לפני כמה שנים מירי מונק הייתה תלמידתי בתוכנית "סוגיות חיים", ומאז אנחנו חברות טובות. המבט של מירי על החיים ישר, נוקב וחומל כאחד. הדיבור שלה משלב חדות וסקרנות, ונוסף על כל סגולותיה, היא משוררת מהזן המשובח. כתיבתה מזכירה בפשטות, ביושר וביומיומיות שלה את המשוררת היפנית שיבטה טויו, שגם היא התחילה לכתוב בגיל מבוגר. שתיהן כותבות שירה מדודה, מדויקת ויומיומית. בימים האחרונים, התואר החזק והכואב ביותר של מירי, חברתי בת ה-81, הוא חברת קיבוץ נירים – קיבוץ שהיה ביתה במשך שנים רבות, ועכשיו הוא קהילה גולה.
<< הכול על העולם היהודי – בדף הפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אני מבקשת ממירי ללמוד איתי את פרשת השבוע. לאפשר לפרשה ולנו לספוג את המתנות השבורות והפצועות של חוויות חייה מהשבועות האחרונים. הקשר בין הימים ההם לזמן הזה זועק ומבהיר שוב (למי שעוד זקוקה להבהרה) כמה טוב ונכון שהעם היהודי המציא את הדרשנות.
2 צפייה בגלריה
גדר שנפרצה ליד קיבוץ ניר עוז
גדר שנפרצה ליד קיבוץ ניר עוז
גדר שנפרצה בין רצועת עזה לעוטף. "בשבת הנוראה ההיא, אלוהים לא עזר לנו"
(צילום: EPA / Martin Divisek)

שרה שרה שיר שמח?

אנחנו פותחות בקריאת הוויכוח המשונה על אודות הזכות לצחוק: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ? וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל. וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ... וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי, הֲיִפָּלֵא מה' דָּבָר... וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה, וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ".
מירי מונקמירי מונק
"למה זה חשוב אם היא צחקה או לא?" שואלת מירי. "מבחינתה של שרה זו התגובה האינטואיטיבית. היא אומרת בליבה: 'אולי עושים ממני צחוק עם כל הסיפור הזה, אולי מישהו לועג לכמיהתי לילד, כמיהה שגם בגיל תשעים לא התגברתי עליה'. אני מבינה את שרה הצוחקת, אבל אני לא מבינה את הביקורת של אלוהים – למה הוא מתעקש להוכיח אותה על הצחוק שלה? ובכלל", ממשיכה מירי לגלגל מחשבות על ויכוח הצחוק, "מה הייתה כוונת הבשורה? האם אלוהים רצה לשמח אותה? אני חושבת שהמספר מבקש להדגיש את כוחו של אלוהים. מבחינתו הצחוק של שרה הוא הכחשה של הכוח האלוהי, והוא כועס. הכעס שלו מכעיס אותי. מרגיז אותי לגלות שבכל סיפור מקראי, מה שבאמת חשוב זה הכבוד של אלוהים. אלוהים לא יאפשר לאישה לצחוק מול ניסיונו להפגין את יכולותיו הפלאיות".
מירי מכניסה לסיפור את החוויה של שרה, שאותה אלוהים מבקש להסוות בגערה: "היא עברה שנים קשות עם אברהם. היא נדדה אחריו לכנען, הוא מסר אותה למלך מצרים (הוא עוד ימסור אותה למלך גרר. ואין לה אשליות בשאלת האחריות שלו כלפיה), הוא שכב עם הפילגש ונולד לו ממנה בן. מה מרגישה שרה כלפי אברהם אחרי כל האירועים האלה? מה היא מרגישה כלפי הגוף והמיניות שלה? מה היא חושבת על העובדה שהם נדרשים, בצו אלוהי, לקיים יחסי מין? אבל לכאורה, כל זה לא חשוב. מה שחשוב למספר זה התדמית הציבורית של אלוהים והפגיעה האפשרית שיגרום לה הצחוק של שרה".
מירי מרחיבה את הזווית והימים ההם משתלבים עם הזמן הזה: "אי-אפשר להכיל את הצורך הזה של אלוהים באישור ובביסוס מעמדו. אם הוא באמת רצה שלשרה יהיה ילד, למה היא הייתה צריכה לסבול מעקרות ארוכת שנים, למה היא הייתה צריכה לדמיין בכל לילה מחדש את התמונות של אברהם והגר? כל זה מלמד שהיא לא פונקציה, זה רק הדימוי של אלוהים".
הדימוי של אלוהים, שנמצא בשבועות אלה במקום מאתגר, מוביל את מירי לשתף בחוויה מאחת השבתות של הקיבוץ באילת: "היה לנו אירוע קבלת שבת עם רבנים מהתוכנית 'רבנות ישראלית'. הרעיון שלהם היה לשלב ניגון ישראלי ותפילה. כחילונית אמרתי לעצמי שזה מתאים לי. באמצע השירה הרבּה ביקשה רשות להתפלל לשלום החטופים והחיילים. גם עם זה הצלחתי להסתדר. אבל אז הגיע רגע שלא יכולתי לעמוד בו. הרבה הודיעה שמישהו יאמר קדיש ואני לא הצלחתי להמשיך לשתף פעולה. אמרתי שאני לא רוצה לפגוע באף אחד אבל אני לא מוכנה לשמוע עכשיו קדיש. מילים שעוסקות בצידוק האל הן לא משהו שאני יכולה עכשיו לעכל. התחיל להתפתח דיון והועלו הצעות פרשניות שונות שנועדו לרכך את המשמעות של הקדיש. אני אמרתי: עד כאן. זה הגבול שלי".
"תחשבי על יחסים בין בני אדם", אומרת לי מירי, "אם אני פונה אלייך בבקשה ואת לא עוזרת לי, אני לא אפנה אלייך שוב. בשבת הנוראה ההיא, אלוהים לא עזר לנו – אז מה ההיגיון לפנות אליו שוב? לא עזרת. לא צריך. אליך אני לא פונה".
אני מבקשת ממירי לספר לי מה עזר לה להתמודד בשעות הארוכות שבהן ישבה לבד בממ"ד. "אל תצפי למשהו מיוחד, בממ"ד אני קפאתי", היא עונה. "כן, שמעתי בשש וחצי בבוקר 'צבע אדום' ועשיתי את הפעולות שאני רגילה לעשות. אפילו תכננתי לישון קצת עד שהאירוע יסתיים. אבל אז כתבה לי חברה: 'יש מחבלים ביישוב'. אולי תצחקי, אבל הדבר הראשון שעשיתי הוא להתלבש. לא רציתי להישאר בפיג'מה. אחר כך אמרתי לעצמי שאין לי מה לעשות. אי-אפשר לנעול את דלת הממ"ד ואפילו לא חשבתי להחזיק אותה כמו שהרבה אנשים עשו. אמרתי לעצמי: מה כבר יקרה? הם יבואו ויירו בי? אז זה מה שיהיה, אני כבר לא אישה צעירה".
2 צפייה בגלריה
המטפלת הפיליפינית, קמיל,  הציעה למחבל כסף והצילה את ניצה בת ה-95
המטפלת הפיליפינית, קמיל,  הציעה למחבל כסף והצילה את ניצה בת ה-95
המטפלת הפיליפינית קמיל לצד ניצה חפץ בת ה-95. הציעה למחבל כסף והצילה את שתיהן
(צילום: שלו שלום)
היא ממשיכה ומתארת: "כל הזמן גם התכתבתי וקראתי את ההודעות של החברים בקיבוץ. זה היה לי נורא אבל לא ויתרתי על הצורך לראות מי עכשיו בסכנה. הרגשתי שיש לי אחריות להיות עם הקבוצה. לא היו לי תסריטים בראש. כלום. כל הזמן הייתי בקשב אם יש בחוץ מישהו, אם הם דופקים בדלת. ניסיתי להעריך כמה קרובות היריות. בזה הייתי עסוקה. ואני מבטיחה לך", היא מוסיפה בחיוך, "שום תפילה לא עלתה לי בראש. שום דבר מהסוג הזה".

וריאציה על הגר

מירי אומרת שלדעתה המטפלות ה"זרות" עברו את היום הזה קשה במיוחד. לפרסום רחב זכתה קמיל, המטפלת הפיליפינית מנירים שהציעה למחבלים כסף והצילה את עצמה ואת האישה שבה היא מטפלת. מירי מדגישה שהיו מטפלות נוספות שיצאו החוצה מהממ"ד והתעמתו עם המחבלים: "מטפלת אחרת יצאה מהממ"ד והכינה למחבלים קפה. היא והמטופלת שלה נשארו בחיים. ראיתי אותה במקום שבו כינסו אותנו, היא כל כך פחדה ורעדה. הן לא מכאן, הן לא מבינות את התמונה כפי שאנחנו מבינות אותה, ובכל זאת הן נלחמו על עצמן ועל המטופלות שלהן באומץ ובחוכמה".

מה השתנה?

אני שואלת את מירי אם יש לה מחשבות חדשות בעקבות שבעה באוקטובר. "תובנות אחרות על החיים? לא, לא ממש – אבל אם אני מסתכלת על ההתנהלות שלי בשבועות האלה, התחושה שלי שהחיים פלואידיים יותר ממה שחשבתי, ואין לי שום אפשרות לתכנן דבר. גם מבחינת הגיל ובעיקר בגלל הסיטואציה. גם לפני ההתקפה על נירים, בכל יום בשנים האחרונות הלכתי לישון בידיעה שאיני יודעת אם אהיה פה מחר. אבל עכשיו זו תחושה אחרת, תחושה שאני שוחה במים שאני לא מכירה. החוויה שלי היא של צימאון גדול לתת ולקבל אהבה. פתאום אני פוגשת אנשים ומתחבקת איתם, גם אם לא הייתי עושה זאת קודם. אני יוצרת קשרים אנושיים בלי כל השאלות הכבדות של 'מה יגידו'. כאן ועכשיו הלב נפתח לחיבוקים ואהבה. כאילו כל המנגנונים של מה שראוי ומה שלא ראוי נפלו".
"החיים שאני מכירה נפסקו", היא מציינת. "אני בעוטף כבר מספיק שנים וזו הפעם הראשונה שאני מרגישה שאני עוזבת את הבית בלי לדעת אם יש לי בית. גם המצב של המדינה מערער מאוד, שהרי לא ברור מה יהיה פה מחר. אני חושבת שהדבר שאני צריכה עכשיו לנסות לבנות מחדש זה את שאלת משמעות החיים. אולי אני אצליח לבנות לעצמי משהו. משמעות. אני מסתכלת על המדינה ואומרת לעצמי: מה, שוב נגדל ילדים והם שוב ימותו לנו במלחמות? אני לא בעימות עם ישות חיצונית שמנמיכה אותי כמו שרה שעמדה מול אלוהים ובעלה. אני מתעמתת עם האמונות שלי ושואלת עליהן שאלות. זה לא פשוט".
רוחמה וייסרוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer

חלום על בשורה

בסיום החברותא שלנו, אני שואלת את מירי מה הבשורה שהיא הייתה רוצה לשמוע לו היו מגיעים מלאכים וניצבים בפתח האוהל שלה. מהו רגע ה"כעת חיה" שעליו את חולמת? מירי שותקת. אחר כך היא אומרת מהורהרת: "אני רוצה להעלות את השאיפות הכי בסיסיות שלנו לעולם טוב שבו אפשר לעזור ולא להיות חשדניים. הייתי רוצה שמישהו יגיד שיש מטה קסם והכול יהיה טוב, אבל אני לא מאמינה בזה אפילו עכשיו כשאני מדברת איתך". לאחר רגע נוסף של שתיקה היא אומרת: "האמת היא שהמחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה שיבשרו לי שבעוד שנה אני כבר לא אהיה פה, ויותר לא אצטרך להתעסק עם השאלות הקיומיות האלה".
אנחנו נפרדות בשתיקה ובדמעות, ובשיר שכתבה מירי.
שבת שלום.

חיוך עדין / מירי מונק

בֹּקֶר, בְּטֶרֶם אוֹר מִתְהַלְּכִים יַחַד בִּרְחוֹבוֹת הַכְּפָר כֶּלֶב מְשׁוֹטֵט, אֲנִי וֶאֱלֹהִים וּמְדַבְּרִים
אֲנִי שׁוֹאֶלֶת: כְּשֶׁאֵין עָתִיד, כְּשֶׁהַשָּׁלִיחַ שֶׁלְּךָ בַּדֶּרֶךְ, אֵיךְ חַיִּים? הֵיכָן מוֹצְאִים רִגְעֵי אֹשֶׁר?
אוֹר רִאשׁוֹן בּוֹקֵעַ פּוֹרֵשׂ חִיּוּךְ עָדִין עַל שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת כְּאוֹמֵר: אַתְּ בַּת שְׁמוֹנִים כְּבָר מְנֻסָּה דַּיֵּךְ לְהָבִין אֶת מַשְׁמָעוּת רִגְעֵי הַחַיִּים. הַטֵּלֵפוֹן הֶחָכָם מַשְׁמִיעַ אֶת אָרִיק סִינַי שָׁר:
רַק אִם נִרְצֶה נִהְיֶה כָּאן גַּם מָחָר