"את מיילדת? איזה מקצוע מקסים", זה המשפט הראשון שאורנה (שם בדוי) שומעת מכל אדם שהיא פוגשת. עבור רובנו, חדר הלידה הוא הפינה השמחה והמוארת של בית החולים, המקום שבו מתחילים חיים. אבל עבור אורנה, מיילדת עם ותק של 20 שנה במסדרונות הללו בבית חולים בפריפריה הצפונית, המציאות היא פסיפס מורכב של דריכות, סטרס קיצוני ותחושה עגומה של חוסר אונים מול מערכת שמתעקשת להסתכל רק על השורה התחתונה.
בשנים האחרונות נאלצה אורנה לברוח חלקית מהמקום שהיא הכי אוהבת, ולעבוד גם כאחות בהוספיס בית, רק כדי להצליח לנשום בין משמרת אחת לשנייה. "חלק מהסיבה שבגללה חיפשתי לצאת מחדר הלידה היא הסטרס הלא-נורמלי ואוזלת היד שאני מרגישה הרבה פעמים בעבודה, בעיקר כאחראית משמרת, אבל גם כמיילדת מן השורה", היא מודה. היא מתארת מספרים שמרכיבים תקינה מעוותת, המבוססת על שיטת חיפויים הדדית שמותחת את הצוות עד לקצה. רשמית התקן עומד על מיילדת אחת לכל שתיים או שלוש יולדות, אך המציאות בשטח שונה לחלוטין.
"במשמרת לילה, למשל, אנחנו רק שתי מיילדות בחדר הלידה ואחת במיון יולדות", היא מרחיבה, "אם הקולגה שאיתי נכנסת עכשיו לניתוח דחוף או ללידה שנמשכת שעה-שעתיים, אני נשארת לטפל לא רק בשתי היולדות שהיו לי קודם, אלא בחמש נשים בבת אחת. ברור שבתנאים כאלה אני לא יכולה להיות עם כל יולדת כמו שהייתי יכולה להיות אם היה יותר צוות".
המצב חמור במיוחד בפריפריה הצפונית, שם המיילדות נאלצות לשמש גיבוי לכל מערך רפואת הנשים. "במרכז, ברוב בתי החולים יש מחלקת היריון בסיכון גבוה. אצלנו אין. זה אומר שרוב העבודה שנעשית במחלקות האלו במרכז נעשית אצלנו בתוך חדר הלידה. גם הפסקות היריון, שבבתי חולים אחרים נעשות במחלקת נשים, אצלנו נעשות ברובן בחדר לידה. כך שיש לנו עומס נוסף שאינו רק לידות, בזמן שהדרישות של משרד הבריאות למילוי טפסים ומדדים רק מתגברות ומשאירות לנו פחות ופחות זמן למטופלות. את מבינה שאת באי-ספיקה, שיש יותר מדי משימות דחופות ואת לא מסוגלת לבצע את כולן".
איך זה מתבטא בשטח?
"לפני שלושה חודשים, בסיטואציה של עומס, בחדר אחד צועקים לי 'בואי מהר, היא לא יכולה לנשום' ובחדר אחר 'בואי מהר, התינוק יוצא'. למי את הולכת קודם? לאישה שלא נושמת או לזאת שהתינוק שלה יוצא? הלכתי לזאת שלא נושמת, אבל זו תחושה נוראית. מצבים כאלו קורים לכל אחת מאיתנו כמה פעמים בחודש".
המחיר הסמוי הוא הירידה באיכות הטיפול שהיולדת אפילו לא יודעת שהיא מפסידה. "היא לא יודעת שיכולתי לשבת איתה 20 דקות, לעזור לה בהנקה ראשונה, לדבר איתה על התפרים. במקום זה, אני רק בודקת שהרחם מכווץ ורצה לחדר הבא, כדי לחפות על המיילדת השנייה שנמצאת עכשיו בניתוח".
והמדינה, הנהלת בית החולים, כולם מקבלים את המצב הזה בהשלמה?
"משרד הבריאות מסתכל על השורה התחתונה ואומר: 'המיילדות בוכות, אבל במבחן התוצאה הכל בסדר, אין לנו יותר מדי אירועים חריגים'. תמותת התינוקות והיולדות בארץ נמוכה. אומרים לנו 'זה עניין של סדרי עדיפויות, תמצאו זמן לצאת להפסקה'. כאילו אני יכולה להגיד לאישה שנמצאת בלידה פעילה 'אל תלחצי עכשיו, אני יוצאת ל-20 דקות, תכף אחזור'".
× × ×
צליל המוניטור הקצוב, נשימות עמוקות של כאב ותקווה, והרגע הפלאי שבו נשמע הבכי הראשון - חדר הלידה הוא המקום שבו החיים מתחילים. המרחב הזה אמור להיות עטוף בחמלה, בביטחון ובהשגחה רפואית צמודה, אך מאחורי הדלתות הסגורות של מחלקות היולדות מסתתרת מציאות קשה ושוחקת: משבר עמוק של מחסור כבד במיילדות.
ישראל היא מעצמת ילודה, אבל הנתונים היבשים חושפים פרדוקס שאין לו אח ורע בעולם המערבי. על פי נתוני OECD, שיעור הפריון בישראל עומד על 2.9 עד 3 ילדים לאישה, כמעט כפול מהממוצע במדינות הארגון. המשמעות היא כ-180 אלף לידות בשנה, מספר שרק הולך וגדל משנה לשנה, אולם תשתית כוח האדם המקצועי שאמורה לקלוט את כל הלידות האלה נותרה הרחק מאחור.
יעל (שם בדוי), יולדת טרייה: "במשך רוב הלידה פשוט התייבשתי לבד בחדר. פעם בכמה זמן מישהו דחף את הראש לראות שאני בסדר או בדק פתיחה בזריזות ונעלם. ברור לי שיש מקרי חירום והצוות עושה את המקסימום, אין לי טענות אליהם. אבל תכלס את מוצאת את עצמך במצב רגיש, לבד עם הכאב והפחד שלך"
דוחות מבקר המדינה התריעו לא אחת על העומסים הקשים בבתי החולים, כאשר שיעור התפוסה במחלקות היולדות והילודים חוצה לעיתים קרובות את ה-100 אחוז, ובשעות השיא עלול להגיע ל-150 אחוז. ארגון המיילדות בישראל מתריע כבר שנים על מחסור של מאות תקנים הנחוצים על מנת לסגור את הפער, ולהבטיח בטיחות בסיסית.
התקינה הנוכחית נשענת על הסכם קיבוצי מיושן משנת 1997, המחשב את מספר המיילדות הנדרש על פי מספר הלידות השנתי ולא לפי מספר המטופלות הזקוקות להשגחה בפועל, ואינו משקף את העלייה במורכבות הקלינית של הלידות המודרניות ואת ריבוי ההתערבויות הרפואיות הנדרשות בתהליך. כיום, כל מטפלת נאלצת לטפל בשלוש עד ארבע יולדות במקביל, בניגוד למחקרים המצביעים על כך שיחס של מיילדת אחת לכל יולדת מפחית משמעותית סיבוכים והתערבויות רפואיות. יחס של מיילדת לכל יולדת הוא גם הסטנדרט המערבי המקובל.
כך נוצר מצב שבתי החולים מתחרים ביניהם מי יציע את חדרי האשפוז המפנקים ביותר, ומגייסים משפיעניות להלל את חוויית הלידה המושלמת שלהן, אולם מאחורי הקלעים המציאות של מי שמופקדות על שלומן של היולדות והילודים בחדרי הלידה היא לעיתים קרובות מרוץ נגד הזמן. משמרת שמתחילה בתחושת שליחות הופכת במהרה לניהול משברים כרוני, כאשר מיילדת אחת מוצאת את עצמה נקרעת בין מספר חדרים, מדלגת מיולדת אחת לאחרת ומנסה להעניק את מלוא תשומת הלב ברגעים הרגישים ביותר בחייה של כל אישה. ללא הצלחה.
היולדות, שזקוקות לתמיכה רגשית ולליווי בטוח, נאלצות לא פעם להתמודד עם רגעים ארוכים של המתנה וחרדה. הקריאה למיילדת, שבעבר נענתה בתוך שניות, נבלעת כעת לעיתים קרובות בהמולת המסדרון השוקק, מותירה את היולדת בתחושת בדידות דווקא ברגעים שבהם היא הכי נזקקת לתמיכה.
חדר לידה
(צילום: Hans Neleman/Getty Images)
מיילדת במשרה מלאה עובדת כ-234 ימים בשנה. המספר הזה כולל תנאים סוציאליים המעוגנים בחוק כגון ימי מחלה או ימי השתלמויות - מה שמצמצם את ימי העבודה בפועל. בנוסף, דיווחי בתי החולים ברחבי הארץ מגלים כי התקנים הקיימים רחוקים מלשקף נוכחות של מיילדות בשטח. תקנים רבים מאוישים על ידי כוחות עזר, במקום מיילדות מוסמכות, נוסף על היעדרויות ממושכות בשל חופשות לידה ומחלות. הבעיה מחריפה גם בשל התמריץ הכלכלי. המוסד לביטוח לאומי מעביר לבתי החולים 18,350 ש”ח עבור כל לידה, עובדה המעודדת את המוסדות הרפואיים לקבל עוד ועוד יולדות - גם כאשר חדרי הלידה עמוסים.
למציאות העגומה הזו ישנן השלכות קריטיות על כל המעורבים: בראש ובראשונה, פגיעה אפשרית בביטחון היולדות והילודים. המיילדות נדרשות לנהל מצבי טיפול נמרץ מורכבים במשאבים חסרים, לעיתים ללא יכולת להתפנות לצרכים פיזיולוגיים בסיסיים במהלך משמרת שלמה. הפער הבלתי נסבל בין הרצון להעניק טיפול ראוי למציאות בשטח מוביל לשחיקה חמורה ולנטישת המקצוע.
"בבתי החולים כמעט אין היום מיילדות שעובדות במשרה מלאה", אומר רופא נשים. "השחיקה קשה, והן מחפשות לדלל את העיסוק התובעני בעיסוקים קלים יותר, כמו מעקבי היריון או קורסי הכנה ללידה בקופת חולים".
מנכ"לית ארגון המיילדות יובל יפה מושקוביץ מחזקת את דבריו: "בשנים האחרונות העבודה שלנו מאוד השתנתה והיא כל כך לא צפויה". הבעיה, היא אומרת, לא נעוצה רק במספר הלידות הגבוה, אלא במורכבות ההריונות ובעומס התמידי במיון הגינקולוגי: "כל אישה שיש חשד לגביה שהיא סובלת ממשהו לא שגרתי צריכה אשפוז נפרד, וזה צורך עוד ועוד כוח אדם".
חמור מכך, תקנים שהיו אמורים לתת מענה לעומס בחדרי הלידה מאוישים בפועל על ידי כוח אדם שאינו רפואי, בשל שיקולים כלכליים: "גם התקנים שכבר קיימים בחדרי לידה ובמיון יולדות מאוישים על ידי עובדים אחרים שאינם מיילדות, כמו כוח עזר, מזכירות, בנות שירות", אומרת יפה מושקוביץ. "יש הרבה מיילדות, אבל אין להן איפה לעבוד כי אין תקן, אין מי שיקבל אותן".
המורכבות גוברת כאשר נשים מאושפזות בחדרי לידה גם לאחר הלידה, בגלל עומס במחלקות אחרות. בנוסף, בשנים האחרונות הפכו חדרי הלידה למוקדי טיפול רפואי רב-תחומי. הטיפול בנשים עם רקע רפואי מורכב מחייב מיומנויות שהן מעבר להכשרה המיילדותית הסטנדרטית, והמיילדות הן אלו שנאלצות לאלתר פתרונות. "אין לי מוניטור קרדיאלי (לבבי) בחדר לידה", מתארת יפה מושקוביץ, "אבל הייתה מאושפזת אצלי יולדת שצריכה מוניטור כזה. מה אני יכולה לעשות עם זה? אני לא יכולה להיות איתה כל הזמן בחדר".
רויטל, מיילדת: "הלכתי להיות מיילדת בשביל להיות עם היולדת, ליצור איתה אמון, אינטימיות. לאן כל זה נעלם? אני מודה בכאב לב מאוד–מאוד גדול שאני יוצאת לפעמים ממשמרת ואומרת סליחה לאלוהים שפעלתי בצורה טכנית כזו, אבל לא הייתה לי אפשרות אחרת"
הדבר המקומם ביותר הוא הפתרון, שמונח מתחת לפנס. "בפריסה ארצית, בין 6% ל-20% מהתקנים המיילדותיים מאוישים בכלל על ידי צוות פארא-רפואי. כוח עזר, מזכירות, בנות שירות - הן כולן יושבות על התקן שלנו. אם רק יפנו לנו את התקנים האלה, זה כבר ישפר משמעותית את מספר המיילדות".
העומס, מספרת יפה מושקוביץ - שפרשה לאחרונה מעבודה כמיילדת פעילה - נתן את אותותיו בעבודה כמעט בכל יום. "אמרתי לעצמי, אני עוזבת כי אני מרגישה שאני טכנאית לידה, אני לא מיילדת. אני צריכה לתת מענה שלם לנשים ברגעים הכי מרגשים שלהן. בסוף אני רצה מיולדת ליולדת, מתינוק לתינוק. לא מצליחה להיות נוכחת".
והיולדות משלמות גם הן מחיר.
"הייתה אישה אחרי לידה ללא תמיכה משפחתית, לא היה איתה אף אחד, היא הייתה סוכרתית לא מאוזנת. תינוק לאמא כזו עלול לעשות היפוגליקמיה, נפילת סוכר בדם, וזה מאוד מסוכן. מה שהיה משפר את הבריאות שלה וגם של התינוק שלה במצב כזה הוא שהיא תתחיל להיניק אותו מיד אחרי הלידה".
אבל העומס בחדרים הסמוכים היה בעוכריה של האם הטרייה. בשל המחסור החריף בכוח האדם, לא הייתה לה אפשרות פיזית להישאר וללוות את היולדת בתהליך ההנקה: "לא היה לי זמן להדריך אותה, אישה במצב כל כך רגיש ומורכב, שאף אחד לא נמצא לידה ואין לה שום תמיכה. במקום לשבת איתה הייתי צריכה להתקשר לאחות ביונקים ולהגיד לה, 'קחי את הילד אליכם'. במילים אחרות, חירבתי לה את ההנקה. לא הייתה לי ברירה אחרת. לקחתי אישה אמיתית עם רקע בריאותי מורכב, שצריכה את התמיכה שלי יותר מהכל, שצריכה שמישהו יהיה שם לצידה, כדי לאפשר לה לשפר את הבריאות שלה. זו רפואה מונעת במיטבה, ולא יכולתי לעשות אותה. יצאתי מזה בוכה. התפקיד שלי הוא לקדם בריאות, לשמור על הבריאות של המטופלות שלי, ועשיתי בדיוק את ההפך".
× × ×
הסיורים במחלקות היולדות מבטיחים חוויה עוטפת, חדרים מעוצבים ויחס אישי מסביב לשעון, אך המציאות שאירה לינצקי (48), מיילדת ואחות ותיקה, מתארת מתוך חדר הלידה רחוקה שנות אור מהתמונות הפסטורליות שמופיעות בעלונים. "במשמרת האחרונה במיון לא הספקתי לעשות אפילו פיפי. את הקפה שלי שתיתי בבית, אחרי המשמרת", היא מספרת. "כשאני מספרת לחברות שעובדות בהייטק איך נראה יום עבודה שלי, הן שואלות 'באיזה עולם את חיה?' אני עובדת 26 שנה בבית חולים ציבורי, ומעולם לא הייתי בחדר האוכל שלו. אנחנו חוטפות משהו בעמידה. אני חוזרת הביתה עם הלשון בחוץ. כבר פעמיים מצאתי את עצמי נוהגת אל תוך עמוד אחרי משמרת לילה".
השחיקה האישית הקיצונית היא רק קצה הקרחון. "כשאת מופקדת על יותר מחדר אחד, ויש מצבים שאלה אף שלוש ואף ארבע נשים במקביל, שום אדם, זריז ככל שיהיה, לא יוכל לטפל בהן בו-זמנית. הטיפול שאנחנו יכולות לתת במצבים כאלה הוא פשוט לא מלא".
ומן הסתם יש גם השלכות רפואיות ישירות.
"ככל שאנחנו עמוסות יותר זה מעלה את הסיכונים, את הסיבוכים, ויכולות להיות גם טעויות בתרופות. עומס הוא גורם סיכון ידוע. כשאישה כאובה צריכה אותי ואני מתפנה אליה, אני בהכרח מזניחה מישהי אחרת.
"הרפואה היום הרבה יותר התערבותית. נשים בזירוז יכולות להיות בחדר לידה שלוש וארבע משמרות שלמות. גם נשים עם רעלת היריון נשארות אצלנו להשגחה ארוכה. מי מטפל בהן? אנחנו. אבל ברישומי המערכת, הלידה נספרת כלידה אחת, הפנייה למיון היא פנייה אחת. בעוד שבפועל, האישה הזו נמצאת אצלי שש משמרות ודורשת השקעה עצומה".
את המחיר הכבד ביותר, מדגישה לינצקי, משלמות היולדות עצמן בגופן ובנפשן. "ליווי נכון ונוכח של מיילדת משפר משמעותית את כל התוצאות של הלידה. יש פחות ניתוחים קיסריים, פחות לידות מכשירניות ופחות חתכים. זה הוכח מחקרית. מעבר לזה, זה משפיע גם על ההמשך ומוריד את השיעורים של דיכאון אחרי לידה".
הקשר בין נוכחות המיילדת להתקדמות הלידה הוא פיזיולוגי לחלוטין. "כשאני נכנסת לחדר, אני צריכה תוך שתיים-שלוש דקות לייצר אווירה שבה היולדת תוכל לסמוך עליי. ברגע שאת יודעת שאת יכולה לסמוך עליי - הגוף שלך מרפה. רמת הורמוני הסטרס יורדת, והלידה מתקדמת הרבה יותר טוב. יולדת צריכה דמות קבועה שהיא סומכת עליה כדי שהיא תוכל להרפות. אם היא לא מרפה, הלידה לא תתקדם. כשהמיילדת רצה בין חדרים, יצירת הביטחון הזה כמעט בלתי אפשרית, והפגיעה בחוויה היא מיידית. היום יש דרישה גבוהה לליווי צמוד, וכשהן לא מקבלות את זה בגלל העומס שלנו, זה מייצר תסכול אדיר".
“לא מצליחה להיות נוכחת". יובל יפה מושקוביץ, מנכ"לית ארגון המיילדות
(צילום: לירון זנדמן)
לינצקי מתארת רגע אחד של חסד, שמתאפשר רק ברגעים נדירים שבהם אין עומס קיצוני. "הייתה לנו יולדת מדהימה שרצתה לידה טבעית ונתקעה בפתיחה גדולה. היא הייתה כאובה מאוד ומיואשת. הראש של התינוק לא התבסס טוב, והצוות כבר התכונן לניתוח קיסרי. ביקשנו מהרופאות: 'תנו לנו רבע שעה'. הוצאנו את כולם מהחדר, כיבינו את האור, סגרנו את המוניטורים והכנסנו אותה לתנוחה אקרובטית. פשוט עמדנו לידה בחושך ובשקט, שמנו עליה ארבע ידיים, שתרגיש שאנחנו שם, שומרות עליה. חמש דקות אחר כך היא ילדה. תחושת הניצחון שם הייתה שווה הכל".
אבל רגע הניצחון הזה, היא מבהירה, הוא למעשה כתב האישום החריף ביותר נגד השיטה. "אם לא היינו יכולות להיות פנויות אליה באותו רגע, היא הייתה מסיימת בניתוח. ביום אחר, בעומס של משמרת, המערכת לא הייתה יכולה בכלל להקדיש לה את רבע השעה הזו. עבודת מיילדות אמיתית לא יכולה לקרות אם את רצה בין שלושה חדרים במקביל".
איילת (46), מיילדת בבית חולים במרכז כבר 17 שנה, הגיעה למקצוע מתוך תפיסת שליחות עמוקה, אך המציאות בשטח מעמידה את השליחות הזו במבחן יומיומי. "ברגע שאני לא זמינה ליולדת, ברור שהיא תקרא לדולה או למישהו אחר שיעזור לה", היא אומרת, "ואם אני בדיוק מיילדת מישהי אחרת ואצלה קורה משהו חריג, ירידות בדופק או כל דבר שמחייב התייחסות, ואנשים שלא מכירים אותה נכנסים לעזור, הם לא יודעים מה עבר עליה עד עכשיו, הם לא יודעים מה יהיה איתה. בגלל שאין רציפות, הרמה הטיפולית יורדת".
עבור רויטל, מיילדת עם פז"ם של 20 שנים בחדרי הלידה, המקצוע שאותו היא מגדירה "הכי יפה בעולם" הפך לזירת הישרדות יומיומית שוחקת. "העבודה נהייתה יותר קשה", היא אומרת. "יש דרישות שלא היו קיימות בעבר, אבל התקינה לא השתנתה. גם המהות שלה לא נכונה. בוחנים את מספר המיילדות הנדרש פר לידות, אבל לא לוקחים בחשבון שבלי קשר ל-500 הלידות בחודש שיש לנו, אני מטפלת ב-1,500 יולדות בחודש במסגרת מיון, במרפאות, נשים שמאושפזות הולכות וחוזרות. המספר של הלידות לא משקף כלום מעומס העבודה בפועל".
בזמן שמשרד הבריאות סופר רק תינוקות, המיילדות קורסות תחת נטל של אחריות בלתי נראית. רויטל מסבירה את המתמטיקה הבלתי אפשרית של משמרת טיפוסית: "מהמצבת של המיילדות יורדת אחת למרפאה, אחת לניתוחים קיסריים, שתי מיילדות הולכות למיון, ואז בתוך חדר הלידה אני נשארת עם שלוש מיילדות שמכסות לי עשר נשים שנמצאות בלידה. זה טירוף. מה קורה אם שתי היולדות שלי יולדות באותו זמן? אחת מהצוות צריכה לחפות עליי, ואז היא מטפלת כרגע בחמש יולדות, לא בשלוש. כשמגיע מרדים להכניס אפידורל ליולדת זו פעולה סטרילית. היולדת נשארת בלי מלווה, ואת לא יכולה לעזוב אותה. פעולה כזו יכולה לקחת 20 דקות. זה זמן שהיולדות האחרות שלי לא מקבלות לפעמים שום מענה".
העומס המטורף הזה גובה מחיר אנושי כבד מהמיילדות, שמגיעות למקצוע מתוך שליחות ומוצאות את עצמן מתפקדות על אוטומט. "עם השנים את הופכת להיות מאוד טכנית. את מוותרת על המון-המון דברים בשביל לצלוח את זה. יש משמרות שבהן אני אחראית משמרת, שהדבר היחיד שעובר לי בראש זה מקרי חירום. מרוב העומס אני לא נוגעת בשום דבר שהוא לא קטסטרופה. הלכתי להיות מיילדת בשביל להיות עם היולדת, ליצור איתה מינימום אמון, אינטימיות. לאן כל זה נעלם? אני מודה בכאב לב מאוד-מאוד גדול שאני יוצאת לפעמים ממשמרת ואומרת סליחה לאלוהים שפעלתי בצורה טכנית כזו, אבל לא הייתה לי אפשרות אחרת".
× × ×
העומס התשתיתי והמחסור בכוח האדם מייצרים תגובת שרשרת שלילית היוצרת סביבת עבודה וטיפול מתוחה, ופוגעת באיכות הרפואה ובחוויה האנושית של כלל הנוכחים באירוע. בלב הדרמה האנושית המטרידה הזו נמצאות היולדות, שאמורות לחוות את אחד הרגעים הרגישים והמשמעותיים בחייהן ברוגע ובביטחון, ולא פעם מוצאות את עצמן ממתינות זמן יקר להתערבויות חיוניות ומתמודדות עם היעדר קשב מספק ותמיכה רגשית נחוצה מצד הצוות.
אורנה (שם בדוי), מיילדת: "בחדר אחד צועקים לי 'בואי מהר, היא לא יכולה לנשום' ובחדר אחר 'בואי מהר, התינוק יוצא'. למי את הולכת קודם? לאישה שלא נושמת או לזאת שהתינוק שלה יוצא? הלכתי לזאת שלא נושמת, אבל זו תחושה נוראית. מצבים כאלו קורים לכל אחת מאיתנו כמה פעמים בחודש"
"במשך רוב הלידה פשוט התייבשתי לבד בחדר", מספרת יעל (שם בדוי), אם טרייה שילדה לא מזמן במרכז רפואי יוקרתי במרכז הארץ. "פעם בכמה זמן מישהו דחף את הראש לראות שאני בסדר או בדק פתיחה בזריזות ונעלם. למרות שמאוד כאב לי והייתה לי פתיחה מתאימה, עברה יותר משעה לפני שקיבלתי אפידורל. המיילדת, שהתרוצצה בכמה חדרים במקביל, אמרה שהמרדים נכנס לקיסרי חירום ויגיע ברגע שיתאפשר, החליפה לי את העירוי והמשיכה בדרכה. כשהצירים במוניטור התחזקו, בעלי יצא למסדרון לנסות לתפוס איש צוות ולבקש ממנו עזרה, אבל כולם היו באטרף. בין לבין הוא הספיק לשמוע שקראו לרופא לאישה ששכבה בחדר לידי בגלל ירידות דופק. ברור לי שיש מקרי חירום והצוות עושה את המקסימום, אין לי טענות אליהם, אבל תכלס את מוצאת את עצמך במצב רגיש, לבד עם הכאב והפחד שלך".
השלכותיה של המציאות המקוממת הזו מורגשות היטב ובאופן יומיומי גם בקרב השותפים הנוספים לחוויית הלידה: הגינקולוגים. עומס המטופלות מחייב את הרופאים והרופאות לדלג בין החדרים ולתעדף מקרי חירום מורכבים. שגרת החירום הזו פוגעת ביכולתם להעניק טיפול רפואי רציף, סבלני ושלם, תוך שהיא מגבירה במידה ניכרת את השחיקה המקצועית שלהם ואת החשש מטעויות אנוש הנובעות מעייפות.
תינוק מיד לאחר הלידה
(צילום: Leandro Felipe Santiago/Shutterstock)
רופא נשים בכיר ומנוסה חי את המציאות הזו מדי יום. הבעיה מתחילה, כך הוא מתאר, במבנה המעוות של חלוקת כוח האדם. "אין כיום הפרדה ממשית בין התקנים של חדרי הלידה לאלו של מיון היולדות - אגף שדורש משאבים עצומים ומתמודד עם היקף פניות כפול מזה של חדרי הלידה עצמם. בחדרי הלידה מספקים את כוח האדם גם למיון יולדות, למרות שזו צריכה להיות תקינה אחרת לגמרי".
המצוקה הזו צורמת במיוחד כשבוחנים את סדר העדיפויות של בתי החולים. במרוץ למשוך יולדות - שהן מנוע צמיחה כלכלי אדיר עבור המוסדות הרפואיים - מושקעים משאבים ניכרים בקידום לידות “טבעיות". מנגד, נשים המגיעות עם סיבוכים רפואיים משמעותיים נדחקות לא פעם לקרן זווית, ונאלצות לחלוק את תשומת הלב של הצוות. "למי שיולדת בלידה טבעית משדכים מיילדת צמודה, כי זה אטרקטיבי לבית החולים שיהיו יותר לידות. כך נוצר מצב שמישהי עם רעלת קשה חולקת מיילדת עם השכנה בחדר הסמוך, ומי שיולדת בג'קוזי - יש לה מיילדת צמודה", מתאר הרופא.
"הקשר המתמשך בין המיילדת ליולדת חשוב מאוד ליולדת. במקום זה הן מקבלות יחס טכני, שבו המיילדת נכנסת ויוצאת רק כדי להגיד 'נתראה עוד שעתיים'. בסוף התהליך הופך למכני. המיילדת מגיעה רק לרבע השעה האחרונה, כשהלידה בעיצומה, אומרת 'מזל טוב' וממשיכה הלאה".
הוואקום הרפואי והרגשי הזה מהווה כר פורה לצמיחתה של תעשיית תומכות הלידה הפרטיות, הדולות. היולדות מבינות שכדי לא להישאר לבדן בחדר הלידה, עליהן לשלם מכיסן הפרטי אלפי שקלים עבור השגחה של אשת מקצוע חיצונית, אף שלרובן אין סמכות רפואית או הכשרה קלינית, דבר המייצר פערים חברתיים כואבים בתוך כותלי בית החולים.
"אם לפני 20 שנה, כשהתחלתי לעבוד, היו אולי שתי דולות באזור הצפון, היום בכל רגע נתון יש בחדרי הלידה דולה או שתיים או שלוש", אמרת אורנה. "הרבה נשים מגיעות איתן כי הן מרגישות שהן צריכות את הליווי היותר צמוד שפעם יכולנו לתת להן, והיום פחות. זה חורה לי, בין השאר כי זה יוצר פערים לא הוגנים. לא כל אישה יכולה להרשות לעצמה לשלם אלפי שקלים לדולה".
רויטל: "התחום הזה של הדולות עלה מתוך צורך של היולדות, שאנחנו המיילדות לא מצליחות למלא אותו. הדולה מגיעה, אוכלת איתה, יושבת איתה, מדברת איתה, ובסוף, כשאנחנו יוצאות מחדר הלידה, אני שומעת את היולדת אומרת לה 'מה שעשית בשבילי, זה לא ייאמן'. עזבי את זה שהיא מרוויחה פי שבעה ממני על אותה משמרת - בסופו של דבר, אני לא זו שמקבלת את התודה".
כדי לעצור את הקריסה ולהגיע ליחס סביר ובטוח של מיילדת אחת על כל שני חדרי לידה, דורש ארגון המיילדות לעדכן בדחיפות את נוסחת התקינה ולהגדיר את חדרי הלידה כיחידות מיוחדות, המצדיקות הקצאת כוח אדם התואמת את אופי הטיפול הנמרץ הנדרש בהן. עוד ממליץ הארגון לשאוף ליחס של מיילדת אחת לכל יולדת, תוך הקפדה שתקני המיילדות יאוישו באופן בלעדי על ידי מיילדות מוסמכות, לשלב טכנולוגיות מתקדמות כדי להפחית עומסים טכניים ולאפשר מיקוד בטיפול קליני רציף. הארגון קורא למערכת הבריאות לזנוח פתרונות קצרי טווח, על מנת להבטיח טיפול בטוח ואיכותי.
"הגולד-סטנדרד הוא מיילדת על כל יולדת, אפילו יותר מזה, כי בסוף כל לידה יש שני מטופלים, האמא והתינוק שלה, ויש מצבים שיכולים להחמיר ברגע", אומרת יפה מושקוביץ. "חלק מהניתוחים, ובוודאי חלק מהלידות המכשירניות, יהיה אפשר למנוע אם תהיה מעורבות וזמינות טובות יותר של המיילדות, שיהיו עם כל יולדת לפני הלידה וידריכו אותה על לחיצות ועל שינוי תנוחות".
עבור הרופא הבכיר, הפתרון ברור וחייב להיות מערכתי: קביעת מפתח קבוע ובלתי מתפשר של מיילדת אחת לכל יולדת, שתיכנס, תבדוק, תתעד ותהיה שם לאורך כל הדרך - והפרדה מוחלטת של כוח האדם בין המיון לחדרי הלידה. "עד שזה יקרה", הוא מזהיר, "בתי החולים ימשיכו למשוך את השמיכה הקצרה לכל הכיוונים והיולדות ימשיכו לשלם את המחיר".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: “המשרד מייחס חשיבות רבה לאיכות הטיפול בחדרי הלידה ולחוויית היולדת. במרבית בתי החולים תקינת כוח האדם בחדרי הלידה אינה מבוססת על יחס של מיילדת לכל יולדת, למעט במסגרות ייעודיות. התקינה בישראל בתחום זה תואמת את הנהוג ברוב מדינות העולם ומבוססת על הערכה מקצועית של היקף הפעילות ומאפייני חדרי הלידה. לצד זאת, חדרי הלידה מתוגברים בהתאם לצורך, ובמצבי עומס מוזעק צוות נוסף כדי להבטיח מענה מקצועי, רציף ובטוח ליולדות. ככלל, לא מתקבלות במערכת הבריאות פניות משמעותיות המצביעות על פגיעה בטיפול עקב עומסים”.
לא רק מיילדות: מחסור גם באחיות, רופאים ומיטות אשפוז
מערכת הבריאות בישראל עובדת כבר שנים ללא שום רזרבות, תוך ניצול מקסימלי של משאבים דלים ושחוקים. המשאב המרכזי והחסר בה ביותר הוא כוח אדם, לא רק מיילדות. מספר האחיות והאחים הפעילים בארץ הוא מהנמוכים במדינות המפותחות. על פי נתוני OECD, בישראל ישנם כיום 5.6 אחיות ואחים פעילים בלבד לכל אלף נפש, לעומת ממוצע של 9.0 בקרב מדינות הארגון - פער עצום המשפיע על איכות הטיפול היומיומי ושוחק את הצוותים בשטח.
למרות מאמצים משמעותיים להגדיל את מספר הסטודנטים לרפואה, המדינה מתקשה להכשיר דור המשך מקומי מספק, ומספר המסיימים את לימודי הרפואה והסיעוד למאה אלף נפש הוא מהנמוכים ב-OECD. המערכת נשענת על יבוא רופאים ומתנהלת ללא מודל תקינה מודרני, עדכני ומוסדר המותאם לאתגרי הרפואה המורכבים של המאה ה-21.
המחסור מתבטא גם בתשתיות האשפוז: מספר המיטות הכלליות והפסיכיאטריות נמוך מממוצע OECD, מה שמוביל לעומסים כבדים ולצפיפות במחלקות. איכות השירותים וזמינותם בפריפריה נופלות במידה ניכרת מאלו שבמרכז הארץ. נקודת תורפה בולטת נוספת היא בתחום הדימות: מספר מכשירי ה-MRI וה-CT למיליון תושבים נמוך מאוד, בעוד שמספר הבדיקות המבוצעות לכל מכשיר הוא מהגבוהים בארגון, נתון המצביע על עומס תפעולי גדול. גם הזמינות לפרוצדורות רפואיות שגרתיות, כגון ניתוחי קטרקט או החלפת מפרקים, נמוכה משמעותית מהמקובל בעולם המערבי.
המחסור התשתיתי והאנושי משתרע על פני כל שרשרת הטיפול ונוגע לא רק להווה אלא גם לעתיד הלא-רחוק שלנו. אף ששיעור בני ה-65 ומעלה בישראל עדיין נמוך יחסית ל-OECD, תהליך ההזדקנות המואץ והאתגרים המשמעותיים שבצידו דורשים היערכות נרחבת, שטרם נראית באופק. לכל אלו מתווסף פער ביטחוני מדאיג: למרות השקעות ממשלתיות במיגון, כמחצית ממיטות האשפוז הכלליות ויותר משליש מחדרי הניתוח בארץ אינם ממוגנים כלל, מציאות המותירה מוסדות קריטיים חשופים בעיתות חירום ומסכנת את רציפות הטיפול.
