ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבה לכן (או למערכת) חברתנו המכנה עצמה שי. ע: "היא לא גרה פה יותר, למה היא מתערבת לנו בחיים ולמה היא מקבלת טור פה בכלל? מה לה וליהדות?"
יקרה, תודה על ההתעניינות. נסעתי לשנה ותכף אשוב. לכל אחת מאיתנו ראוי שיהיו חלומות ואת חלקם ראוי גם להגשים. היה לי חלום ארוך שנים לחיות למשך שנה באי יווני קטן, בגיל שישים אני מצליחה להגשים אותו. תפרגני.
שר התפוצות והמאבק באנטישמיות, עמיחי שיקלי. אונאת דברים של קהילה שלמה
(צילום: יונתן זינדל)
אבל התשובה המלאה לדבריך היא שנסעתי עכשיו גם משום שהרגשתי שהחיים בישראל מקלפים לי את הלב במַקְלֵף דק וחד, ואני לא מחזיקה מעמד.
רוצה לדעת כמה אני ישראלית?
כמו כל חברותיי אני מתארכת את חיי לפי מלחמות ישראל: נולדתי קצת לפני מלחמת ששת הימים. במלחמת יום כיפור הייתי בכיתה א'. לקראת סוף התיכון, הבנים שהיו שנתון מעלינו נהרגו, נפצעו ונשרטו במלחמת לבנון הראשונה. כשהייתי בת עשרים החלה האינתיפאדה הראשונה, ואני חישבתי חישובים איך להחזיק בשתי ידיי את אחיי הקטנים ולהבריח אותם מהבית, כשהמחבלים יגיעו. כשהסכמי אוסלו נחתמו הרגשתי שיש תקווה ואולי אעז להביא לעולם ילדים. בארבעה בנובמבר 1995 השתתפתי בעצרת ההיא. איש שיכור אמר לי שירו ברבין והתפללתי שהוא טועה. באותם ימים הרגשתי שאין תקווה ובכל זאת הבאתי לעולם ילד. כשילדי היה בן שנתיים החלה האינתיפאדה השנייה ואני שכבתי בלילה על שטיח הטורקיז בחדרו, בוכה ומבקשת ממנו בליבי סליחה. הילדים שלי נסעו באוטובוסים בימי הפיגועים, בני למד במכינה קדם-צבאית (עוד נשוב אל המכינה הזו), השתתף בקורסי הכנה ליחידות קרביות והיה לוחם (בניגוד לאמונותיי). בשבעה באוקטובר 2023, חמש חברות שלי חיכו למותן האלים בממ"דים שבקיבוצי העוטף. הן שרדו. כ-1,200 אחרות ואחרים לא.
רוצה לדעת כמה אני יהודייה?
אני שבה לישראל כדי להצביע בבחירות כי אני יהודייה, והיהדות שלי מצווה "ואהבת לרעך כמוך" וגם "לא תעמוד על דם רעך". היהדות שלי היא יהדות של מעורבות חברתית וערבות הדדית. היהדות שלי היא יהדות של "בקש שלום ורדפהו", של אחווה אנושית ושל איסור שפיכת דם האדם. היהדות שלי היא יהדות של פציפיזם.
היהדות שלי היא תרבות של המשכיות כנגד כל הסיכויים, תרבות של "ואף על פי כן". היהדות שלי מצמיחה תקווה מתוך הריסות. לכן אבוא להצביע ואני מפצירה בכל מי שיכולה, להגיע ולפעול לתיקון עולם. אין לנו ארץ מיותרת, אין לנו ארץ לאבד ואין לנו זכות לעמוד מנגד ולתת לבית להיחרב. אנחנו התיקון.
לחיות בהווה
התרבות התלמודית היא תרבות של שכר ועונש שעסוקה בבחינת מעשי העבר לשם הבטחת העתיד. התרבות התלמודית שאני אוהבת וחוקרת היא אנטיתזה של העולם הרוחני שאני אוהבת ומתרגלת – המדיטציה, שדורשת מהמתאמנת להיות רק בהווה.
אבל ההבחנה אינה כה חדה, ויש לתרבות היהודית שלנו גם רגעים שבהם היא דורשת מאיתנו להיצמד להווה. היום נפגוש רגע הלכתי שכולו כבוד לשהייה בהווה (מסכת בבא מציעא, פרק ד', משנה י'):
כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה בְמִקָּח וּמִמְכָּר, כָּךְ אוֹנָאָה בִדְבָרִים. לֹא יֹאמַר לוֹ בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִקַּח. אִם הָיָה בַעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. אִם הוּא בֶן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ"ב, כ') "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ".
הגר המקראי הוא החוליה החברתית החלשה, שכן הוא לא יהודי שחי בארצנו. התורה מצווה עלינו לנהוג בו במשנה זהירות. לדברי רבי אליעזר (תלמוד בבלי, בבא מציעא נט, ב), בשלושים ושישה מקומות שונים מצווה התורה להיזהר מפגיעה בגרים. שתי אזהרות מתייחסות במפורש לאיסור הונאת הגר: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה", "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ". במקום נוסף נכתב "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ", והגמרא מציינת: "וְגֵר בִּכְלַל עֲמִיתוֹ הוּא". הקביעה שגר נכלל בתואר "עמית" קריטית, שכן היא מדגישה שהגר לא אמור להישאר במעמדו כחוליה החברתית החלשה. בד בבד עם מודעות לפגיעותו, עלינו לראות בו "עמית" ולסייע לו להגיע למעמד הזה.
ומהי אונאה (הונאה)?
הבנו שאסור להונות את הגר, אבל מהי הונאה? הונאה היא סוג של רמאות כלכלית, חוסר יושר בענייני ממון, אלא שהמשנה שלפנינו קובעת שאפשר וראוי למתוח את גבולות ההגדרה גם למקרים של פגיעה רגשית, וליתר דיוק, למקרים שבהם אדם משתמש בידע שיש בידו כדי לפגוע בזולת. הדוגמה הראשונה של המשנה היא: "לֹא יֹאמַר לוֹ בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִקַּח". לרשתות שיווק גדולות יש עניין שלקוחות יסתובבו בחנות גם בלי לבצע רכישה. יתר על כן, המוכרת שׂכירה ולרוב לא תיפגע אם אשאל אותה שאלות ואצא מהחנות בלי לקנות. אבל בחנויות פרטיות, בסחר האישי של העולם העתיק, יש משמעות רגשית להתבוננות בסחורה. כשאני נכנסת לחנות או מבקשת מרוכלת לראות את מרכולתה, אני מייצרת תקווה. לכן, קובעת המשנה, אם אני יודעת שלא אקנה, אסור לי להתעניין בסחורה. יצירת תקוות שווא בלב המוכרת היא אונאה.
סחר ברגשות
מתחום הביניים שבין כסף לרגשות, עוברת המשנה לשתי הנחיות רגשיות בלבד: "אִם הָיָה בַעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. אִם הוּא בֶן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ".
אדם מבקש לחולל שינוי בחייו, במקרים שלפנינו: הוא רוצה לשנות את אורח החיים הדתי שלו ואף עושה זאת. בשתי הדוגמאות האלה, הונאה היא התערבות בהגדרה העצמית של הזולת. אם אדם החליט להיות יהודי, אסור לי לבחור להזכיר לו שפעם הוא לא היה כזה. על אותו משקל – אם אישה השתחררה ממאסר ותיקנה את דרכיה, או אישה נגמלה מהתמכרות, רק היא יכולה לבחור אם ומתי להזכיר את עברה, ולי אסור להתערב בהגדרה העצמית שלה.
זו דוגמה להתרחשות אנושית שבה התרבות היהודית נושקת לתרגול המדיטטיבי ודורשת מאיתנו, הצופות בחיי הזולת, לכבד את ההווה. "ואהבת לרעך כמוך" – כפי שהוא בוחר להיות כרגע.
ליברמן מגיב על החיקוי של שר התפוצות עמיחי שיקלי
סאלח שבתי, הגרסה הרוסית
לפני עשר שנים בני למד במכינה הקדם-צבאית שניהל עמיחי שיקלי. האינטראקציות הספורות שהיו לי עם שיקלי באותה שנה לא הרשימו אותי. לא הופתעתי מהמופע הגזעני שלו בדמות חיקוי המבטא הרוסי של אביגדור ליברמן. אני לא מוטרדת מרגשותיו של ליברמן – הוא מחוספס דיו כדי להפיק מהאירוע את מה שאפשר להפיק ולהמשיך הלאה. אני מוטרדת מהקלות שבה פוליטיקאי ישראלי, בייחוד השר לענייני תפוצות, עוסק באונאת דברים של קהילה שלמה, ומבהיר לעולים ממדינות ברית המועצות לשעבר שהם זרים בקרבנו ושהזרות שלהם נלעגת.
פרופ' רוחמה וייסצילום: אביבית בן נוןההתנהגות הבוטה של שיקלי הזכירה לי את החיקוי הפוגעני של אמנון אברמוביץ' בתעמולת הבחירות של הליכוד בשנת 2019, שבו לעגו לצלקות המלחמה של אברמוביץ'.
לפי החוק המשנאי שמורה לכל אחת מאיתנו זכות לספר את סיפור חייה; לבחור מתי ואיך להתייחס להגירה שלה, לפציעה, לשבי, לטראומה ולכאב. אנחנו מדינת הגירה ולמרבה הצער גם מדינת טראומה. תרבות האונאה שמוכתבת על ידי הפוליטיקאים לא עוזרת לנו להחלים.
שבת שלום!
Ruhamaweiss1966@gmail.com
