"ש בבית.
"בשבת בבוקר הייתה לנו אזעקה בערד, כתבתי לה מה קורה והיא ענתה לי לא לדאוג, שזה כמה טילים וזה רגיל פה, ושלחה לי תמונה שלה. לאט-לאט זה החמיר והתקשרתי שוב, שמעתי יריות ושאלתי אותה מה קורה שם. היא אמרה שהן לא יודעות, שהן שומעות צעקות של לוחמים. זה היה ב-7:50, ב-8:10 היא כבר לא ענתה לי. כל היום הייתי בפחדים מטורפים. אחרי כמה שעות איזה חבר שלח לי סרטון טלגרם שבו רואים כמה בנות בהאמר צבאי, אחת מהן חבולה כולה ולובשת סווטשרט כחול, כמו זה שלירי לבשה בתמונה שהיא שלחה לי בבוקר. ראיתי אותה כמה פעמים כדי להיות בטוח, ואז נשברתי לגמרי".
50 יום עברו מהחטיפה והחלו העסקאות, לניר הייתה תקווה שיחזירו את לירי, היא רק ילדה בת 18, אבל בקטגוריות של חמאס היא כבר נחשבת חיילת. לאחר שהחטופות האחרות שבו, הן שוחחו עם ניר, ובפיהן היה מסר מלירי. "הרגשתי כאילו היא כאן והיא רואה אותי, היא ידעה בדיוק מה לומר. היא ביקשה שיגידו לי שהיא אוהבת אותי, שלא אהיה בדאון ואשאר אופטימי. אמרה גם לא לחפף בפיזיותרפיה, שהיא רוצה לראות אותי על הרגליים. לא האמנתי שהיא ידעה את זה, שהיא הבינה כמה אני מדוכא ושאני באמת לא נותן את המאה אחוז שלי. אמרתי לעצמי שאם משם היא יכולה לדאוג לי, אז אני אעשה הכול כדי שכשהיא תחזור אני אחבק אותה חזק, עומד על שתי הרגליים".
את הניתוח האחרון שלו ניר עבר לפני חודש, ולירי לא הייתה שם להחזיק לו את היד בהכנה וכשהתעורר, אבל את ההוראות שלה הוא מילא בקפידה. ניר הולך, נעזר בקביים אך עומד על שתי רגליו, דבר שהוא מספר שלא היה מתאפשר בלי האמונה של לירי בו. עכשיו גם הוא עשה קעקוע כמו שלה, מלא באמונה שהיא תחזור והוא יוכל להחזיק לה את היד בשיקום שלה. "אני לא ישן, מאוקטובר. אני מדמיין את הרגע שאני אראה אותה ואחבק אותה, נראה לי שאני אבכה. אני כל הזמן מדמיין אותה וזה מה שמחזיק אותי, עד שהיא תחזור כבר".
