בשיתוף אסטרהזניקה
"אחרי שהתברר שהסרטן חזר והמחלה הפכה גרורתית, עברתי כמה חודשים קשים של אֵבֶל", מספרת עדי יזהר (44) מרמלה, שאובחנה לראשונה עם סרטן שד לפני כשנתיים וחצי, בעודה בשבוע 14 להיריון. "הבשורה שהמחלה חזרה, נחתה עליי בעיצומה של תקופת הקורונה, כשגם ככה כולם מסוגרים בבתים וכשאני עם תינוק בן כחצי שנה וילדה בת ארבע. כל חיוך של הילדים גרם לפרצי בכי ושברון לב רק מעצם המחשבה שלא אספיק לראות אותם גדלים, שלא אהיה חלק מחייהם".
עדי, אם יחידנית לשניים ומנהלת בתחום ההיי טק, אובחנה לראשונה עם סרטן השד שבועות ספורים אחרי שנכנסה להיריון השני. "אין לי היסטוריה משפחתית ומעולם לא הוגדרתי בסיכון לחלות, ובכל זאת הקפדתי ללכת לבדיקות תקופתיות אצל כירורג שד כמו כל אישה בגילי. תמיד הכול היה תקין", משחזרת עדי. "ממש מספר שבועות לאחר שהריתי, הרגשתי גוש די גדול בשד. זה היה במקלחת וישר הבנתי שזה משהו חריג שמחייב בדיקת רופא", היא נזכרת. "לאחר סדרת בדיקות, הרופא בישר לי שאובחנתי עם סרטן שד והמליץ להפסיק מיד עם הניסיונות להרות", מספרת עדי ,"הזכרתי לו, כי אין בהם עוד צורך, מפני שאני כבר בשבוע 14 להיריון".
"המחשבה שהמוות מתקרב – קשה מנשוא"
לאחר סדרת התייעצויות עם רופאים ובמקביל להיריון, עדי טופלה בכימותרפיה, על מנת להקטין את הגידול ולבצע ניתוח ולאחריו הקרנות. "זו הייתה תקופה קשה, הריון וכימותרפיה, בחילות והקאות", משחזרת עדי, "אבל היה ברור לי שלא אוותר על ההיריון וגם הרופאים גיבו את ההחלטה שלי". עדי מספרת שהחליטה לעשות הכול על מנת לנצח את המחלה - עבור בתה הגדולה והתינוק שבדרך. "מיד לאחר הלידה המוצלחת עברתי את הניתוח", היא נזכרת, "הגידול, לא רק שלא קטן, כמצופה, במהלך הטיפולים, אף גדל, אבל הניתוח עבר בהצלחה והגוש הוסר לחלוטין. זו הייתה תחושת הקלה גדולה".
"בגלל שהטיפול הכימותרפי לא עמד בציפיות, נטלתי טיפול כימי נוסף בכדורים, ובעת התחלת הטיפול בקשתי בדיקה חוזרת שתהווה בסיס לדרך ההחלמה", עדי מוסיפה. אולם למרבה הצער, בבדיקת פט סי-טי התגלו גרורות בריאה ולמעשה עדי הפכה לחולה גרורתית. "זו לא התמודדות פשוטה. אני אישה מאד ריאלית, עם רגליים על הקרקע. הבנתי שאי אפשר לרפא את המחלה שלי", מספרת עדי, "למרות שאני יודעת שכנראה לא אגיע לפנסיה, לא הצלחתי להימנע מלערוך חישובים ביני לבין עצמי - האם אזכה בכלל לראות את ילדיי גדלים? האם אספיק להיות סבתא? למרות שאף אחד מאיתנו לא יודע מה הגורל צופן לו, עדיין המחשבה שהמוות מתקרב - קָשָׁה מנשוא". עדי מספרת שאחרי חודשים קשים הצליחה להרים את עצמה ולהתאושש. "אני משוכנעת שאצל כל אחת ההתמודדות שונה, אבל עבורי להישאר בעשייה, לשמור על שגרת היום ולהעניק מעצמי לילדיי הייתה בחירה מוצלחת", היא מעידה, "כשאדם חולה בסרטן, הנטייה הטבעית היא להוריד עומס, אך לי היה חשוב לשמור על היומיום, לא לשקוע ברחמים עצמיים ולא לתת למחלה לעשות קאט מוחלט לחיי. זכיתי גם למשפחה תומכת. אמי, אחיותיי ובני משפחה נוספים וחברים מסייעים ונותנים כתף לאורך כל הדרך".
"הפכתי בבת אחת ממטפלת למטופלת"
"רבים מבני המשפחה שלי עובדים במערכת הבריאות. אמא שלי, אחותי ואני עבדנו כאחיות בבית חולים במשך שנים. כשאובחנתי עם סרטן שד הפכתי למעשה ממטפלת למטופלת", כך מספרת הדר שניצר-ברון (34) נשואה ואם לשניים מבאר שבע. "לפני כ-3 שנים הרגשתי גוש בשד. באותה העת הנקתי, ולכן לא דאגתי. הייתי משוכנעת שיש לזה קשר. רק לאחר שהגוש לא נעלם ועברתי סדרת בדיקות, התברר שמדובר בסרטן", היא משחזרת, "מהפגישה עם הרופאה והעובדת הסוציאלית אני זוכרת בעיקר את המשפט 'זה ממאיר' ואת אמי ואחיותיי יושבות על ספסל אחרי הבשורה ובוכות".
רצה הגורל ובאותו יום בו קיבלה הדר את הבשורה, נקבעה חופשה של כל בני המשפחה המורחבת באירופה. "לא הסכמתי לבטל, מפני שזה משהו שכולנו חיכינו וציפינו לו זמן רב", משחזרת הדר, "אני גם זוכרת שאמרתי לאמא שלי שעל אף האבחון הרפואי, אני רוצה לטוס ולהנות מהחופשה. ידעתי שכשנחזור לארץ, אצטרך להתעסק בטיפולים. היה ברור לי שאין לי רצון להתעלם מהסרטן, אבל גם שלא אוותר על הנסיעה. זו הייתה חופשה נפלאה אך היו בה גם רגעי משבר. בסופו של דבר, אפילו שקשה אני מצליחה לאסוף את עצמי ולתפקד".
לאחר ששבה לישראל התברר להדר שמלבד הגוש שאותר בשד, נמצאו ממצאים במקומות נוספים בגוף, ולמעשה המחלה שלה גרורתית. "נמצאה גרורה באגן ובעמוד השדרה ואני הבנתי שחוקי המשחק השתנו", היא מספרת, "זה כבר לא גילוי מוקדם, זה שלב 4", משחזרת הדר, "זו הייתה מכה, התאבלתי על עצמי. ההרגשה הייתה נוראית. ימים שלמים שכבתי במיטה עם בכי בלתי פוסק והתקפי חרדה. כל הזמן עולות מחשבות על הילדים הקטנים שלי – האם אזכה להגיע לבר מצווה? האם אהיה איתם בגיוס לצבא? האם אלווה אותה לחופה? היום אני יודעת שמחשבות כאלו הן טבעיות לאחר בשורה שכזו. אחרי שעוברים את השלב הזה, מתחילים לחיות, בשביל הילדים, בשביל בעלי וגם בשביל עצמי. ידעתי שאני חייבת להתעורר על עצמי ולנסות לחיות".
הדר מספרת שלאחר תקופת האבל הראשונה, היא החליטה שלא לוותר על החלומות שלה. "נכון שכולנו פה על זמן שאול, אבל הרגשתי שהמחלה נותנת לי מעין אישור שמותר לי לטרוף את החיים", היא מספרת, "עזבתי את העבודה כאחות כדי ללמוד קונדיטוריה – חלום שהיה לי במשך שנים רבות והגשמתי אותו". לאחר הלימודים, הדר פתחה עסק מצליח לקונדיטוריה וקייטרינג חלבי. "בהיבט מסוים אני מרגישה שגם עכשיו, כמו בתפקיד הקודם, אני עוסקת בנתינה ובטיפול באנשים – רק באופן קצת אחר", היא צוחקת.
כחלק מהטיפול הומלץ להדר לבצע גם כריתת שחלות, והיא נאלצה לגנוז את החלום להרחיב את משפחתה עם ילד נוסף. למרות הכול, היא משוכנעת שהמפתח להצלחה הוא לשמור על אופטימיות. "חייבים לשמור על תקווה. יש היום המון התקדמות במחקר ומתווספים כל הזמן טיפולים חדשים. למרות שאי אפשר להירפא יש דרכים רבות ויעילות לעכב את המחלה", אומרת הדר, "אני מתנדבת ומשוחחת עם חולות רבות שאובחנו, והדבר הראשון שאני אומרת להן זה שאפשר להתאבל, ומותר לכעוס על כל העולם. יחד עם זאת, אחרי האבל והכעס, צריך לקום על הרגליים ולחיות את החיים באופן הכי טוב שאפשר. גם לי יש עוד המון חלומות שאני מתכוונת להגשים".
"בקבוצה יש כלל אחד – לא מתעסקים עם הסרטן"
"יש חיים גם עם סרטן שד גרורתי. פעם נחשבנו לחולים סופניים, היום אנחנו יכולים להגדיר את המחלה שלנו כמחלה כרונית", כך אומרת שרון איתן (54), "הודות לרפואה ולמעקבים צמודים אפשר היום במקרים רבים ליצור, ללמוד, ליהנות, לחיות לצד המחלה וזה כבר לא בהכרח סוף החיים. אני גם לא מגדירה את עצמי כחולה בסרטן שד, אלא כמתמודדת עם המחלה", היא מוסיפה, "אפילו קעקעתי על היד שלי את המילה 'בריאה'".
שרון אם לשניים מרחובות מעידה שמאז ומתמיד עסקה במקצועות שמצריכים אינטראקציה עם בני אדם. "התחלתי עם עשייה בתיאטרון, כיוצרת, מחזאית, במאית, שחקנית וזה המשיך גם בהוראה", מספרת שרון, "לפני שבע שנים התעוררתי ופשוט הרגשתי גוש בשד", היא נזכרת, "דחיתי קצת את הפנייה לרופא כי חשבתי שזה יעלם מעצמו אבל למרבה הצער – הוא לא נעלם". לאחר מספר בדיקות, שרון אובחנה עם סרטן שד מפושט. "אז עוד לא הבנתי שום דבר על המחלה הזו ולא את משמעות האבחון עם מחלה מתקדמת", היא מודה, "אחרי שהרופאים העריכו שנותרה לי שנה אחת לחיות, החלטתי שאת השנה הזו אני הולכת לחיות – ובגדול".
שרון מעידה שהיא לא נתנה למחלה לגרום לה לשקוע בעצבות ובאבל. "קיבלתי החלטה להיות חיונית ולעשות כל מה שאוכל במסגרת המגבלות של ההתמודדות עם הסרטן", היא מספרת, "זה כנראה עבד, כי עודני פה כבר שבע שנים, ואני מאחלת לעצמי עוד שבע שנים כאלו". עוד מוסיפה שרון: "בחוויה האישית שלי, לא שקעתי לתוך אבל. לא מצאתי את עצמי שואלת 'למה דווקא אני'. הייתי מאד מעשית, וכאחת שעברה לא מעט משברים בחיים אני עוברת ברגעים קשים למצב של קבלת המציאות ולמחשבות פרקטיות ומעשיות. למרות שאובחנתי עם מחלה מתקדמת לא עצרתי לרגע".
אולם, לפני שמונה חודשים ואחרי תקופה ארוכה של הפוגה, התבשרה שרון שהמחלה התקדמה. "הבשורה הזו גרמה לי לעצור לרגע", היא מספרת, "כל השנים הייתי בטיפול רציף והצלחתי להגיע לרמיסיה, אבל גם ידעתי שיש סיכוי שהמחלה תחזור", היא מוסיפה, "אף אחת לא רוצה שהיום הזה יגיע". לאחר שהתבררה שיש התקדמות במחלה, שרון עברה ניתוח והקרנות. "הקושי הפיזי היה גדול יותר מאשר בפעם הראשונה וזה דיי הפליא אותי מפני שכבר צלחתי את זה בעבר בקלות. עם זאת, לא נשברתי ובחרתי להתמודד עם המצב".
סמוך לתקופת גילוי המחלה הקימה שרון את "שלובות" – עמותה למתמודדים עם מחלת הסרטן שמפעילה כבר 12 סניפים ברחבי הארץ. במסגרת הפעילויות של העמותה, נפגשים החברים מדי שבוע לפעילויות חברתיות, העשרה או כיף. כלל האצבע הוא פשוט: לא מתעסקים בסרטן. "המחלה גם ככה נוכחת באופן כזה או אחר אצל כל אחת, אז לשעתיים בשבוע משאירים אותה מחוץ לחדר", מספרת שרון. "יש ארגונים מדהימים בישראל למתמודדים עם סרטן אבל לא היה ארגון שנתן מענה לצורך החברתי הספציפי הזה".
ההחלטה להקים את העמותה קרתה במקריות. "חברה שאלה אותי איך אני מעבירה את הזמן בטיפולי הכימותרפיה והציעה ללמד אותי סריגת תכשיטים בחוטי מתכת", נזכרת שרון בחיוך, "העליתי פוסט והודיתי לה על התרומה למתמודדות עם סרטן שד. כמות התגובות שקיבלתי הייתה מטורפת ואנשים רבים הציעו לתרום סדנאות ופעילויות ולמתמודדות עם המחלה. תוך יום-יומיים הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות וארגנתי את הקבוצה הראשונה אצלי בבית", מספרת שרון, "הכול נעשה בהתנדבות – המרצים, הסניפים והסדנאות". כיום, יש כבר מאות רבות של מתמודדות ומתמודדים שנהנים מפעילויות העמותה ברחבי הארץ ואפילו בזמן הקורונה, הפעילות נמשכה באופן וירטואלי. "העשייה שלי בשנים האחרונות, והמפגשים התכופים עם נשים המתמודדות כמוני נותנים לי את הדרייב כדי לשמור אותי אופטימית, חיונית ומלאת כוחות", היא מסכמת.
בחודש שעבר נערכה על הגג של קניון עזריאלי תצוגת אופנה בהשתתפות 20 נשים שמתמודדות ומחלימות מסרטן השד. הנשים צעדו על המסלול עם בגדי ים המיועדים במיוחד לנשים עם פרוטזת שד, לאחר כריתת השדיים כתוצאה ממחלת הסרטן. את האירוע הובילה יאנה דרום, בעלת רשת יאנה פאשן הלבשה תחתונה לנשים עם סרטן השד וחלק מקהילת "גמאני". הקהילה מונה אלפי נשים מכל רחבי הארץ ופועלת על מנת לתת תמיכה וסיוע לנשים שמתמודדות עם המחלה במשך כל השנה. במהלך חודש יוני השתתפו שרון, הדר ועדי בפעילות של הקהילה שנועדה להעצים נשים המתמודדות עם המחלה.
בשיתוף אסטרהזניקה
