בשיתוף כמוני
ד”ר אסנת רזיאל, מומחית בכירורגיה וטיפול בהשמנה, מנהלת המרכז הרב-תחומי לטיפול בהשמנת יתר, אסיא מדיקל, אסותא רמת החייל
במשך שנים דיברנו על השמנה אצל בני נוער כאילו היא בעיה של אורח חיים. משהו שיעבור אם הם יעשו יותר ספורט, יאכלו פחות מתוקים ויביעו קצת כוח רצון לשנות. עם זאת, הנתונים בשטח מציירים תמונה אחרת לגמרי: השמנה בגיל ההתבגרות היא מחלה כרונית שמתחילה מוקדם, נוטה להתקבע ומייצרת תחלואה כבר בתחילת החיים הבוגרים.
ההחלטה של סל הבריאות 2026, בתוך מסגרת תקציבית כוללת של 650 מיליון ש״ח, לכלול מימון ציבורי לטיפול תרופתי להפחתת משקל במתבגרים בני 12-18, היא יותר מסעיף טכני. זו אמירה: השמנה אינה רק עניין של בחירה אישית. היא מצב רפואי שמצדיק טיפול רפואי.
על פי אומדנים שונים של ארגון הבריאות העולמי, שיעור ההשמנה בקרב ילדים ובני נוער בני 5-19 בישראל עלה מ־5.6% בשנת 2000 ל־9.3% בשנת 2022. מדובר בעלייה משמעותית לאורך שני עשורים.
במדידה ישירה שנערכה בבתי ספר במסגרת סקר מב״ת צעיר 2, ניכרים פערים ברורים לפי גיל, מין וקבוצת אוכלוסייה. השיעורים הגבוהים ביותר נרשמו בקרב בנים באוכלוסייה הערבית, בעיקר בחטיבת הביניים, שם שיעור ההשמנה הגיע ל־21.5%. בקרב בנות ערביות באותה שכבת גיל עמד השיעור על 12.9%. גם בחטיבה העליונה הנתונים נותרו גבוהים: 14.8% אצל בנים ו־6.7% אצל בנות.
גם הרקע החברתי כלכלי משפיע באופן משמעותי; במחקר שהתבסס על נתוני מדדי איכות בקהילה נמצא כי בגיל 14–15 שיעורי ההשמנה גבוהים במיוחד בקרב בנים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, והגיעו עד 15.9% בשנת 2021. כלומר, קיים קשר ברור בין מצב כלכלי לבין הסיכון להשמנה בגיל ההתבגרות. באשר לחברה החרדית, הנתונים פחות מדויקים, משום שהדוחות הלאומיים אינם מפרידים בדרך כלל לפי השתייכות דתית אלא לפי מגזר או רמת חיים סוציו־אקונומית.
3 צפייה בגלריה
שיעור ההשמנה בקרב ילדים ובני נוער בני 5-19 בישראל עלה מ־5.6% בשנת 2000 ל־9.3% בשנת 2022
(Shutterstock)
למה זה קורה? כשהביולוגיה פוגשת סביבה מאתגרת
אין גורם אחד שניתן להצביע עליו כאחראי להשמנה בגיל ההתבגרות. מדובר בתהליך מצטבר: נטייה גנטית ומנגנונים ביולוגיים פוגשים סביבה שמעודדת צריכה עודפת ומגבילה תנועה. בני נוער גדלים כיום בתוך מציאות של זמינות גבוהה למזון אולטרה מעובד, צריכה תדירה של משקאות ממותקים, שעות רבות מול מסכים ופחות פעילות גופנית. לכך מתווספים לחצים חברתיים וכלכליים שמשפיעים על דפוסי אכילה ועל היכולת לנהל אורח חיים בריא.
נוסף לזה, תקופת הקורונה שימשה כמאיץ משמעותי. מחקר רחב היקף של שירותי בריאות כללית, שכלל ילדים ובני נוער בני 2-20, הראה כי בתקופת המגפה חלה עלייה מובהקת במדדי ה־BMI אצל בנים ובנות כאחד ובכל רמות המעמד הסוציו־אקונומי. אצל 35.6% מהנבדקים נרשמה עלייה של לפחות 0.25 במדד ה BMI.
הנתונים מראים גם תנועה לאורך הרצף: 21.4% מהילדים שהיו בעודף משקל לפני הקורונה עברו לקטגוריית השמנה, ו־11.2% מהילדים שהיו במשקל תקין פיתחו עודף משקל או השמנה.
המשמעות ברורה: לא מדובר בעלייה שולית של קילוגרם או שניים. מדובר בשינוי מגמה ברמת האוכלוסייה, שהאיץ מעבר של קבוצות שלמות מילדות בריאה יחסית למסלול של סיכון בריאותי מתמשך.
במחקר עוקבה לאומי עצום של יותר ממיליון מתבגרים (שנבדקו בגיל 16-20) נמצא קשר ברור בין דרגת BMI בגיל ההתבגרות לבין סיכון לתחלואה חמורה לפני גיל 25. ככל שה BMI גבוה יותר כך הסיכון למחלות בגיל צעיר עולה.
המשמעות הקלינית ברורה: מי שחי עם השמנה פעילה מהילדות וממשיך לסבול ממנה בסוף התיכון והצבא, עלול לשלם מחיר רפואי מהר מאוד.
מהפכת הטיפול התרופתי: למה המחקר STEP TEENS שינה את הדיון?
במחקר STEP TEENS מתבגרים בני 12-18 טופלו בטיפול מבוסס סמגלוטייד במינון של 2.4 מ״ג פעם בשבוע למשך 68 שבועות. התוצאה הייתה ירידה ממוצעת של 16.1% ב־BMI בקבוצת הטיפול, לעומת עלייה של 0.6% בקבוצת הפלצבו. שיעורי ההצלחה היו מרשימים: 73% ירדו לפחות 5%, 62% ירדו לפחות 10%, וחלק משמעותי עבר מקטגוריית השמנה לעודף משקל או משקל תקין. 37% מהמתבגרים שטופלו בסמגלוטייד הצליחו לרדת יותר 20% ממשקלם. זוהי תוצאה שנראתה עד כה רק בעקבות ניתוח בריאטרי.
אבל, חשוב להדגיש - המטרה אינה ירידה במשקל לשמה בלבד, אלא שינוי המסלול הבריאותי. הטיפול התרופתי הוא כלי; הוא לא מחליף תזונה, תנועה, שינה, תמיכה רגשית ועבודה משפחתית. הוא מאפשר למתבגר לנשום בתוך מערכת ביולוגית שלא תמיד משתפת פעולה, ואז לבנות הרגלים מתוך יכולת ולא מתוך מלחמה.
3 צפייה בגלריה
טיפול התרופתי הוא כלי; הוא לא מחליף תזונה, תנועה, שינה, תמיכה רגשית ועבודה משפחתית
(Shutterstock)
הכללת טיפול תרופתי להשמנה במתבגרים במסגרת סל הבריאות היא מהלך חשוב, אך הוא איננו פתרון מלא. כאשר המימון הציבורי מוגבל לקבוצת גיל מסוימת ולקריטריונים מוגדרים, מתעוררות במהירות שאלות מעשיות: מי עומד בתנאי הזכאות, מי יופנה למרפאה רב תחומית, מי יזכה למעקב מסודר, ומי לא יגיע כלל למערכת בשל חסמים של זמן, עומס, מרחק גיאוגרפי, ידע או משאבים.
לצד זאת, חשוב להבין כי ללא מעטפת שירותים מסודרת וזמינה בפריסה ארצית כמו - רופא, דיאטנית, תמיכה רגשית ומעקב אחר בדיקות דם והתאמת מינונים, קיים סיכון ממשי שהטיפול לא יהיה מספיק זמין לציבור שצריך אותו וישרת בעיקר את מי שמסוגל לנווט במערכת הבריאות.
לכן, אם רוצים שהמהלך של סל הבריאות יהפוך לשינוי אמיתי ולא רק להצהרה תקציבית, נדרש תכנון רחב ומעמיק יותר. השינוי האמיתי יגיע כאשר נסתכל על השמנה בגיל ההתבגרות כעל אתגר מערכתי שלם.
הכללת הטיפול התרופתי בסל הבריאות לשנת 2026 היא ציון דרך חשוב. כעת האתגר הוא להפוך את ההחלטה למדיניות יישומית ונגישה, שתבטיח שכל מתבגר הזקוק לטיפול יוכל לקבלו בצורה שוויונית ומסודרת. אם ההשמנה היא מחלה כרונית, גם האחריות שלנו חייבת להיות מתמשכת, עקבית ומבוססת נתונים.
בשיתוף כמוני
